דרך ארוכה קצרה

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דרך ארוכה קצרה היא אוטוביוגרפיה מאת רא"ל במיל' השר משה (בּ‏וֹ‏‏גִי) יַעֲ‏לוֹ‏ן, שיצאה לאור בשנת 2008. בספר פורשׂ יעלון את סיפורו ואת פרשנותו לאירועים שהשפיעו על ישראל בחמש עשרה השנים שקדמו לכתיבת הספר, שבמהלכן היה ראש אמ"ן, סגן הרמטכ"ל ורמטכ"ל. הוא מנתח את הגורמים החיצוניים והפנימיים שהשפיעו על קבלת ההחלטות המכריעות שהיה שותף להן ומזהיר מפני התפתחויות ותהליכים המאיימים לדעתו על המפעל הציוני, בראשם השחיתות, הנסמכת על קשר פסול בין הון, שלטון ואמצעי תקשורת חסרי מצפון מוסרי.

על מסלולו הצבאי[עריכה]

  • "לאחר פינוי אש"ף מביירות הסתיים תפקידי בלבנון, ויצאתי לקורס פיקוד ומטה. החלטתי ללכת לקורס מתוך שאיפה לקבל תפקיד מג"ד בחטיבת הצנחנים, ואחר כך להתמודד על תפקיד מפקד סיירת מטכ"ל. כחודשיים וחצי לאחר תחילת הקורס נקראתי בדחיפות ליטול פיקוד על גדוד 890, אשר מפקדו הקודם הודח, לאחר סדרה של תקלות מבצעיות ותקלות בטיחות בגדוד, במהלך מבצע של"ג ואחריו. גדוד 890 שקיבלתי היה במשבר. לסדרת תקלות הבטיחות והתקלות המבצעיות, שחלקן הסבו לגדוד הרוגים ופצועים, נוספה הטראומה של הדחת המג"ד. עם קבלת הפיקוד על הגדוד שמעתי קולות שאמרו, 'איזה מזל נאחס (ביש) לקבל גדוד במשבר'. אגב, ביטויים שכאלה שמעתי עם כניסתי לעוד שלושה תפקידים במהלך שירותי הצבאי. כאשר סיימתי תפקידים אלה, היו שאמרו לי, "איזה מזל היה לך לעשות את התפקיד בתקופה טובה כל כך..." למדתי להבין את אמירתו של נפוליאון בונפארטה, 'אני לא צריך גנרלים עם שכל, אני מעדיף גנרלים עם מזל...' למדתי שבשביל 'מזל' צריך שכל, אך ניתן להבין אמירה זו טוב יותר כאשר נזכרים באמירתו של הארכיאולוג והרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין. מספרים שלאחר שמצא את המגילות הגנוזות במדבר יהודה, הוא נשאל איך הוא מסביר את המזל שהיה לו. הוא ענה: בשירותי בצה"ל למדתי שבשביל 'מזל' צריך נוהל קרב טוב' (כלומר תכנון וביצוע מוקפדים) למדתי שהפיקוד והמלחמה הם אמניות, ודווקא בשל היות המלחמה "ממלכת אי- הוודאות", חשיבה ותכנוון מוקדמים, ירידה לפרטים מבלי לאבד את 'התמונה הגדולה', ענווה ונסיון, שהוא המפתח ל'חוכמת המעשה'- הם ערובה להצלחה, ל'מזל'. לשמחתי יכולתי לחוש שהיה לי 'מזל' כאשר סיימתי את תפקיד מג"ד 890, כמו את שלושת התפקידים הנוספים שבעת שקיבלתי אותם שמעתי הערות על 'חוסר מזל' בעיתוי: מפקד סיירת מטכ"ל, מפקד אוגדת איו"ש, והרמטכ"ל." ~ עמודים 55-56.
  • "על גדוד 890 פיקדתי כשנתיים, מדצמבר 82'. במהלכן התמודד הגדוד בהצלחה עם פיגועי חזבאללה וארגונים אחרים באזור עין-זחלתא, צור וצידון, וכן בהשלטת סדר ושקט במתח שבין דרוזים לנוצרים בהרי השוף בלבנון. הגדוד סיכל פיגועים רבים, ובהיתקלויות הרג מחבלים. לגדוד היו כמה פצועים, ואף לא הרוג אחד. ההצלחה הייתה פרי חשיבה יצירתית בכל הרמות, מתח מבצעי גבוה בגדוד, שבירת שגרה באופן שלא יאפשר חשיפת נקודות תורפה בפעילות המבצעית והמנהלתית, ומשמעת מבצעית. באמנות הפיקוד ובאמנות המלחמה, ההצלחה – או המזל – נמצאים בפרטים הקטנים." ~ עמוד 56.
  • "אחת השאלות, החוזרת ועולה לאורך כל שנות קיומו של צה"ל, היא שאלת מיקומו של המפקד בקרב: האם עליו להיות ממש בזירת הקרב, יחד עם חייליו, או שמא עדיף שיימצא במוצב פיקוד, המאפשר לו שליטה על כל הכוחות הכפופים לו? בעיקרה, זו שאלה מקצועית, ויש לדון בה בתור שכזו, אם כי יש לה השלכות החורגות מעבר לתחום המקצועי הצר, בעיקר מבחינת מוראל הכוחות והאמון במפקדים. שאלה זו נידונה לא מעט בתחקירים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, ופרצה לשיח הציבורי בעיקר בקשר למיקומם של מפקדי אוגדות במפקדה עורפית 'מול מסכי פלזמה'. לטעמי, הדיון הציבורי התנהל ברובו בנימה פופוליסטית, ובחלקו מצאתי שחרור כעסים של פקודים (חיילים ומפקדים זוטרים), שחשו בתום המלחמה מתוסכלים, ובצדק, ופרקו את זעמם על מפקדיהם, לא תמיד בצדק."
  • "המקרה הראשון אירע בהיותי מפקד סיירת צנחנים ב'מבצע ליטני' ב־1978. השתלטות צה"ל על דרום לבנון בוצעה בשני שלבים: בראשון הגענו עד קו ראס-ביאדה, עצרנו לכמה ימים, ובשלב השני המשכנו עד קו נהר הליטני. בתום השלב הראשון, הוטל על גדוד 50 בפיקוד סא"ל יאיר רפאלי לבצע סריקות בכפרים אחדים מצפון לנו, מעבר לקו כוחותינו. משאית מפלוגת הקשר החטיבתית שהגיעה מהארץ נסעה על כביש החוף, וכאשר הגיעה למחסום הצפוני ביותר על הכביש המשיכה צפונה, מבלי לדעת שלמעשה עברה את קו כוחותינו. החיילים במחסום אפשרו לה לעבור משום שחשבו שהרכב נוסע לגדוד 50. מאחר שכוחות גדוד 50 פעלו בכפרים שממזרח לכביש החוף, המשאית המשיכה בנסיעה ללא הפרעה עד שנתקלה בכוח מחבלים, דרומית לראשידייה שבפאתי העיר צור. המחבלים המופתעים פתחו באש אר. פי. ג'י (מטולי רקטות) ונשק קל לעבר המשאית, זו נפגעה ונעצרה, ובה הרוג וכמה פצועים." ~ עמוד 220.
  • "כוח של הפלוגה המסייעת של גדוד 50, בפיקוד המ"פ סרן יפתח עין ז"ל (נהרג יחד עם סרן ניר זהבי ז"ל במבצע שלכת ב־8.6.1978), יחד עם סגן מפקד הגדוד, רס"ן ראובן הקר, הגיע ראשון למקום. שהיתי עם הסיירת בגזרה אחרת, אך כאשר שמעתי בקשר על האירוע, לקחתי עִמי את הרופא, סרן ד"ר גדעון מן, ודהרתי בג'יפ שלי לעבר המקום. בדרך הוריתי לסגני, סגן משה (מוישה'לה) טוב, להכין את שאר הפלוגה על נגמ"שים ולנוע למקום התקרית. החשש העיקרי שלי היה שהמחבלים שפגעו במשאית יצליחו לקחת בשבי חיילים (אז עדיין לא חשבנו על לקיחת גופות לצורכי מיקוח)." ~ עמוד 221.
  • "את מקום התקרית זיהיתי בקלות: אי־אפשר היה לטעות בנסיעה לאורך כביש החוף, וחילופי האש בין הכוח של גדוד 50 לבין המחבלים נשמעו היטב. עצרתי במרחק מה אחרי המשאית, השארתי את ד"ר מן לטפל בפצועים, ביררתי את מיקומו של ראובן הסמג"ד, רצתי אליו, בתוך הפרדס שממזרח לכביש החוף. בהגיעי אל ראובן, שהיה בקו האש, הבנתי את תמונת הקרב. הכוח של גדוד 50 שכב מאחורי מחסים (בעיקר גומות השקיה ותלוליות עפר) בתוך הפרדס וירה לעבר המחבלים שהתמקמו מעבר לחומה של פרדס אחר. בין שני הפרדסים הפרידו שטח חקלאי פתוח ברוחב של כמה עשרות מטרים וכביש הכניסה ליישוב בורע'ליה. ראובן סיפר לי שיפתח, המ"פ, נפצע ברגלו, כאשר ניסה לחצות את כביש החוף לכיוון מערב, כדי לתפוס עמדות בבית ששלט על הכביש ולאבטח את אזור המשאית הפגועה. כאשר הבנתי את תמונת הקרב, חשבתי שהדבר הנכון ביותר הוא לבצע איגוף מערבי ולהגיע למחבלים מאחור, מצִדו המערבי של הכביש, אלא שלא היו לי חיילים, כי כזכור באתי למקום בג'יפ שלי ועִמי רק הרופא." ~ עמודים 222-223.
  • "ביקשתי מראובן כמה חיילים כדי לבצע את האיגוף, וקיבלתי תחת פיקודי את סגן מפקד הפלוגה, סגן זאב חיות, וחמישה חיילים נוספים. ארגנתי אותם במהירות, נסוגנו אחור אל מחוץ לטווח האש של המחבלים, חצינו את הכביש מערבה, והתקדמנו בין בתים ופרדסים שהיו לאורך הכביש, עד לנקודה שבה יכולנו לראות את המחבלים היורים על כוחותינו, מגבם. פתחנו עליהם באש. הירי במחבלים מגבם הפתיע אותם. לאחר שכמה מהם נפגעו הם זיהו את כיוון הירי שלנו וניסו להשיב באש, כולל ממקלע, שפתח באש לכיווננו מטווח קצר. השלכתי רימון לעבר המקלען וחיסלתי אותו. המחבלים הנותרים נסוגו והותירו את גופות חבריהם בשטח. הקרב הסתיים." ~ עמוד 223.
  • "לאחר הקרב שמעתי שבחים, אך גם שני סוגי ביקורת: האחד ממפקדי צוותים וסמלים בסיירת, שהתלוננו על כך שלא לקחתי אותם איתי; השני – על כך שהתנהגתי בפזיזות בנסיעה, כאשר יצאתי למקום התקרית בעצמי, בג'יפ בודד, כשאיתי רק ד"ר מן. את שני סוגי הביקורת דחיתי מכול וכול. היה ברור לי – בזמן אמת – שגורם הזמן הוא קריטי במצב הזה. כל דקה שעוברת עלולה לקבוע את תוצאות הקרב, ולכן היה חשוב להגיע כמה שיותר מהר אל אזור התקרית, מבלי להמתין להתארגנות הכוח. יש מצבים בקרב שבהם אתה נדרש לקבל החלטה בתנאי אי־ודאות, תוך נטילת סיכון שעלול להסתבר בדיעבד כהחלטה שהביאה לכשלון או לאובדן חיי אדם. הדבר נכון לגבי מיקומך כמפקד, כמו גם לגבי כיוון האיגוף או התוכנית. לא בכדי נאמר על החלטות מסוימות שתוצאתן היא 'צל"ש או טר"ש'." ~ עמוד 223.
  • "התחום החינוכי שהעסיק אותי הוא החינוך הערכי של המפקדים את חייליהם. השאלה 'האם המפקד הוא גם מחנך?' מבחינתי, מעולם לא היתה שאלה, כי לי היה ברור מאז היותי מפקד זוטר, שהמפקד- מעצם הגדרתו כמפקד- הוא מחנך. גם מפקד הנוקט גישה פסיבית לחינוך הוא מחנך, רק שתרומתו עלולה להיות שלילית. המפקד הוא מחנך משום שנשואות אליו עיני פקודיו, הרואים בו מנהיג, סמכות ומופת לחיקוי. לכן, המפקד הוא מחנך, בין שהוא רוצה ובין שלאו. ראיתי בשירות הצבאי הזדמנות חינוכית."
  • "השירות בנח"ל באותה תקופה אִפשר לי לעשות שירות קרבי בנח"ל המוצנח ולהגשים את מה שחונכתי אליו והאמנתי בו: התיישבות (ששיאה הקמת יישוב חדש בארץ) וחיי שיתוף בקיבוץ. כאשר גרופית נקבע כקיבוץ היעד שלנו, ההחלטה כמעט היתה ברורה מאליה. האתגר שבקיבוץ צעיר, בן שנתיים, ועוד בערבה, קסם לי מאוד. טרם גיוסי, וגם במהלך שירות החובה שלי, לא חשבתי על שירות צבאי ארוך, ואף לא על קצונה. לא חשבתי אז שהביטחון הצבאי הוא הדבר החשוב, או התחום שיש לי בו יתרון או עניין. הייתי חלק מרובו של עם ישראל שהאמין שמלחמת ששת הימים היתה המלחמה האחרונה, וחשב שהנִצחון המזהיר של ששת הימים שכנע- או עתיד לשכנע- את הערבים שכדאי להגיע לשלום. הייתי חלק מאותה תחושה של שאננות וביטחון עצמי, שהיתה נחלתנו עד מלחמת יום הכיפורים. הייתי גם שלם עם המתכונת של 'שטחים תמורת שלום', שנקבעה מיד לאחר מלחמת ששת הימים והתבטאה בהחלטת הממשלה שלא לספח את השטחים (למעט חלקה המזרחי של ירושלים) אלא לראות בהם פיקדון עד להסכם שלום." ~ עמוד 42.
  • "התגייסתי בספטמבר 1968, את שירות החובה עשיתי מתוך הרגשת חובה, בוודאי לא מאהבה. אני חושב שאם מישהו היה מנבא לי שאני עתיד לשרת בצבא יותר משלושים שנה, הייתי צוחק ממנו ואומר לו שהוא פשוט לא מכיר אותי. לא יהיה זה נכון לומר ששנאתי כל דבר שקשור בצבא. היו בשירות דברים שמאוד אהבתי ומהם שאבתי כוח וסיפוק עצומים: העבודה עם אנשים, הפיקוד עליהם, הרוח וסולם הערכים הצה"לי. כל אלה מאוד דיברו אלי וחיברו אותי לצבא בקשר עז. ויחד עם זאת, כשהייתי חייל בשירות חובה שנאתי עד להחריד את ימי ראשון בבוקר, וממש התקשיתי לחזור מחופשת השבת לגדוד. אני מודע היטב לכך שקושי מסוג זה בהחלט אינו אופייני למי שאוהב אהבת אמת את הצבא ואת חיי הצבא." ~ עמודים 42-43.
  • "אך על אף שלא אהבתי את השירות הצבאי, כבר בטירונות התברר שאני חייל טוב. מפקדַי רצו שאצא לקורס מ"כים מיד לאחר הטירונות ('אחוזים מוקדמים', קראו לזה אז), אל חברַי לגרעין העדיפו שאמשיך איתם בשל היותי מזכיר הגרעין. הגענו להסכמה שאצא לקורס המ"כים ב'אחוזים מאוחרים', כעבור שנה. כבר בתחילת שירות החובה החלה ההתפכחות מהאשליה המתוקה של 'מנוחה ונחלה', שכביכול הושגה במלחמת ששת הימים. נלחמנו בטרור הפלסטיני לאורך הגבול עם ירדן. איבדנו את שלמה סבירסקי ז"ל בהפגזת מחבלים על כפר רופין, ואת דודיק קימלפלד ז"ל במרדף אחר מחבלים בעומק ירדן, לאחר שהפגיזו במרגמות 82 מ"מ את מושב עין יהב. (איבדנו גם את שמחה ספיר ז"ל, מפקד מחלקה בגדוד 50, שנהרג בתאונת אימונים). חווינו את מלחמת ההתשה בתעלת סואץ. כל אלה לא שינו את סדר העדיפויות האישי שלי." ~ עמוד 43.
  • "לקראת תום קורס המ"כים הזמין אותי לראיון נחמיה תמרי ז"ל, מפקד פלוגת המ"כים בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח של חטיבת הצנחנים הסדירה (35) וביקש ממני לצאת לקורס קצינים לאחר תקופת פיקוד קצרה כמפקד כיתה. ידעתי לשם מה הוזמנתי, ועוד לפני שהתייצבתי אצלו, כבר היה מנוי וגמור עִמי להשיב בשלילה. היציאה לקורס חייבה לחתום קבע לשנה, ואת המחשבה הזו דחיתי מכול וכול. באותו זמן ראיתי חשיבות עצומה להגעתי המהירה לקיבוץ הצעיר גרופית, שהגרעין שלי היה השלישי לאיושו. היתה בי תחושת אחריות כלפי הקיבוץ וגם כלפי חברַי לגרעין, שאִפשרו לי להמשיך במסלול פיקודי ('אחוזים מאוחרים') בגדוד 50, במקום להגיע מוקדם יותר לשל"ת בקיבוץ. כפי שכבר ציינתי, את חיי הצבא לא אהבתי. השירות הצבאי, או הקצונה, לא היו משאת חיי, ולא נכללו בסדר העדיפויות שלי. לא היתה בי מה שמכונה היום 'מוּרעָלוּת' צבא, ודאי לא הרפתקנות." ~ עמוד 43.
  • אך למרות נחישותי שלא להמשיך בשירות הצבאי, לא קל היה לי לסרב לנחמיה. כבר אז הערכתי אותו מאוד. לימים כאשר לדאבוני נדרשתי להספידו לאחר שנהרג בהתרסקות מסוקו, בהיותו אלוף פיקוד המרכז, אמרתי ש'את גבו של נחמיה הכרתי היטב, אף יותר מרעייתו חנה': הלכתי אחריו כחייל בפלוגתו, במבצע הראשון מעבר לגבול שהשתתפתי בו, והוא פיקד על הכוח. כאשר חזרתי לשירות קבע, מסלול שירותי היה דומה מאוד לשלו: מ"מ ומ"פ בגדוד הנח"ל המוצנח, מפקד סיירת צנחנים, מג"ד 890, מפקד סיירת מטכ"ל, מח"ט הצנחנים ואחר כך גם אלוף פיקוד המרכז. חזרתי לשרת תחת פיקודו, ואף כסגנו, ותמיד הגיתי אליו הערכה רבה, ולכל אורך מסלול השירות ראיתי בו דוגמה ומופת." ~ עמודים 43-44.
  • "מעולם לא ראיתי את עצמי כחייל מקצועי, אלא כמי שנאלץ להיות חייל מקצועי. לא הלכתי לפנימייה צבאית, ובשירות החובה לא הלכתי לקורס קצינים. לא ראיתי בלחימה את ייעודי. אך הדברים התגלגלו אחרת. מאז היותי חייל בשירות חובה בגדוד 50 של הנח"ל, ולאורך כל שנותי בצבא, הייתי בקו האש של מאבק ישראל באויביה הערבים בכלל, ואויביה הפלסטינים בפרט. נלחמתי במלחמת ההתשה ובמרדפים בבקעת בית- שאן, הירדן והערבה ב- 1969-1970, לקחתי חלק במלחמה בטרור ברצועת עזה ב- 1971-1972, במבצע ליטני ב- 1978, השתתפתי במלחמת לבנון הראשונה (1982), נטלתי חלק בפשיטות עומק שחלקן כוונו כנגד מפקדות טרור פלסטיניות, והייתי מפקדה של באוגדת יהודה ושומרון בשנים 1992-1993. אולם רק ביוני 1995, כאשר מוניתי לראש אמ"ן, עליתי על גשר הפיקוד שממנו מנוהלת המערכה הישראלית כנגד היריב הפלסטיני."
  • "בתקופת פיקודי על היחידה, נהניתי מחבורה מצוינת של קציני מטה ומפקדים, שרק מעטים מהם נחשפו בציבור. כמו סגני, פנחס בוכריס שהשתחרר כתת- אלוף לאחר שפיקד על יחידה 8200 וכיום הוא מנכ"ל משרד הביטחון, נחום לב ז"ל (שנהרג בתאונת אופנוע בערבה, לאחר שהשתחרר מצה"ל בדרגת אלוף- משנה), טל רוסו (היום ראש אגף המבצעים בצה"ל, בדרגת אלוף), יוסי ביידץ (היום ראש חטיבת המחקר באמ"ן). בין מפקדי הצוותים שנחשפו- ניצן אלון, חגי פדידה ודרור ויינברג ז"ל (שנהרג בקרב עם מחבלים בחברון בהיותו מפקד חטיבת יהודה)." ~ עמוד 61.
  • "העובדה שאני בגופי הייתי במקומות שאליהם שלחתי חיילים ונלחמתי בהם כחייל, היא שהעניקה לי כוח מוסרי לעמוד בפני החיילים ולהוציאם לקרב. אין לי ספק שניסיוני כלוחם ומפקד מן השורה העניק לי את הזכות ואת הכוח המצפוני להתעקש על עמדותיי. זהו חלק מה'אחרי' שלי, וכשקצין מגיע לעמדות פיקוד בכירות, הוא מגלה שזהו תוקף מוסרי חשוב." ~ עמוד 264

על הקשר בין הון לשלטון ותקשורת[עריכה]

  • "מטרידה את מנוחתי העובדה שאיל הון זר מצליח להתחבר לגורמים משפיעים בלשכת ראש הממשלה, והם מתעשרים כתוצאה מקשר זה עם עזיבתם את תפקידם. חיבור זה מטריד עוד יותר, כאשר מסתבר שאותו איל הון מחובר בעסקיו באופן מושחת להנהגת הרשות הפלסטינית, ומנסה לקדם עסקים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרסים של מדינת ישראל. מסתבר שאותו איל הון טווה רשת של קשרים עם פוליטיקאים ישראלים, ועולה חשד להטייה של קבלת ההחלטות הישראלית, תוך התעלמות מאינטרסים של המדינה, למען השגת טובות הנאה אישיות."
  • "כאשר ההון שולט גם בתקשורת, המידע המגיע לידיעת הציבור מסונן על פי אינטרסים. שמעתי טענות רבות מפי עיתונאים הגונים על הנחיות ולחצים מתוך שיקולים של הון־שלטון. מעטים הם העיתונאים המוכנים להילחם בתופעה, משום שהם חוששים לאבד את מטה לחמם. התוצאה היא הקשר המושחת והמסוכן 'הון, שלטון ועיתון'."
  • "הקשר הזה מאפשר לרומם נופלים, לאתרג מושחתים ולחסל יריבים. נוצרת מציאות שאינה מאפשרת השמעת ושמיעת דעות שאינן משרתות את האינטרסים של גורמי כוח אלה, ובוודאי אינה מאפשרת יצירת חלופה שלטונית ראויה. הפרת האיזון במערכת הדמוקרטית, אשר נשמת אפה היא איזונים ובלמים, מאפשרת לנכשלים, למושחתים, ולאופורטוניסטים להמשיך לשלוט במוקדי הכוח, ואינה מאפשרת עליית כוחות חיוביים אחרים."
  • "שרון צדק כאשר העריך שאם ייתן לתקשורת הישראלית את הפיתיון השמן של ההתנתקות, התקשורת תניח לו בנושאי השחיתות. מבחינה זו, ההתנתקות באמת הצליחה. אבל רק מן הבחינה הזאת. את המושג 'אתרוג' לא אני המצאתי. הוא נטבע על ידי עיתונאי ופרשן בכיר, אמנון אברמוביץ', אשר 'איתרג' את שרון ביודעין ובמכוון, ואף התגאה בכך. ואולם, המושג אתרוג משמעותו השחתה. משמעותו היא שהעיתונות חדלה למלא את תפקידה, כפי שהוא מקובל ומובן במשטרים דמוקרטיים."
  • "שרון הבין איזו מין תקשורת יש במדינת ישראל, והוא הפעיל על התקשורת הזאת מניפולציה. לדעתי – כפי שכבר ציינתי – הוא הלך למהלך אשר גרם נזק אסטרטגי לישראל לא מפני שהאמין במהלך הזה, אלא מפני שביקש להציל את עצמו, כאשר החקירות הפליליות איימו עליו."
  • "אני יכול לתאר לעצמי ששרון תירץ לעצמו את מהלכיו, בכך שאמר לעצמו שכיוון שרק הוא יכול להציל את מדינת ישראל, נכון יהיה גם מבחינה לאומית שהוא יעשה את הכול כדי להבטיח את עתידו הפוליטי. שרון באמת ובתמים העריך שהמנהיגים הישראלים האחרים שבהם היה מוקף היו חסרי אחריות, חסרי שיקול דעת וחסרי עצבים חזקים. האירועים שהתרחשו מאז הסתלקותו לא מפריכים את הערכת המצב הזאת. ואולם, מנקודת המבט שלי, כרמטכ"ל, היה ברור לי שראש הממשלה תפס פתאום כיווּן שאינו הגיוני מבחינה ביטחונית ואסטרטגית. לא הייתה לי ודאות שראש הממשלה רואה את התמונה כולה. לא היה לי ברור אם הוא מבין את ההשלכות שיהיו למהלך שלו על חיזוקם של כוחות רדיקליים בסביבה המיידית של ישראל ובסביבה הרחוקה. הייתי מודאג מאוד, ושאלתי את עצמי מה חובתי לעשות כרמטכ"ל."

על תקופתו כרמטכ"ל[עריכה]

  • "תקופת כהונתי כרמטכ"ל לא הייתה קלה. ניהלתי מערכה מורכבת וקשה נגד הטרור. גם בתפקידים קודמים עמדתי לא פעם במצבים של בדידות המפקד. גם בתפקידים קודמים הוטלה עליי אחריות כבדה. אך במשך כל חיי לא היו לי נדודי שינה. רק החל מאביב 2004 הופיעו אצלי נדודי שינה. התקשיתי לעצום עיניים. דאגתי לעתידה של מדינת ישראל גרמה לכך שלא יכולתי להירדם. שקלתי התפטרות. בלילות שבהם לא יכולתי לישון שאלתי את עצמי האם התפטרות שלי תועיל. בתחילה קיוויתי שרכבת השדים הזאת תעצור באחת התחנות. האמנתי שאולי הממשלה תבלום את התהליך, או הכנסת. באותה תקופה גם עלתה האפשרות של משאל עם. אולם כאשר ראיתי שבאף אחת מהתחנות הרכבת לא עוצרת, חשבתי שאם אגיע למסקנה שהתפטרות שלי תעצור אותה – אנקוט בצעד חסר התקדים הזה."
  • "אך הערכת מצב שעשיתי לעצמי הביאה אותי למסקנה הפוכה. היה לי ברור שהתפטרות אפשרית ואף מחויבת לנוכח החלטה או מעשה בלתי חוקיים בעליל. את ההתנתקות, עם כל התנגדותי לה, לא יכולתי להגדיר כבלתי חוקית. לפיכך, התפטרות במקרה זה קרובה ל'פוטש', מעין הפיכה צבאית. התפטרותי הייתה פוגעת בחוסנה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. אחרי הפגיעה הנוראה במשטר הדמוקרטי, כתוצאה מרצח רבין, מנוי וגמור היה עִמי שלא לעשות משהו שיכול להתפרש כפגיעה במוסדות ובאישים שנבחרו בצורה דמוקרטית, גם כאשר דרכם מוטעית בעיני."
  • "פעמים רבות בחיי השתתפתי בשיחות שבהן עלתה השאלה אם יש חשש מפני הפיכה צבאית במדינת ישראל. כמעט תמיד, השיחה הסתיימה בהסכמה מלאה שערכי הדמוקרטיה מושרשים עמוק בחברה הישראלית ובצה"ל, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. עד לחתימה על הסכם אוסלו נהגתי לומר בשיחות אלה, שהדמוקרטיה הישראלית חזקה, ולכן איני רואה אפשרות לשני גילויים אנטי דמוקרטיים: רצח פוליטי של ראש ממשלה והפיכה צבאית. לאחר החתימה על הסכם אוסלו שיניתי את הערכתי לגבי האפשרות הראשונה, שלצערי התממשה."
  • "ראיתי סכנה להתפתחות תגובות פנימיות אנטי דמוקרטיות בחברה הישראלית בכלל, ובצה"ל בפרט. הייתי ער וקשוב לכל קריאה או החלטה על סרבנות, והוריתי לטפל בכך ביד רמה. הוריתי למפקדים לשוחח על הנושא עם החיילים, עשיתי זאת אישית בביקורים שלי ביחידות, וכן נפגשתי עם רבנים, ראשי ישיבות ומכינות קדם צבאיות, והבהרתי את עמדתי הברורה ביחס לסרבנות. אני מעריך שדווקא דליפת עמדתי – המתנגדת למהלך ההתנתקות – סייעה לי בהבהרת עמדתי הנחושה נגד כל סרבנות."
  • "היה לי ברור שמרגע שההחלטה לביצוע ההתנתקות מתקבלת ומאושרת על ידי המערכת הפוליטית, מבחן הביצוע של צה"ל הופך להיות מבחנה של החברה והדמוקרטיה הישראלית. לשמחתי, צה"ל והחברה הישראלית עמדו במבחן קשה זה."
  • "אכן, ראיתי סכנה בכך שההתנתקות תיתן רוח גבית לאסלאם הג'יהאדי ולטרור, וגם אמרתי זאת בפורומים הסגורים, שבהם הרמטכ"ל צריך להשמיע את דעתו המקצועית. דברי שצוטטו בכרזה נאמרו בכנס הרצליה בתשובה לשאלה על האפשרות לפינוי יישוב כמו נצרים כדי לחסוך את הגדוד שהגן עליו. השבתי שאני מתנגד לכל נסיגה תחת אש, ומה שנראה כחיסכון של גדוד, יגרום לצורך בתגבור של אוגדה, משום שהנסיגה תחת אש תיתן רוח גב לטרור. זה אירע זמן רב לפני העלאת רעיון ההתנתקות לסדר היום."
  • "תפקיד הרמטכ"ל הגביל אותי מאוד באשר לבילויים או אירועים תרבותיים. באחד מערבי אמצע השבוע התקיים ערב ב'צוותא' לרגל פרסום ספר, ורעייתי עדה ביקשה ממני להצטרף אליה. מאחר שהמקום קרוב ללשכתי בקריה, הרשיתי לעצמי לעשות זאת. טרם כניסתי לאולם קיבלתי שיחת טלפון מדוברת צה"ל, תא"ל רות ירון, על דיווח בערוץ 2 של הפרשן אמנון אברמוביץ' (האיש שהמציא את האתרוג) על כוונת ראש הממשלה לפטר אותי על רקע 'התבטאויותי הפומביות נגד ההתנתקות' (התבטאויות שלא היו ולא נבראו). את הערב נאלצתי לבלות מחוץ לאולם, בשיחות טלפון לצורך בירור והבהרת העניין. לאחר שלמדתי את תוכן הדיווח, התקשרתי לשר הביטחון שאול מופז ולמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, אלוף יואב גלנט, ואחר כך ביקשתי לשוחח עם ראש הממשלה."
  • "שרון נשמע כועס בשיחה, וטען שנודע לו שהתבטאתי פומבית נגד ההתנתקות. הכחשתי טענה זו מכול וכול. ראש הממשלה דרש ממני להכחיש זאת פומבית בקולי באמצעות הרדיו למחרת בבוקר, או לפרסם הודעה מטעם דובר צה"ל המכחישה את הדברים. הבהרתי לשרון שאין בכוונתי להכחיש דברים שלא אמרתי. חשדתי שהכחשה שכזו תנוצל על ידי אנשיו להציג את הדברים כתמיכה שלי בהתנתקות. אירוע זה בוודאי לא תרם למערכת היחסים בינינו."
  • "הנאמנות המלאה שלי כרמטכ"ל לממשלה ולהחלטותיה לא עניינה את ראש הממשלה שרון ואת החבורה שהקיפה אותו. מבחינת שרון ומבחינת פורום החווה, אשר במידה רבה הפעיל אותו, הפכתי להיות איום אסטרטגי. שרון והפורום היו מושקעים כל כולם בהתנתקות. הם ראו בהתנתקות את חזות הכול. כיוון שהערכים של ממלכתיות ומִנהל תקין לא היו ערכיהם, הם התקשו להבין את התופעה של קצין בכיר אשר רואה בביקורתיות רבה את המהלך שהם מובילים, אבל נחוש לבצע אותו כהלכה. בחוג של שרון יוחסה חשיבות עליונה לערך של נאמנות אישית. הערך של נאמנות ממלכתית למוסדות המדינה, להחלטות הממשלה ולחוק לא היה ערך שחבורת שרון הייתה מסוגלת להבין או להעריך."
  • "ואולם מעבר לשאלת ההתנתקות, היה נושא נוסף שהעכיר את היחסים בין ראש הממשלה לביני. כוונתי לנסיון של חבורת שרון להתערב בנעשה בצבא, בעיקר במינוי קצינים בכירים. דוגמה בולטת, אחת מני רבות: עלתה שאלת מינויו של מזכיר צבאי לראש הממשלה. המינוי הזה הוא רגיש מאוד ובעל השלכות על אופן ההתנהלות של הדרג המדיני מול הדרג הצבאי בכל הנוגע לביטחון ישראל. כמקובל, הכנתי רשימה של מועמדים שחשבתי שהם ראויים ומתאימים לתפקיד. הבאתי את הרשימה לדיון עם שר הביטחון, וגם הוא אישרה. הגעתי איתה ועם תיקיהם האישיים של המועמדים לפגישת עבודה עם ראש הממשלה. בפגישה נדונו כמה נושאים. בהגיע הדיון לנושא מינוי מזכיר צבאי לראש הממשלה, ביקש שרון לדעת מי המועמדים שאני ממליץ עליהם. הכנתי התייחסות מפורטת ל'תיק האישי' של כל אחד ואחד מהם. שרון רשם את חמשת השמות על פתק שאותו הכניס לכיסו, אמר שאין לו זמן לדון בעניין, ובזה תם הדיון."
  • "כעבור ימים אחדים אמר לי שר הביטחון, שאול מופז, ש'הם' אומרים שהרשימה שהצגתי לא באה בחשבון. 'הם' שואלים מדוע לא נכלל בה מועמד שישי מסוים. תגובתי הייתה חריפה. לא הבנתי מי זה 'הם'. יותר נכון – הבנתי, אבל לא הסכמתי להבין. לא הבנתי כיצד פוסלים רשימה שלמה מבלי לדון בה באופן מסודר. לא הבנתי כיצד לוקחים עניין מקצועי ביטחוני ממדרגה ראשונה והופכים אותו לעוד אחד מהנושאים שפורום החווה דן בהם ומנסה לנהל אותם. היה לי ברור מה עומד מאחורי הדברים: אלה שעמרי שרון היה חבר שלהם נשארו ברשימה, אלה שלא היו חברים של עמרי שרון נפסלו לחלוטין, ומישהו (קצין טוב אך לא בשל, לדעתי המקצועית, לתפקיד זה) שעמרי שרון הכיר מהשירות הצבאי, היה המועמד שאותו 'הם' רצו."
  • "בראשית 2005 החמירו הדברים עוד יותר. על הפרק עמדו מינוי ראש אמ"ן ומינוי אלופי פיקוד, והיה לי ברור ששרון ואנשיו מנסים להשתלט על המינויים הללו. היה לי ברור שהם מנסים לעשות מחטף, לקבוע עובדות ולהבטיח שחלק משמעותי וחשוב מהמטה הכללי יהיה בשליטתם המוחלטת. החלטתי לבלום את המהלך הזה. מאחר שגם לא סוכם אם אמשיך בתפקיד שנה נוספת, חשבתי שלא נכון יהיה שאחליט לרמטכ"ל הבא על הרכב המטה הכללי שלו, ולכן עיכבתי את המינויים החדשים. הבנתי שייתכן שהמשך כהונתי מותנה בנכונותי למנות את מי ש'הם' רוצים. בכך העליתי את חמתם של שרון, וייסגלס ועמרי. אם לא די היה בכך שהעזתי להעלות שאלות קשות בנוגע לרציונל האסטרטגי של ההתנתקות, הרי כעת הוספתי חטא על פשע: חסמתי אותם בדישם. לא הנחתי להם להשתלט על הפיקוד הבכיר של צה"ל."
  • "ואולם, במבט לאחור ברור לי שהאחריות העיקרית לשיבוש הנורמות מוטלת על שרון עצמו. אריאל שרון נהג כך כקצין, נהג כך כפוליטיקאי, נהג כך כשר ביטחון במלחמת לבנון. לא הייתה בו הערכה לחוק, לאתיקה, לכללים, לנהלים, לנורמות. שרון לא באמת הבין מה זאת דמוקרטיה ומה זאת מדינת חוק. על כן, ברגע שחש עצמו חזק דיו, הוא ניסה להחליש את הפרקליטות ואת המשטרה וכל מערכת אחרת שעלולה לאתגר אותו. הוא ניסה ליצור מצב שבו בכל המשרות הרגישות בממשל יכהנו אנשים שלו, אנשים שהנאמנות העיקרית שלהם היא לפורום החווה. ובנקודת זמן מסוימת, אחרי שבמשטרה התהליך כבר צלח, גבר התיאבון ועלה הרצון להשתלט גם על צה"ל. אלא שאני, ראש המטה הכללי של צה"ל, הייתי החסם בפני התהליך הזה. שרון ידע היטב שלא אניח לו להפוך את צבא הגנה לישראל לחברת בת של חוות שקמים. מבחינתו, לא נותרה לו שום ברירה: הוא היה חייב לסלק אותי. הוא היה חייב להסיר את המכשול מדרכו."
  • "באותה תקופה גם נעכרו היחסים ביני לבין שאול מופז, שר הביטחון. מופז ואני עבדנו מצוין ביחד, כשהוא היה רמטכ"ל ואני סגנו, ולאחר מכן בראשית התקופה שבה אני רמטכ"ל והוא שר הביטחון. מופז, בעיני, היה רמטכ"ל טוב: לא אהבתי את דרך התנהלותו, אך הוא ידע להיות מפקד שבסופו של דבר מקבל החלטות ויודע לממשן ולבצען. הוא לא מה שמכונה 'איש חושב', אך בדרך כלל ידע להיעזר באחרים שיחשבו בשבילו, והערכתיו כמי שיודע לעשות זאת בהצלחה. ואולם, כשר ביטחון שזה עתה סיים את תפקיד הרמטכ"ל הוא לא מצא את מקומו."
  • "כשבאתי אליו[1] לדיונים, הבאתי באופן טבעי את התפיסה הצבאית, מתוך הנחה שמולי יש מערכת אזרחית שתיתן את התובנות שלה. חוויתי עבודה עם כמה שרי ביטחון, אזרחים ואנשי צבא לשעבר, אשר הביאו לדיון את נקודת המבט האזרחית על מרכיביה השונים. לעומת זאת, אצל מופז כלל לא הייתה תפיסה אזרחית. הפגישות והדיונים איתו היו בין רמטכ"ל מכהן לרמטכ"ל לשעבר, ולא שר ביטחון. הייתי מודאג מאוד מן הסכנה שהחשיבה הצבאית תשתלט על הדיון המדיני אסטרטגי. לא אחת מצאתי עצמי מעלה היבטים לא צבאיים בדיון, משום שאיש לא העלה אותם. רמטכ"ל זקוק לפרטנר אזרחי מולו, ובימיו של מופז לא היה לי כזה. לפיכך, הוא ניסה לא פעם לתפקד גם כרמטכ"ל. את זה לא אִפשרתי לו, ועל הרקע הזה היו בינינו חיכוכים."

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ הכוונה לשאול מופז.