גלעד צוקרמן

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גלעד צוקרמן

גלעד צוקרמן (נולד ב־1 ביוני 1971), פרופסור ישראלי לבלשנות, חוקר שפה ותרבות.

ישראלית שפה יפה (2008)[עריכה]

כללי[עריכה]

  • "ככל שמאפיין לשוני קיים ביותר שפות תורמות, כך יש לו סיכוי גדול יותר להישמר בשפת המטרה." ~ עמוד 51
  • "דוברים ילידיים אינם טועים! הישראלית היא בעלת היגיון פנימי שלה, השונה מאוד מזה של העברית." ~ עמוד 56
  • "שפה או דיאלקט הם אוסף אבסטרקטי מטא־לשוני של אידיולקטים (כלומר, הדיבור הייחודי של כל דובר בהשוואה לדוברים אחרים של אותה שפה). יתרה מכך, * "שפה היא דיאלקט חמוש בטנק', כלומר, דיאלקט בעל זהות לאומית." ~ עמוד 57
  • "ישראלים קוראים את התנ"ך כאילו נכתב בישראלית, ולכן פעמים רבות הם שוגים בהבנתו בלי ידיעתם." ~ עמוד 65
  • "לדיסלקט כדאי להיוולד בספרד או בגרמניה, פחות באנגליה, ובוודאי שלא בישראל של ימינו." ~ עמוד 86
  • "המחסור באותיות ניקוד עושה את הישראלית לשפה נוחה לסיפורים פלינדרומיים, כלומר, קטעי ספרות דחוסה שבהם סיפור שלם יכול להיקרא מהאות האחרונה ועד לאות הראשונה, ולהפך." ~ עמוד 89
  • "האם המילון הוא המקום היחידי שבו 'הצלחה' באה לפני 'עבודה'?" ~ עמוד 197

על החייאת העברית[עריכה]

  • "אי־אפשר להתייחס ל'עברית שהוחייתה' בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 כאילו הייתה המשך ישיר של העברית מקדמת דנא, שכן הישראלית היא בעלת דנ"א אחר." ~ עמוד 27
  • "אם בן-יהודה לא היה פרלמן אלא אברג'יל, הישראלית הייתה שפה שונה לגמרי, הרבה יותר שמית." ~ עמוד 49
  • "ספר זה מתמודד עם השאלה, האם השפה שמדברים הישראלים היא אחרי הכול באמת שפה שמית, 'אלטנוילאנג' – שפה ישנה חדשה (על משקל 'אלטנוילאנד' (או 'על־תנאי־לאנד') של הרצל) – או שמא מדובר בשפה אירו־אסיאתית, שהיא גם שמית וגם הודו־אירופית." ~ עמוד 12
  • " 'החייאת השפה העברית' רוויה מיתוסים שהם תולדה של אידאולוגיית שלילת הגולה, התכחשות להיברידיות היהודית, ולאומיות המחפשת אחר עתיקות יומין. השפה שאנו מדברים היום אינה העברית השמית אלא שפת כלאיים חדשה ומרתקת." ~ עטיפת הספר, עמוד 258
  • "הישראלית איננה התפתחות טבעית של העברית. מדובר על גנזה (היווצרות) ולא על אבולוציה במובן הרגיל של המילה!" ~ עמוד 71
  • "אפשר לומר כי העברית לא בדיוק מתה, אלא התקיימה קיום של מה שאני מכנה 'מת־חי' (מת מהלך), או בניסוח אופטימי יותר, 'יפהפייה נרדמת', במשך יותר מ־1750 שנה." ~ עמוד 72

היחס בין העברית הישראלית לשפות אחרות[עריכה]

  • "ישראלית אינה מגלמת 'רצח יידיש' אלא 'יידיש רעדט זיך', כלומר היידיש מתדברת, מדברת מעצמה, ושורדת בתוך הישראלית." ~ עמוד 81
  • "רוב הישראלים חונכו להאמין כי שפתם שונה מן העברית המקראית באותו אופן שהאנגלית של הסופר האמריקאי ג'ון גרישם שונה מזו של ויליאם שייקספיר. אחרים יעדיפו, אולי, להשוותה ליוונית המודרנית שמדוברת באתונה של ימינו, אשר בלי ספק שונה בתכלית מהיוונית של המחזאי אריסטופאנס, ההיסטוריון תוקידידס או המשורר הומרוס.
    אבל השוואות מסוג זה הן פגומות ומטעות, משום שכאמור, תמיד היה מי שדיבר יוונית ואנגלית כשפת־אם, ואילו העברית לא שימשה שפת־אם במשך דורות רבים. אין כל רע בהתפתחות טבעית של השפה, אבל לא ניתן להשוות בין התפתחות שפה ספרותית ושפת קודש כמו במקרה של העברית לבין התפתחות לשון המדוברת כשפת־אם." ~ עמוד 69
  • "הבלשן מנחם צבי קדרי(וצ) מבקר את 'הכתיבה הרזה' של הסופר הצעיר אתגר קרת(וצ), בניגוד, נאמר, לעגנון. כשעגנון כתב 'אשתו מתה עליו' הוא התכוון לומר: 'הוא התאלמן'. אם קרת היה כותב את אותו המשפט, סביר להניח כי כוונתו היתה לומר: 'אשתו אהבה אותו מאוד'. הבעיה היא שקדרי משווה את קרת לעגנון כאילו כתבו השניים במשלבים שונים של אותה שפה. קרת אינו כותב בשפתו של עגנון. עגנון כותב בעברית (משנאית), שאיננה שפת־אמו (יידיש), ואילו קרת כותב כתיבה אותנטית בשפת־אמו, הישראלית. לכן, במקום לומר כי קרת כותב בשפה 'רזה', נאמר כי עגנון כותב בשפה 'זרה'." ~ עמוד 59
  • "עבור ישראלים העברית היא שפה זרה (או שנייה)." ~ עמוד 59
  • "חשוב לראות כי ניתן להבחין בשילוב של השפעות שמיות והודו־אירופיות כבר בתורמות העיקריות עצמן. בעוד היידיש עוצבה על ידי העברית והארמית, שפות הודו־אירופיות (כמו יוונית) מילאו תפקיד חשוב בהתפתחותה של העברית השמית. לאמיתו של דבר, לפני הופעתה של הישראלית השפיעה היידיש על וריאציות ימי־בייניימיות של העברית ועל סגנונות שונים של עברית מודרנית, אשר השפיעו אף הם על הישראלית." ~ עמוד 51

האקדמיה ללשון העברית[עריכה]

  • "אחת משלוש המטרות של האקדמיה ללשון העברית היא 'לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה'. אולם, האם אין זה אלא אוקסימורון? אם אנו רוצים ששפה תתפתח על־פי טבעה, מדוע לכוון אותה?" ~ עמוד 57
  • "גרשם שלום לבטח מתהפך בקברו לנוכח תחדישיה היפים של האקדמיה ללשון העברית." ~ עמוד 69

על הבלשן[עריכה]

  • "הלשונאי מטהר, הבלשן מתאר." ~ עמוד 57
  • "לא הבלשן למד.[1]" ~ עמוד 53

על מינוח[עריכה]

  • "ישבתי יום אחד לאכול בבית־קפה תל אביבי. כשראיתי כי בתפריט מופיע סלט יווני, החלטתי להשתעשע קצת עם המלצרית. 'סליחה, למה קוראים לזה סלט יווני?' היתממתי. המלצרית, ממהרת וחסרת סבלנות כלפי שאלה כה ברורה מאליה, ענתה באגביות: 'אתה לא רואה שיש בזה גבינה בולגרית?!' " ~ עמוד 13

הקשר בין מובנות הדדית לגנטיקה בלשנית[עריכה]

  • "גם אם יכולים הישראלים להבין קצת עברית, לא נוכל להסיק אוטומטית כי הישראלית היא המשכה הישיר והבלעדי. 'מובנות הדדית' אינה גורם מכריע בקביעת ההשתייכות הגנטית של שפה. אחרי הכול, דוברי אנגלית מודרנית אינם יכולים להבין את צ'וסר(וצ), אבל איש לא יטען כי שפתו אינה מקורבת מבחינה גנטית לאנגלית עכשווית. לעומת זאת, ייתכן כי צרפתי יבין את השפה הקריאולית המדוברת באיי האיטי (המבוססת, בין השאר, על צרפתית ופון גבה – Fon-Gbe), אבל איש לא יטען כי שפה זו מבוססת רק על צרפתית." ~ עמוד 69

ההבדל בין אנגלית בריטית לאמריקאית[עריכה]

  • "כיצד תוכלו לזהות אם האיש שעמו אתם משוחחים הוא בריטי או אמריקאי? שאלו אותו את השאלה הבאה: 'If a knife is not sharp, what is it?‎' ('אם סכין אינו חד, מהו?') הבריטי יענה 'blunt' ('קהה'), ואילו האמריקאי יענה 'dull' ('קהה'). סודו של מבחן השיבולת הקטן הזה הוא חיפוש ההבדלים באוצר המילים הפנימי, הבסיסי יותר, ולא בביטוים השגורים באוצר המילים השולי ההיקפי, כמו elevator-lift ('מעלית') או sidewalk-pavement ('מדרכה') או eggplant-aubergine ('חציל')." ~ עמודים 76 - 77

על תרגום[עריכה]

  • "תרגום, כמו דברים אחרים בחיים, או שהוא יפה, או שהוא נאמן." ~ עמוד 157
  • " 'המקור אינו נאמן לתרגום.' (ח"ל בורחס)" ~ עמוד 157

על פוליטיקה[עריכה]

  • "אני מודע היטב לנטייה הרווחת לקטלג כל רעיון בארץ לפי ה'שמאל־ימין־שמאל' המיליטריסטי, כלומר 'טוב לשמאל' או 'טוב לימין', כאילו העולם נחלק באופן פשטני כל־כך לציונים ולאנטי־ציונים." ~ עמוד 14
  • "קורא חד עין יבחין דווקא ביסודות פסיכולוגיים ולא פוליטיים, שהשתרבבו אולי לתובנות הבלשניות. למשל, הישרדות, הסוואה, רב־סיבתיות או ריבוי סיבות, הכלאה, פשרה, גישור, גבולותיהם של השליטה וההינדוס, חשיבות הלא־מודע וחוסר האפשרות להשיג טוהר או מושלמות בזמן מוגבל." ~ עמוד 14

יחס הציונות אל הדת ואל הגולה[עריכה]

  • "חילון סמנטי נוצר לעתים קרובות כתוצאה של קריאת תיגר אידאולוגית מצד הציונות החילונית הסוציאליסטית על הדת היהודית. כך למשל המילה 'בלורית' פירושה מוהוק פגאני טמא במשנה תורה של הרמב"ם. המוהוק הפגאני־פנקיסטי (רצועת שיער באמצע ראש מגולח) שאסור לספר היהודי לגעת בו הופך אפוא לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של הצבר, שהוא פרוע ולא 'מסודר ומעונב כיהודי האירופי'." ~ עמוד 67

על הגייה[עריכה]

  • "שלא כמו ה'טהרנים' הישראלים, לטענתי המבטא של יוצאי תימן הוא תופעה שולית. למעשה, הגייה זו נעלמת בהדרגה, בין השאר מפני שאת רובה של השפה הישראלית יצרו יהודים אשכנזים דוברי יידיש." ~ עמוד 84

על מין דקדוקי[עריכה]

  • "מלומדים השוו בין מין דקדוקי (מגדר) לפטמות של גבר, ורמזו שאין לו לא מטרה ולא תפקיד. אף־על־פי שהאנלוגיה הזו פגומה (מפני שעבור גברים רבים הפטמה היא אזור ארוגני), רוב הבלשנים עשויים להסכים עם כוונתה הכללית. ועם זאת 'הבלשנות ההסוואתית'[2] מוכיחה כי לפחות במגע בין שפות, מין דקדוקי הוא בעל חשיבות רבה..." ~ עמוד 104

על שם המספר[עריכה]

  • "קוטביות מגדרית מוסכמת של שמות ומספרים בזכר ובנקבה התקיימה בשפה העברית ובשפות אפרו־אסיאתיות אחרות. בעברית אומרים 'עשר בנות' ו'עשרה בנים'. שם עצם זכרי (בנים) מתואר על ידי שם מספר נקבי (עשרה) (בישראל נוהגים ללמד ש'עשרה' היא מילה בזכר למרות שמבחינה היסטורית הדבר שגוי מפני שהסיומת '-ה' מצביעה על נקבה). בדקדוק הישראלי המערכת שונה ופשוטה יותר, והקיטוב המגדרי מתבטל: אומרים 'עשר בנות' וגם 'עשר בנים'. למעשה, רוב הישראלים מדברים כך. האם המוכרים בשוק המכריזים על סחורתם קוראים 'עשרה שקלים' או 'עשר שקל'? אף־על־פי־כן, בשל לחצם הכבד של הטהרנים, נוצר בשפה המדוברת מצב כאוטי, לא עקבי, שבו 'עשר שקל' מתקיים לצד 'שלושת הדודות' (בניגוד ל'עשרה שקלים' ו'שלוש הדודות' ה'תקניים'). רוב הדוברים הילידיים אומרים 'שלוש עשרה אלף' ואין שום סיבה לחשוב ש'שלושה עשר אלף' נכון יותר." ~ עמוד 107

חינוך[עריכה]

  • "מחנכים מנסים לכפות את הדקדוק העברי על הדיבור הישראלי ומתעלמים מהעובדה שלישראלית דקדוק משלה, אחר ושונה מזה של העברית." ~ עמודים 57 - 58
  • "...מחנכים ישראלים רבים נופלים בפח הזה. הם רואים קשר ישיר בין ידיעת הדקדוק העברי (בניגוד לדקדוק הישראלי) ובין יכולת הביטוי של התלמיד. כך, למשל, הם מבזבזים זמן נכבד ואומרים לתלמידיהם כי אסור לומר 'בכדי' אלא 'כדי' וכי אסור להשתמש בצירוף 'על מנת' במשמעות 'כדי', אף שכולנו יודעים ש'טעויות' מסוג זה נפוצות מאוד בקרב דוברים רבים בעלי כושר ביטוי מצוין.
    אם המורים בבתי־הספר התיכוניים מעוניינים בכנות שתלמידיהם יהיו בעלי כושר ביטוי מרשים ומשכנע, יש לעודד אותם להימנע מבינוניות ומרדידות מחשבתית. מוטב שיקדישו את זמנם ללימוד לוגיקה, רטוריקה, סמנטיקה, משפטים ואפיסטמולוגיה. על הסטודנטים לשפר את החשיבה האנליטית שלהם, את יכולות ההסקה והקישור בין תחומים שונים, וכן את יכולות הארגון, המיון ושליפת המידע.
    בנוסף, יש לתת את הדעת על נושאים לשוניים במובהק, כמו ביטוי רעיון באופן ברור, חד משמעי ובהיר. אך לכל זה קשר רופף מאוד עם דיבור 'עברית צחה'..." ~ עמוד 61

על נטיית פעלים[עריכה]

  • "פיטר וחנה הלכו יחדיו בג'ונגל ולפתע נתקלו בנמר גדול ורעב. פתח פיטר את תרמילו, הוציא זוג נעלי ספורט ונעל אותן. חנה, למרות הבהלה, לא יכלה לכבוש את צחוקה. 'אתה באמת חושב שהנעליים האלה יעזרו לך לרוץ יותר מהר מהנמר?' גיכחה לעברו. 'לא נעלתי את הנעליים כדי לרוץ יותר מהר מהנמר,' ענה לה פיטר. 'נעלתי אותן כדי לרוץ יותר מהר ממך!'
    המשל המודרני הזה מתקשר לפרודיקטיביות של הבניינים הישראליים. בניין פיעל, כלומר פיטר, הוא בניין פרודוקטיבי, ואילו בניין פעל, כלומר חנה, אינו כזה. הסיבה היא מה שהבלשנים מכנים 'מבנה פרוזודי'. כמו נעלי הספורט, המבנה הפרוזודי של בניין פיעל משמר את רצף העיצורים ואת מיקום התנועות בכל הזמנים. למשל, בפועל לטרנספר: בעבר – הוא טרינספר; בהווה – הוא מטרנספר; ובעתיד – הוא יטרנספר. תוכלו להבחין כי רצף העיצורים נשמר בכל הנטיות." ~ עמוד 100

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ פרפרזה על הפתגם העברי "לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד".
  2. ^ ראו camouflage linguistics אצל צוקרמן (Ghil'ad Zuckermann 2000, 2003). המונח "בלשנות הסוואתית" הוא על משקל "בלשנות השוואתית" (comparative linguistics) – השוו ל"התנועה לסחרור העיסה" ככינוי ל"מיקסר" – על משקל "התנועה לשחרור האישה". ~ עמוד 212