בין שתי ערים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דף הפתיחה של הספר

בין שתי ערים (באנגלית: A Tale of Two Cities) הוא רומן מאת צ'ארלס דיקנס שיצא לאור ב־1859. עלילת הספר נעה בין פריז ללונדון בימי המהפכה הצרפתית.


  • "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי." ~ השורה הראשונה בספר
    • במקור האנגלי: "It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity, it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair, we had everything before us, we had nothing before us.‎"
  • "עובדה נפלאה שיש לחשוב עליה: כל אדם מהווה סוד עמוק ומסתורין לזולתו."
  • "כאשר אני נכנס לעיר גדולה בלילה, אני חושב שלכל אחד מבתים חשוכים וצפופים אלה יש את סודו."
  • "הוד מעלתו (אשר כפרט היה לא פעם אדם הגון) היה ברכה לאומה, הקרין אבירות, היווה דוגמה מנומסת לחיי מותרות נוצצים ואף למעלה מזה."
  • "לְחָיָיו הָיָה אֹדָם שֶׁל בְּרִיאוּת, וְעַל פָּנָיו הַמְקֻמָּטִים מְעַט לֹא נִכְּרוּ אוֹתוֹת הַדְּאָגָה. יֵשׁ לְשַׁעֵר, כִּי הָרַוָּק, נֶאֱמַן בֵּית הַבַּנְק שֶׁל טֶלְסוֹן, הָיָה בְּעִקָּר טָרוּד בִּדְאָגוֹת שֶׁל אֲחֵרִים, וְכָל דְּאָגָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ בֶּגֶד שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אָדָם עָשׂוּי לַחֲלֹץ בְּקַלּוּת מְרֻבָּה."
  • "שׁוּם בִּינַת אֱנוֹשׁ לֹא יָכְלָה לִקְרֹא מֵעַל הַחִוָּרוֹן וְהַתִּמָּהוֹן בִּפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה אֶת צְפוּנוֹת לִבּוֹ. הֲיָדַע אֶת אֲשֶׁר קָרָה, הֲזָכֵר אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאָמְרוּ לוֹ, הֲיָדַע כִּי יָצָא לַחָפְשִׁי? מִי חָכָם וְיִפְתֹּר אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה."
  • "לֹא אוֹסִיף עוֹד לַהֲפֹךְ אֶת דַּפֵּי הַסֵּפֶר הַיָּקָר אֲשֶׁר אָהַבְתִּי, לַשָּׁוְא קִוִּיתִי לִקְרֹא בּוֹ עַד תֻּמּוֹ. לֹא אוֹסִיף לְהַבִּיט עוֹד לְתוֹךְ מַעֲמַקֵּי הַמַּיִם שֶׁאֵין לָהֶם סוֹף, אֲשֶׁר הָיִיתִי מֵצִיץ בָּהֶם, בָּרְגָעִים שֶׁאוֹר מַזְהִיר חָדַר שָׁמָּה וּלְעֵינַי נִגְלוּ אוֹצָרוֹת סְפוּנִים וּשְׁאָר דְּבָרִים גְּנוּזִים. נִגְזְרָה גְזֵרָה, כִּי הַסֵּפֶר יִסָּגֵר לָנֶצַח – וְאָנֹכִי קָרָאתִי בּוֹ רַק דַּף אֶחָד."
  • "טוב דבר זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה; טובה המנוחה שאני הולך אליה מכל מנוחה שידעתי עד כה." ~ השורה האחרונה בספר