האדם והטבע

האדם והטבע הוא ספר מאת א.ד. גורדון שנכתב ברובו בעשור השני של המאה העשרים. הספר יצא לאור ב־1927.

מתוך הספר

• "על הר נבו אי־אפשר לחיות. אפשר למות בו, או לחצות את הירדן."
• "האדם חי יותר באותם הרגשות וההרגשות שאינם ביתר החי או שישנם בהם רק בצורה פחותה ובמידה פחותה: ברגש היופי, האהבה, הרחמים, הדעת, האמת וכו', כלומר באותם הצינורות, שבהם שופעים לתוך נפשו חיים מכל ההוויה העולמית ומכל מה שחי והווה."
• " נמצא, כי מה שההכרה משיגה בתור מציאות, בתור דבר חיצוני להכרה, אינו בעצם גם הוא אלא דבר פנימי או פעולה פנימית: סכום של רשמים, שנפש המכיר מתרשמת בהם."
• "עולם מלא לפנינו, מרחבים, מרחקים, מעמקים, חיים, אור לאין תכלית ואין חקר – טבול, בן אדם, בתוך מעמקי הים הגדול הזה, פתח כל חדרי לבך וכל בתי נפשך לזרם החיים והאור – חיֵה! חיה בכל אטומיך, חיה חיי עולם! חיה – וראית, כי עוד יש מקום לאהבה, לאמונה, לאידיאליות, ליצירה! ואולי – מי יודע? – אולי עוד ישנם עולמות שאין לך אפילו מושג עליהם!"
• "והיה כאשר תשוב אל הטבע, לא תשוב על עקביך ולא תשוב ריקם, כי אם כאשר ישוב אל מקומו הראשון האיש, אשר סבב את כל כדור הארץ – מנוסה, מצורף, מלומד ועשיר – עשיר במראה עיניים ובהלך נפש, עשיר ברוח וגם בנכסים ממשיים רבים. כל אשר יש לו מקום בטבע ישוב עמך."
• "והיה כאשר תבנה לך בית, ושמת לבך לא להרבות בו חדרים וחדרי חדרים, כי אם לזאת תשים כל לבך – כי לא יהיה בו דבר חוצץ בפני המרחב העולמי, בפני החיים העולמיים, כי בשבתך בביתך, בשוכבך ובקומך – בכל עת ובכל שעה תהיה כולך בתוך המרחב ההוא, בתוך החיים ההם. וכן תבנה גם את בתי העבודה והמלאכה, גם את בתי התורה והחוכמה. ורווח תשים בין בית ובין בית; רווח גדול, אשר לא יגזול ולא יעלים בית מבית את חלקו בעולם הזה."
• "והיה ביום ההוא וניתנה בך, בן אדם, רוח חדשה, והרגשת רגש חדש, רעב חדש – לא רעב ללחם ולא צמא לכסף, כי אם לעבודה. ומצאת עונג בכל עבודה אשר תעבוד, ובכל מעשה אשר תעשה, כעונג אשר אתה מוצא באכילה ובשתייה."
• "והיה בעובדך את עבודתך, והיה בעיניך חללו של עולם בית המלאכה ואתה והטבע – העובדים. ולב אחד לשניכם ורוח אחת. ואמרת ביום ההוא: יפה הוא הטבע בפניו, אבל יפה שבעתיים ברוח חייו, בעבודתו. והיה בעומדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אוויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר־מה, דבר־מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך."
• "לא האמונות והדעות, לא החוקים והקבלות הם הדת, – הדת הוא הרגש הדתי, רגש איחודו המוחלט של ה'אני' האנושי עם כל ההוויה העולמית, השגה חווייתית הקודמת להשגה ההכרתית."
• "הוא [ניטשה] הוכיח הלכה למעשה, כי יסוד עולמו של היחיד הוא בתוכו ומשם הוא צריך להתחיל את בניין עולמו, בכדי שיהיה הבניין מתאים אל היסוד, ולדחות כל מה שסותר אותו מבחוץ."
• "החיים השלמים עומדים על האמת שבטבע, שבטבע העולמי והאנושי כאחד, על נאמנותו של כל אדם לעצמו, לטבעו האנושי, לעצמותו העליונה, והצדק אינו בהם אלא מעין שם נרדף לבריאותו הרוחנית של האדם."
• "ואהבת ביום ההוא את כל הנמצא, ואהבת את האדם, ואהבת אף את עצמך – כי יהיה לבך מלא אהבה. והאמנת בעצמך, והאמנת באדם, והאמנת בכל אשר יש להאמין – כי תהיה כולך מלא חיים. והייתה הרגשתך ומחשבתך, והייתה רוחך כמעיין המתגבר – תמיד חדשה, תמיד שלך."
• "האדם ניצח את הטבע, אבל לא חי את הטבע, לא חי את הטבע עצמו בכל שלימותו. האדם, כמו שראינו, התרחק מן הטבע במידה שהכירוֹ, וההכרה, במידה שהתרחבה, התעמקה, התעשרה, בה במידה ראתה את עצמה רחוקה מהחוויה, מאותו הצד של הנפש המפולש לעצם ההוויה העולמית".
• "היחידים הבולטים חיים לא בניגוד ובסתירה לחיים הקיבוציים, כי אם לפני החיים או בראש החיים הקיבוציים, ובמידה שכוחם גדול ועלייתם עלייה, הם מעלים את החיים הקיבוציים לאשר יש להעלותם, ובאותה המידה ובאותה הדרך שהם מעלים את עצמותו של הקיבוץ, הם מעלים גם את עצמותם המיוחדת למעלת עצמות עליונה".
• "האהבה העליונה אינה לא מצוה ולא חובה, כי אם זכות עליונה, שכר עליון בעד סבל החיים, בעד סבל כל הצער העולמי וכל האחריות העולמית שבחיים העליונים, עצם אור החיים העליונים. וכי יש לנו בעולם אושר גדול מן האהבה, מן האהבה הטהורה, העליונה? נפש האדם מבקשת אהבה, צמאה לאהבה".
• "הרי האדם מרגיש בעיקר את אהבתו לאחרים ולא את אהבת אחרים אליו. את זה יש לראות ביחוד באותה האהבה, שאדם אוהב את הטבע, זו האהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה חוזרת, אהבה טהורה כעצם השמים. אין כאן לא בקשת תשלום ולא חשש משום כוח דוחה, אבל יש קשר עליון, קשר כל כך זך, עד שכמעט אין להרגשה תפיסה בו".
• "האהבה העליונה אינה צמצום ה'אני' של האוהב בשביל לפנות מקום ל'אני' של האהוב, כי אם להיפך, התפשטות חייו של האוהב לתוך נפשו של האהוב, כמו שהאֵם האוהבת חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה".

נאמר עליו

• "עיקרו של החיבור המונומנטלי עוסק בהבדל בין ההכרה – 'האני' המודע והחושב – ובין החוויה – 'האני' הסופג את העולם בצורה בלתי אמצעית. על דרך ההשוואה בין שני המצבים הקיומיים הללו של האדם הוא מסביר את מקומנו בטבע, את השפעתו על חיינו ועד כמה חשוב לחיות מתוך הצורה השנייה, החיבור הבלתי אמצעי לעולם." ~ בועז מזרחי
• "במציאות אין קיבוץ אנושי אחד ואין חיים אנושיים כלליים, במציאות יש רק אומות, והאנושות אינה אלא אבסטרקציה או סיכומן הכולל של כל האומות. אין שום אדם בעולם חי חיים אנושיים סתם, אבל כל אדם חי חיים לאומיים, אם חייה של אומתו או של אומה אחרת. מי שמוציא עצמו מן האומה, בבקשו חיים יותר רחבים, רואה את צל החיים כחיים, והצל הרי הוא תמיד הולך וגדל במידה שהחמה שוקעת".

קישורים חיצוניים

טקסט בוויקיטקסט: האדם והטבע