דרור וינברג

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרור וינברג (26 באוקטובר 1964 - 15 בנובמבר 2002), אלוף משנה בצה"ל, יוצא סיירת מטכ"ל, היה מ"פ ומג"ד בצנחנים ומח"ט מילואים. נהרג בקרב עם מחבלים פלסטינים בציר המתפללים שבעיר חברון, כאשר היה מח"ט הגזרה בשנת 2002. וינברג הוא הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדת אל-אקצה.

  • "והעיקר, חברים, בלי תירוצים. בלי סיפורי סבתות ורחמנות עצמית. אצלנו יש כלל: 'אין תירוצים — יש תוצאות'. רק בכיינים מתחבאים מאחורי תירוצים. קשה לי כואב לי בוכה לי. אנחנו בצבא צריכים אנשים חזקים. גיבורים. גיבורים בכוח, גיבורים ברוח. אתם מוזמנים להכין את עצמכם להיות הגיבורים הבאים שלנו. גיבורים רציניים, אנשים עם עוצמה. זה השם של המכינה שלכם, לא?" ~ מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010 (מקור)
  • "דמות המפקד הנה הגדרה סובייקטיבית. לכל חייל יש את המפקד שלו. לכל מפקד יש את הפקוד שלו, ובכל זאת, ישנה 'דמות המפקד'. דמות המפקד הנה מושג כולל, המגלם בתוכו עקרונות בעלי אפיונים ברורים." ~ ראייתו של וינברג את תפקידו של המפקד (מקור)
  • "חייל דתי צריך להיות מאה אחוז דתי. אבל הוא גם צריך להיות מאה אחוז חייל. חייל דתי מצ'וקמק לא רק פוגע בחיילות שלו, אלא פוגע גם ביראת שמים שלו. אתם מבינים על מה אני מדבר בכלל?" ~ מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010 (מקור)
  • "יש לדעת לחנך ולהתחנך ולפעול כך, שבמקום שלא ברור מה לעשות, צריך לדעת להגדיר את ה'מה' ומתוך כך את ה'איך'. מפקדים במרחב העשייה שלהם, על פי מה שהוגדר להם, מחויבים לדעת להגדיר לעצמם, גם באילוצים הקיימים, מה לעשות ובצורה הטובה ביותר. ניתן לעשות כך, חובה לעשות כך, וזה עניינו של המפקד בהקשר זה." ~ מתוך מכתב שכתב לחברו, הרב מאיר כהן ב־23 באוקטובר 2000 (מקור)
  • "ראשית, דע לך – שאין עניינך לעסוק בנושאים צבאיים מול תלמידיך – המפקדים. לא שאתה לא מבין, ואולי בעצם כן – אתה לא מבין, אולם לא זאת הנקודה. העניין הוא שבאופן ערכי חינוכי זה לא מהעניין. דווקא בתקופה זו, כאשר כולם עוסקים בכול ולכל אחד יש מה להגיד בנושאים שונים, לא לו, כל אחד צריך לעסוק בעניינו. לענייננו. ואני מרשה לעצמי לקבוע (למיטב שפיטתי) – למ"מ, מ"פ, מג"ד, יש (והרבה) מה לעשות בלחימה ביש"ע תמיד. אין סיבה, ואסור שמשהו יבלבל אותו, ברמות האלו. יותר מכך, עצם העמדת השאלה בנושאים אלו היא הבלבול. המפקדים עוסקים יותר מדי בנושאים אסטרטגיים והעיסוק בזה גורם לכך שהמפקדים הזוטרים והבינוניים כובלים את ידי עצמם, למרות שיש להם הרבה מה לעשות בהמון תחומים. אין לי עניין להעביר לך שיעור כרגע בצבאיות, אולם העשייה בתחום הטכנו־טקטי – טקטי היא ללא גבול. מעבר לזה, העיסוק של הרמות הנ"ל בנושאים נורמטיביים, טיפול בפרט, משמעת, לכידות, מורל, גאוות יחידה, בניין הכוח לנגזרותיו השונות, מבצעיות, תובענות, רמת דרישות וכו' – שהם נושאים תמידיים שיש צורך לטפל בהם, ותמיד. תמיד יש מה לעשות, לשפר." ~ מתוך מכתב שכתב לחברו, הרב מאיר כהן ב־23 באוקטובר 2000 (מקור)
  • "הבעיה כפי שציינתי הנה, שבמקום שאנחנו (הם) נעשה את המוטל עלינו (עליהם) בצורה הטובה ביותר, אנחנו (הם) עוסקים בנושאים אחרים – מבקרים את הממונים עלינו, מבקרים את הממשלה. עצם העיסוק בביקורת הוא תסמונת מסוכנת. נכון שצריך לברר סוגיות ולהעמיק בהן. סוגיות מהותיות ואחרות, נכון והכרחי לעסוק בהן. כפי שאמרנו, הסוגיות שבהן אנחנו עוסקים הנן סוגיות מהותיות תרבותיות. לכן, הבירור צריך שיעשה דרך תורה, דרך בית המדרש, דרך לימוד 'אמונת עתנו'. אבל בתחום העשייה זה לא בהכרח כך. צריך להיזהר מהתרבות העכשווית – ישנה מחלה המתפתחת, שכל אחד מתיימר להתעסק בכל ופחות מתמקד בתחום שעליו הוא אחראי. לא ארחיב בכך, אולם חכמתנו (חכמתכם) הנה לגדל אנשי מעשה שיבינו, ישכילו וידעו – מצד אחד לשבת בבית המדרש ולעסוק בסוגיות מהותיות עיוניות וכו' ומאידך, שיתייחסו לעשייתם, לתחום אחריותם, תוך התרכזות ומיקוד על האמון עליהם ובכך יקדמו אותו, ימסדו אותו, ישפרו אותו ובעיקר יובילו אותו קדימה." ~ מתוך מכתב שכתב לחברו, הרב מאיר כהן ב־23 באוקטובר 2000 (מקור)
  • "ישנם דברים שצריך לכתוב. לא מספיק רק להגיד." ~ מתוך מכתב שכתב לחברו, הרב מאיר כהן ב־25 במאי 1999 (מקור)
  • "יש לתבוע מהצעירים יותר. רמתם גבוהה, יכולתם גבוהה. לכן, אין להיגרר אחריהם, יש להניע אותם קדימה, לתבוע מהם ולדרוש מהם יותר. הצעירים צריכים להרגיש מאותגרים – לא אתגרי הרפתקה, לדוגמה: 'גדנ"ע צלילה', אלא תביעה אמיתית פנימית כוללת. למה אני פותח בכך? בהיותי במכינה ראיתי את הבחורים – הלבוש שלהם, ההתנהגות שלהם. אסור לזלזל בסממנים חיצוניים – חיצוניות מעידה על הפנימיות, במיוחד כשמדובר בלבוש. צניעות היא מידה בנפש! כן. קשה לראות את התלמידים נכנסים כך לבית מדרש. צריך להציב להם סטנדרט. איני יודע מה הטכניקה להטמיע בהם תכונה זו, אבל אסור שבית המדרש יהיה מובל על ידי נורמות בינוניות ומבולבלות (כמובן של התלמידים). בית המדרש צריך להוביל, להניע תהליכים, להציב את הרף, ובאופן נמרץ וברור." ~ מתוך מכתב שכתב לחברו, הרב מאיר כהן ב־25 במאי 1999 (מקור)
  • "קשה זה טוב, הדסה. קשה זה תמיד טוב. זה מחייב מחשבה, קביעת סדרי עדיפויות, זה מוציא כוחות שלא חלמת שיש בך." ~ לאשתו, הדסה. מתוך הספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010. (מקור)

נאמר עליו[עריכה]

  • "התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ"ל, צ'פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס"ר ו'תיסלם' לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי, והילדים עזרו לי בקיפול. 'אתה יודע מה הסוד?' שאל אותי וענה מיד בעצמו, 'הגובה שלי.' אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו. 'מי זה הרב אריה לוין אתה יודע?' שאל שוב. לא ממש. 'הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?' התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. 'הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים.' דרור הסתכל עליי, בודק אם אני איתו. 'מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. הרב אריה התפלא ושאל אותו מדוע. האדם הזה ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שהרב אריה יראה אותו ככה. הרב אריה ענה לו בנחת: "אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!"' דרור הסתכל בחיוך לתוך עיני, עיניו שואלות. איזה סיפור מתוק. 'גם אני נמוך קומה,' דרור המשיך. 'ומהרב אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב – אני איתו.'" ~ מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010 (מקור)
  • "'אני שמח לארח אצלנו את אל"מ דרור וינברג, מח"ט יהודה. לא אוכל לספר שבחו בפניו...' ודרור הוסיף, 'וגם לא בפניו.'" ~ מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010 (מקור)
  • "כשדרור וינברג ז"ל, מח"ט חברון שנהרג בפיגוע בציר המתפללים, הגיע לפקד על היחידה, הוא ניגש לאלוף הפיקוד ושאל אותו: 'אם אתה רוצה למבצע את חיל האוויר, כמה זמן ייקח להם להתארגן?', והאלוף ענה לו: 'שלושה שבועות'. דרור בלי למצמץ אמר לו שלנו זה ייקח שבוע, וככה היה." ~ קצין ביחידה מספר על וינברג כמפקד יחידת מגלן (מקור)
  • "להגיד שדרור היה אמיץ זה כמו להגיד על השמש שהיא זורחת, ברור שהיא זורחת ושעכשיו יום. [...] דרור נתן את הכוח – בנו, בפקודים שלו – להיות אמיצים. [...] היה לו גם אומץ לב ציבורי לעמוד על דעתו בכל מקום ומול כל דרג, וגם אומץ לתת גיבוי לפקודים שלו, שלא תמיד היה מגיע להם, מתוך הבנה שהוא שם בשביל לגבות אותם – קודם כול כי הוא המפקד שלהם – בצורה שלא ראיתי אצל שום מפקד אחר. [...] זה בעיניי האומץ של דרור, היכולת שלו לשדר אלינו כמנהיג, כמפקד, את הדרישה להיות אמיצים ולהיות מסוגלים לעבור תקופות קשות ומשברים." ~ סגן־אלוף גיא חזות ששימש כמ"פ בגדוד 890 וכסמג"ד של וינברג ב"מגלן" (מקור)
  • "דרור היה אחד ממפקדי השדה הבולטים בצה"ל, וייעדנו אותו לגדולות. הוא נהרג באופן סמלי במהלך אירוע שמייצג את הדבר שהאמין בו יותר מכול – הגנה על בטחונם של התושבים והאזרחים באזור." ~ האלוף משה קפלינסקי (מקור)
  • "אני מעוניין לספר לכם מקרה שקרה לי וממחיש את הדברים. בסיום המסלול, ביצעתי עם חיילי את מסכם המסלול. שבוע מתיש פיזית ונפשית האמור לסכם את הכשירויות השונות שנרכשו במהלך המסלול. במהלך אותו שבוע הגענו למצב שבו שרר מזג אוויר קיצוני, והייתי צריך לקבל החלטה: או שממשיכים ואני לוקח סיכון שחיילי יתייבשו ואף גרוע מכך, או שנשנה את כיוון הליכתנו לעבר אזור מוצל. בכל, בעצם, יש כאן מעין ויתור עצמי. זה לא המקום להתעסק בשאלה היכן עובר הקו בין בריאות החיילים לבין עמידה במשימה בכל מחיר אך ברור שהוא דק... ניסיתי להשיג בקשר את הרמה הממונה אך לא נעניתי... התחבטתי בדילמה – התייעצתי עם החובשים ולבסוף החלטתי לשנות מהמשימה. מאוחר יותר הצלחנו ליצור קשר – והמפל"ג הגיע לבקר. איתו הגיע גם המפל"ג המקביל (קוצ'יני) והדבר הראשון שאמר לי קוצ'יני הוא שאם לא היה לי קשר עם אף אחד, ושקלתי את ההחלטה בכובד ראש – הוא מאחורי ומגבה אותי (באותו לילה שילמנו על זה בהרבה ק"מ...). לאחר המסכם סיפר לי קוצ'יני שהיה לו מקרה דומה עם דרור, שגם בו קוצ'יני היה צריך לקבל את ההחלטה לבד, החלטה שגם הייתה לא פשוטה, וכאשר אח שלי הגיע אליו הוא אמר לו אותו דבר בדיוק, וכידוע דרור לא היה מן הוותרנים..." ~ אחיו, מתן, מספר עליו (מקור)
  • "1996. תרגיל מפרך של גדוד 890 ברמת הגולן נמשך ונמשך לו לתוך הלילה. קצת אחרי חצות מסתבר לנו כי יש בעיית מים. נסיונות חוזרים ונשנים להשיג במכשיר הקשר את מ"פ המפקדה, הנם לו בשלווה במפקדה, עולים בתוהו. אבל צנחנים זה צנחנים והתרגיל ממשיך. סוף תרגיל. השמש עלתה לה וחום השמש רק מוסיף על הרגשת הצימאון הקשה. לפתע נשמע קול רשרוש רענן. אני נושא את עיני ורואה חייל ממהר לכיוונו של המג"ד דרור ובידיו ג'ריקן מים ומתוכו נשמע רשרוש חלומי של קוביות קרח משקשקות. ואני, הקשר של דרור, היושב לידו, כבר מדמיין לעצמי את קרירותם הנעימה של המים הזורמים במורד גרוני. לפתע מבחין דרור בחייל המתקרב. הוא צועק לו: 'תעבור קודם כל בין החיילים'. וכך בעינים קלות, רואה אני כיצד מסתובב לו החייל על עקבותיו ומתרחק. חייל־חייל, גמעו כולם מן המים הקרים ורק אז הגיע הג'ריקן אלינו להרוות את צמאוננו של דרור ושלי. למרות ההמתנה המתסכלת למים המיוחלים לא יכולתי שלא להכיר בגדולתו של דרור ברגע שכזה. יהי זכרך ברוך, מפקד יקר!" ~ הקשר של וינברג מימיו כמג"ד בצנחנים (מקור)
  • "בעבר שירתתי תחת פיקודו של דרור כמ"מ, קמב"ץ ומ"פ בעת בה דרור שימש כמג"ד בחטיבת הצנחנים. באותה תקופה כונו מספר אנשים 'הילדים של דרור'. זה היה כינויי לקצינים שונים בעלי נורמות גבוהות, לא ממלאיי פקודות, כי אם עומדים במשימות בכל תנאי. כזה היה דרור וכך נהרג. גאה הייתי להיות מילדיו!" ~ גיל מילר, פקודו של וינברג מימיו כמג"ד בצנחנים (מקור)
  • "וינברג נולד בכפר סבא, והיה בוגר ישיבת מרכז הרב בירושלים. הוא התגייס לצה"ל לסיירת מטכ"ל. 'דרור תמיד היה מופנם', סיפר אתמול אביו, אורי, ולכן כששמע את ההודעה על קבלתו לסיירת, הוא 'לא הראה לנו שמחה מיוחדת'. אך במשך השירות בצה"ל, סיפרו קרוביו, 'הוא ראה בו שליחות עצומה'. לאחר תקופה קצרה בסיירת, נשלח וינברג לקורס קצינים, שבסיומו העניק לו שר הביטחון אז, יצחק רבין, את אות החניך המצטיין. וינברג חזר לסיירת כמפקד צוות. בסוף שנות ה־80 עבר לצנחנים, כמפקד פלוגה בגדוד 890. מכריו מאז זוכרים אותו צועד בראש במבצעים בדרום לבנון, קטן קומה, מוצק, נמוך כמעט בראש מהקשר ומהמא"גיסט שלו. מאוחר יותר מונה לפקד על אותו גדוד. קפלינסקי, איש גולני שהיה אז מפקד אוגדה מובחרת, שמע על הקצין מעמיתיו בצנחנים ו'שלף' אותו לפקד על יחידת העלית מגלן. אחר כך פיקד וינברג על חטיבת צנחנים במילואים ומשם עבר, ביוני אשתקד, לשרת בחברון." ~ העיתונאי עמוס הראל כותב על וינברג לאחר שנהרג בקרב בחברון (מקור)
  • "מנהיג אמיתי הוא מנהיג של 'אחרי', כמו שהיה דרור, ולא קדימה – כאשר אני נשאר מאחור." ~ רא"ל משה יעלון (מקור)
  • "דרור – שילוב של שולף ושומר, קשיחות ועדינות. אהבת המולדת ומסירות ללא גבול. הבין את שעתנו המורכבת, ועוד יותר מכך שרתה עליו בהירות העשייה. מילא משימותיו תוך הבנה והתחשבות באוכלוסייה שעליה הופקד. תמיד נהג במידה הראויה, תוך גילוי מוסריות ורגישות, המצטרפות לנחישות יצוקה. הדבר בא לידי ביטוי קודם כול בתחושת השליחות שליוותה אותו בכל פעולותיו להבטחת שלומם וביטחונם של המתיישבים באזור שעליו היה מופקד. דרור עשה זאת תוך תפיסת עולם הדוגלת כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. דמות בולטת של מפקד התקפי. אבל יחד עם זאת, ערך טוהר הנשק, מוסר הלחימה של צה"ל, היה נר לרגליו. גם נוכח קולות שקראו ליד קשה ומכלילה, התעקש תמיד שכאשר עלינו לפעול בתקיפות, חובה עלינו לעשות כל שניתן כדי שלא ייפגעו חפים מפשע. רוח צה"ל מפעמת בכל מעשיו." ~ רא"ל משה יעלון (מקור)
  • "כל פעם שדרור היה אומר 'ללמוד תורה שנה אחת זה לא מספיק' אני הייתי מתגלגל מצחוק, דרור אפילו לא למד שנה לפני הצבא, הוא פשוט גמר את הלימודים והתגייס. אחרי חמש שנים בצבא פגשתי אותו, אחרי שכבר היה מפק"צ בסיירת מטכ"ל, ולקח שנה חופש מהצבא וביקש ללמוד איתי בחברותא. מה הוא ביקש ללמוד בחברותא? 'נפש החיים'. ישבתי ולמדתי איתו בחברותא כמו מישהו משיעור ה'. הטהרה, התפיסה, הענווה של בליעת המילים, העונג המופלא שהיה לי לשבת ללמוד עם הבחור הזה שעוד לא למד בישיבה גבוהה, רק בישיבה תיכונית, ועכשיו יושב ולומד איתי 'נפש החיים' כמו אחד שמעולם לא יצא מבית המדרש." ~ הרב אלי סדן (מקור)
  • "תת־אלוף ישראל זיו, מפקד אוגדת עזה, ידוע כמפקד תובעני וקשה במיוחד. דרור ז"ל שימש בעבר קצין האג"מ שלו, בימיו כמח"ט הצנחנים. בבית האבלים הוא אומר השבוע שבדרור מצא איש כלבבו. קצין שידע להרים אליו טלפון ולפרגן, גם אחרי פעולה מוצלחת וגם ברגעים לא קלים, וגם להוכיח אותו בלי חשבון. זיו אומר ששיחות הטלפון של דרור, שאומרים כי הוא אחד המעטים שישראל זיו הקשיב להם, נתנו בו כוח." ~ אלוף במילואים ישראל זיו מספר על וינברג, שהיה קצין אג"ם שלו (מקור)
  • "המח"ט הבהיר בסבלנות את השקפת עולמו, וסיים במילים: 'אני מבטיח כאן לכולכם ומתחייב, שנעשה ככל יכולתנו, ונרדוף את המחבלים עד חורמה.' לא ידענו אז למה הוא מתכוון בביטוי עד 'חורמה'. לא ידענו שזה אומר שהוא אישית ישתתף במרדף אחר אחד המחבלים, כשהתקבל לגביו מידע מודיעיני מדויק. הוא חבר לכוח שכיתר את הבית, ובעוד הם מתלבטים איך להוציא את המבוקש מהבית ושוקלים אופציה להוריד את הבניין כולו, הוא חדר אליו דרך הארובה ותפס את המחבל במו ידיו. מאומה מכל זה הוא לא אמר לנו בערב ההוא. לא אמר לאף אחד. במקרה שמעתי. לנו הוא אמר רק 'עד חורמה'. לא ידענו שאחרי הפיגוע שלנו, המח"ט יוביל דפוסי פעולה חדשים, ורוח אחרת תחל לנשוב באזור." ~ תושב אדורה מספר על דברים שנשא וינברג בפני תושבי ההתנחלות לאחר הפיגוע באדורה ב־27 באפריל 2002. מתוך הספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010.
  • "דקות אחדות מאוחר יותר הגיע למקום האירוע מפקד חטיבת חברון אלוף־משנה דרור וינברג. המח"ט, לוחם מנוסה שהרג לא פעם מחבלים בקרבות פנים אל פנים, ירד מהג'יפ מוקדם יותר, אך נפגע תוך כדי תנועה ברגל במרחק של כ־20 מטרים מהמקום שבו התבצרו אנשי הג'יהאד. הוא המשיך להתקדם עוד כמה מטרים ואז סב על עקבותיו, כשגילה שנפגע בחזהו, חזר לאחור מטר או שניים ונפל. גם אחד מחיילי החפ"ק שלו נפצע. וינברג מת מפצעיו כעבור דקות אחדות." ~ על הקרב שבו נהרג וינברג. מתוך מאמר מאת עמוס הראל בעיתון "הארץ", 17 בנובמבר 2002 (מקור)
  • "בגדוד עשה דרור מהפך. כל מ"פ שגויס לפלוגה בבא"ח חיכה בכיליון עיניים לרגע בו יזכה להצטרף ל'גדוד'. המושגים 'הילדים של דרור' ו'אנחנו כל העולם' הפכו לשם דבר בחטיבת הצנחנים ונטעו בקרב המפקדים בגדוד תחושה ש'אנו טובים יותר מהשאר'." ~ על וינברג כמג"ד בצנחנים (מקור)
  • "'זה מה שנקרא "הילדים של דרור". לא שמעת על המושג הזה?' המפקד שלי שמע שצ'רלי נפצע, ובא לקבל את פנינו. הוא ראה עד כמה התפעלתי מהדרור הזה, וניצל את ההזדמנות ללמד אותי פרק במנהיגות. כנראה באמת כולם מכירים את המג"ד הזה. 'דרור אלוף בלגדל מפקדים. הוא לא מתערב, נותן גיבוי מלא, מלווה בזהירות מאחור, אבל לא מנהל את האירוע במקום המפקד שבשטח. זה נוהל ידוע אצלו.' 'ואם המפקד מפשל?' שאלתי. 'אז זהו, שהוא לא. מפקד שסומכים עליו, מפיק מעצמו בדרך כלל פי ארבעה ממה שהוא חושב שהוא מסוגל. אבל אל תדאג. וינברג עומד תמיד מאחור, בשליטה, ואיפה שצריך נותן יד או מגבה. הנה, למשל באירוע הזה, שמעתי שהוא עזר לאפס את סוללת התותחים לכיוון הנכון.' איזה גבר. 'אבל תדע לך שבחיים הוא לא יספר למ"פ מה הוא עשה בשבילו, כדי שהמ"פ יהיה בטוח שהוא עשה את הכול בכוחות עצמו, ויאמין ביכולות שלו. אם לא הייתי רואה את זה בעיניים שלי בכל המבצעים שיצא לכלבנים שלנו לעבוד איתו, לא הייתי מאמין לסיפורים.' אני ראיתי בעיניים איך הוא קיבל את המ"פ שחזר מהמבצע סחוט ומותש. חיוך גדול, צ'פחה חזקה על הכתף. ככה גברים קשוחים יודעים להתלהב." ~ על וינברג כמג"ד בצנחנים. מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010. (מקור)
  • "לאט־לאט מצאנו את עצמנו עובדים בתחומים שלא חלמנו שנחזור אליהם. חשבנו שהוא מנסה להתעלל בנו בדרך חדשה, מקורית, עד שגילינו שהוא רציני ובאמת חושב שאנחנו מסוגלים. עשינו מבצעים מיוחדים שפלוגות אחרות לא חלמו לעשות, פתאום הפכנו לפלוגה שפונים אליה בכבוד. ובשביל כבוד, כידוע, צריך לעבוד. חצי שנה אחר כך, זמן קצר לפני השחרור שלי, הפלוגה שלנו זכתה במקום ראשון בבוחן פלוגה חטיבתי. פלוגה מסייעת מצטיינת. מי היה מאמין. אני לא האמנתי. דרור כן." ~ חייל של וינברג מימיו כמפקד הפלוגה המסייעת בצנחנים. מתוך פרק בספר "וקראתם דרור" בעריכת רונית לוינשטיין-מלץ, הוצאת "ידיעות ספרים", 2010.

קישורים חיצוניים[עריכה]