במערב אין כל חדש
במערב אין כל חדש (בגרמנית: Im Westen nichts Neues) הוא ספר מאת אריך מריה רמרק על מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של חייל צעיר המגויס למלחמה. הספר יצא לאור ב־1929, עובד לסרטי קולנוע ותורגם לעברית.
- "ארבעתנו בני תשע־עשרה, ארבעתנו תלמידי כיתה אחת, ויחד יצאנו למלחמה."
- "החייל קרוב אצל קיבתו ומעיו יותר מכל אדם אחר. שלושה רבעים מאוצר המילים שלו לקוחים מהתחום הזה, והוא משמש לו מצע לביטויים של שמחה גדולה ושל זעם עמוק כאחד."
- "בתוכנו כבוש רגש חזק, כל אחד מאיתנו מרגיש בו, אין צורך להרבות במילים. בקלות יכול היה לקרות שלא היינו יושבים היום בתיבות שלנו, לא היה חסר אלא כחוט השערה."
- "הנבונים מכול היו בעצם העניים ופשוטי העם. הם מיד ראו במלחמה אסון. ואילו העשירים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, אף על פי שדווקא הם היו יכולים להבין טוב יותר מהאחרים מה יהיו התוצאות."
- "ביסודו של דבר האמנו להם. לַסמכות שלהם ייחסנו תובנות מעמיקות וחוכמת לב אנוש. אבל המת הראשון שראינו ניתץ את אמונתנו זו. נאלצנו להכיר בכך שבני דורנו הגונים מבני דורם. הם עלו עלינו רק במליצות נדושות ובמיומנות. אש התופת הראשונה העמידה אותנו על טעותנו, ותחתיה התמוטטה השקפת העולם שהורישו לנו."
- "המבוגרים קשורים כולם קשר אמיץ אל העבר, יש להם נשים, ילדים, מקצועות ותחומי עניין, יש להם בסיס חזק כל כך שאפילו המלחמה לא תוכל לנתק. ואולם לנו, בני העשרים, יש רק הורים, ולאחדים גם נערה. זה לא הרבה – כי בגילנו השפעתם של ההורים נמצאת בשפל כוחה, והנערות עדיין אינן מושלות בחיינו. מלבד זה לא היה לנו הרבה: פה ושם שיגיון לדבר כלשהו, תחביבים אחדים ובית הספר. הרבה מעבר לזה לא היה בחיינו. ומכל זה לא נותר דבר."
- "כשהלכנו ללשכת הגיוס, עוד היינו כיתה של עשרים בחורים צעירים, שאחדים מהם התגלחו בגאווה לראשונה בחייהם לפני שנכנסו אל בסיס הצבא. לא היו לנו תוכניות ברורות לעתיד, רק אצל מעטים מאיתנו התגבשו המחשבות על קריירה ועל מקצוע לכלל דרך חיים. לעומת זאת היינו גדושים רעיונות מעורפלים אשר שיוו לחיים ולמלחמה אופי אידאלי וכמעט רומנטי."
- "הכשרתנו הצבאית נמשכה עשרה שבועות, ופרק הזמן הזה היה מכריע לעיצוב אישיותנו יותר מעשר שנות בית ספר. למדנו לדעת שכפתור מדים מצוחצח חשוב יותר מארבעה כרכים של שופנהאואר. הבנו – תחילה בתמיהה, אחר כן במרירות ולבסוף באדישות – כי לא הרוח היא הקובעת אלא מברשת צחצוח הנעליים, לא המחשבה אלא המערכת, לא חירות אלא התרגול."
- "בעינינו הצעירות, הערניות, ראינו כי מושג המולדת הקלאסי, שהקנו לנו מורינו, לובש כאן צורה של ביטול האישיות, כזה שלא היו דורשים אפילו מאחרון המשרתים. הצדעה, נתינת הקשב, צעידה במסדר, הצג־שק, ימינה פנה, שמאלה פנה, עמוד־דום, נזיפות ואלפי טרטורים: לפני הגיוס תיארנו לנו אחרת את משימתנו, והנה מצאנו שמאמנים אותנו לקראת הגבורה כאמן סוסים לפני הופעה בקרקס."
- "התעורר בנו רגש לכידות איתן ומעשי, והוא גבר בשדה הקרב וזוקק לכדי הנעלה שברגשות שמולידה המלחמה: הרעות!"
- "אם תרגיל כלב לאכול תפוחי אדמה ואחר כך תניח לפתחו נתח בשר, הוא בכל זאת יחטוף אותו כי זה הטבע שלו. ואם תתן לאדם קצת שררה, גם הוא יתנהג ככה וימהר לחטוף אותה. זה מתרחש מאליו כי האדם הוא בראש ובראשונה חיה, ורק אחר כך הוא מורח על זה קצת הגינות, כמו שומן על פרוסת לחם."
- "ואני שואל אתכם, באיזה מקצוע באזרחות, יהיה מה שיהיה, אדם יכול להרשות לעצמו להתנהג ככה בלי שיחטוף אגרוף בפרצוף? רק בצבא זה אפשרי! אתם מבינים, וזה עולה לו לראש! וככל שכאזרח חשיבותו מעטה, ככה זה עולה לו לראש."
- "אנחנו מנקים ומצחצחים בלי הרף. מסדר רודף מסדר. בוחנים אותנו מכל הצדדים. מדים קרועים מוחלפים בטובים. אני משיג ככה סָגין חדש לגמרי, קָט השיג, כמובן, חליפת מדים שלמה. צצה שמועה כי בא שלום, אבל הסברה השנייה מתקבלת יותר על הדעת: שיעבירו אותנו לרוסיה."
- "אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."
- "מה תעשה אם יקפוץ מישהו לתוך המכתש שלך? מיד אני נחפז ושולף את הפגיון הקטן, אוחז בו בחוזקה וטומן אותו ואת ידי בבוץ. אם יקפוץ מישהו, אדקור אותו מיד, הולמת המחשבה בראשי, אנעץ את הפגיון בגרונו כדי שלא יספיק לצעוק, אין ברֵרה, הוא יהיה מבוהל בדיוק כמוני, ולו רק מרוב פחד נתנפל איש על רעהו, לכן אני מוכרח להיות הראשון."
- "שוב אין אנו נערים. איננו שואפים עוד להסתער על העולם. אנחנו פליטים. נמלטים מפני עצמנו. מפני חיינו. היינו בני שמונה־עשרה והתחלנו לאהוב את העולם ואת החיים. ואז נאלצנו לירות בזה. הפגז הראשון התפוצץ בלבנו. אנחנו מנותקים מפעילות, משאיפות, מקדמה. איננו מאמינים בהן עוד. אנחנו מאמינים במלחמה."
- "כפי שאני עלול להיפגע במקרה, כך גם נשארתי עד כה בחיים במקרה. בבונקר חסין מפגזים אני עלול להימעך, ואש תופת של עשר שעות בשדה פתוח אפשר שאשרוד בלא פגע. כל חייל נשאר בחיים רק בזכות אלף מקרים. וכל חייל מאמין ובוטח במקריות."
- "הפכנו לחיות מסוכנות. איננו נלחמים, אנחנו מגינים על עצמנו מפני ההכחדה. את רימוני היד איננו מטילים נגד בני אדם – וכי מה אנחנו יודעים על האדם ברגעים האלה – אלא נגד המוות הרודף אותנו בדמות ידיים וקסדות."
- "כל עוד עלינו להיות כאן בשדה, ימי החזית שחלפו שוקעים בתוכנו כאבנים כי הם כבדים מכדי שנהרהר בהם מיד. אילו חשבנו עליהם, הם היו קוטלים אותנו. כי זאת כבר הספקתי ללמוד: אפשר לשאת את האימה כל עוד פשוט משתוחחים, אבל היא קטלנית כשמהרהרים בה."
- "מה שכתוב בעיתונים על הומור הזהב של החיילים היוצאים במחולות מיד אחרי שובם מאש התופת, הרי זה קשקוש גמור. זה לא מפני שיש לנו הומור, אלא רכשנו לנו הומור מפני שבלעדיו נאבד. ומכל מקום, מאגר ההומור לא יספיק עוד לזמן רב, הבדיחות הולכות ומרות מחודש לחודש. ואני יודע: כל מה ששוקע בתוכנו עכשיו, בימי המלחמה, ישוב ויתעורר לאחריה, ורק אז יתחיל המאבק לחיים ולמוות."
- "אבי רוצה שאספר לו על המתרחש בחזית, יש לו בקשות מרגשות באווילותן. אבד לי הקשר האמיתי עמו. בלי הרף הוא רוצה לשמוע סיפורים משם. אני תופס שהוא לא מבין שדברים כאלה אי אפשר לספר, ובאמת הייתי רוצה למלא את משאלתו, אבל מבחינתי טמונה בזה סכנה: אני חושש שאם אביע את הדברים במילים, הם יתגברו כענקים ולא אוכל עוד להכניעם. אנה היינו באים אילו התחוור לנו בבירור כל מה שהתרחש שם?"
- "מהי חופשה? הפוגה שעושה אחר כך את הדברים קשים שבעתיים."
- "אני רואה את דמויותיהם הכהות. זקניהם מתנפנפים ברוח. אינני יודע עליהם דבר מלבד זה שהם שבויים, ודווקא זה מזעזע אותי. חייהם אלמוניים וחפים מעוול. אילו ידעתי עליהם יותר – מה שמם, מה אורח חייהם, מהן ציפיותיהם, מה מעיק עליהם – הייתה נמצאת תכלית לזעזוע שלי, והוא יכול היה להיהפך לחמלה. ואולם כעת איני מרגיש אלא את כאבם כיצורים, את היגון האיום של החיים ואת אכזריותן של הבריות."
- "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבינו. ופקודה הייתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי־שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים."
- "קמראד, לא רציתי להרוג אותך. אילו קפצת לכאן שנית, לא הייתי עושה את זה, אם גם אתה היית נוהג בתבונה. אבל קודם לכן לא היית בשבילי אלא מחשבה, צירוף חישובים שנרקם במוחי וגרם להחלטה מסוימת – את הצירוף הזה דקרתי. רק עכשיו אני רואה שאתה אדם כמוני. חשבתי על הרימונים שבידך, על הכידון ועל הנשק – ואילו עכשיו אני רואה את אשתך ואת פניך ואת המשותף לשנינו. סלח לי, קמראד! תמיד אנחנו מבינים הכול מאוחר מדי. למה לא אומרים לנו שאתם אומללים בדיוק כמונו, שהאימהות שלכם חרדות בדיוק כמו האימהות שלנו, ושהפחד שלנו מפני המוות הוא אותו הפחד, מותנו אותו המוות וכאבנו אותו הכאב? סלח לי, קמראד, איך ייתכן שאתה אויבי? אילו השלכנו מעלינו את הנשק ואת המדים, הרי היית יכול להיות אחי בדיוק כמו קט ואלברט. קח עשרים שנה מחיי, קמראד, וקום – קח יותר, כי איני יודע מה אעשה בהן."
- "מזכירתו של הרופא מראה לי תצלומי רנטגן של איברים מרוסקים לגמרי: עצמות ירכיים, ברכיים, כתפיים. קשה לתפוס כי לגופים מרוסקים כאלה עוד מחוברים פני אדם הממשיך בשגרת היום־יום שלו. והלוא זהו בדיוק בית חולים אחד, תחנה אחת – ויש מאות אלפים כאלה בגרמניה, מאות אלפים בצרפת, מאות אלפים ברוסיה. כמה חסר טעם כל מה שנכתב אי־פעם, כל מה שנעשה ונחשב, אם דבר כזה אפשרי בכלל! הכול כוזב וחסר ערך אם תרבות של אלפי שנים לא יכולה למנוע את נחלי הדם, את מאות אלפי מדורי הייסורים האלה. רק בבית החולים אתה רואה מהי המלחמה."
- "אני צעיר, בן עשרים בלבד. אבל איני מכיר ממסכת החיים אלא את הייאוש ואת המוות, את האימה ואת שילובם של דברים חסרי טעם עם תחום של ייסורים. אני רואה עמים מוסתים לתקוף זה את זה וממיתים איש את רעהו בשתיקה, בבערות, באווילות, בצייתנות ובתמימות. אני רואה את טובי המוחות בעולם ממציאים כלי נשק ומילים כדי להאריך את כל המעשים האלה ולעשות אותם מתוחכמים יותר. ויחד איתי רואים את זה כל בני גילי, כאן ומעבר לקווים, בעולם כולו, ויחד איתי חווים את זה כל בני דורי. מה יעשו אבותינו אם נקום יום אחד, נתייצב לפניהם ונדרוש דין וחשבון? למה הם מצפים ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? ומה יהיה עלינו?"
- "לחיים כאן על גבול המוות יש קו פשוט בתכלית, הם מצטמצמים לכדי הנחוץ ביותר, כל השאר נתון בשינה קהה. זוהי הפרימיטיביות שלנו וזוהי הצלחתנו. אילו היינו מתוחכמים יותר, הייתה דעתנו נטרפת מזמן והיינו עורקים או נופלים."
- "את התותחים הממטירים עלינו אש תופת איננו רואים, שורות התוקפים המסתערים הם בני אדם כמונו, אבל הטנקים האלה הם מכונות, וזחלי הפלדה שלהם מתגלגלים בלי סוף, כמו המלחמה. בהתגלגלם חסרי רגש לתוך מכתשים ובעלותם מהם שוב בלי לעצור, הם התגלמות ההשמדה, צי שריון שואג ויורק אש, חיות פלדה בלתי פגיעות, המוחצות מתים ופצועים. בבואם אנחנו מתכווצים בעורנו הדק, לנוכח עוצמתם האדירה, זרועותינו הופכות לגבעולי עשב, ורימוני היד שלנו נדמים בעינינו כגפרורים."
- "איש לא יבין אותנו – כי לפנינו צמח דור שאמנם בילה כאן איתנו את כל השנים הללו, אבל היו לו לפנים מיטה ומקצוע, ועכשיו ישוב לעיסוקיו הקודמים וישכח את המלחמה; ואחרינו גדל דור הדומה למי שהיינו בנעורינו, והוא יהיה זר לנו וידחק אותנו הצידה. אנחנו מיותרים אפילו לעצמנו, נגדל, אחדים יסתגלו, אחרים ייכנעו, ורבים יהיו אובדי עצות. השנים יחלפו, ולבסוף נאבד."
- "כל עוד החיים קיימים, הם יבקשו להם דרך, בין שאותו דבר בקרבי האומר 'אני' ירצה בכך ובין שלא."