הזעקה הלא-נשמעת למשמעות

עטיפת הספר

הזעקה הלא־נשמעת למשמעות (באנגלית: The Unheard Cry for Meaning) הוא ספר מאת ויקטור פראנקל הכולל מבחר ממאמריו שיצא לאור ב־1978. הספר תורגם לעברית ב־1982.

---

• "הלוגותרפיה מחזיקה בדעה שהחיים בזמן עבר עדיין הם אחד מאופני ההוויה, אולי אופן ההוויה הבטוח מכול. בצירוף 'הוויה בזמן עבר', הלוגותרפיה מדגישה את התיבה 'הוויה'."
• "עברו של האדם הוא־הוא עתידו האמיתי. האדם החי יש לו גם עתיד גם עבר; האדם המת אין לו עתיד במובנו הרגיל, כי אם רק עבר. אך המת 'הריהו' חייו. אין לו חיים, הוא עצמו 'הריהו' חייו. העובדה שאלה 'רק' חייו בעבר אינה מעלה ואינה מורידה. ככלות הכול, העבר הוא אופן ההוויה הבטוח מכול. לדיוקו של דבר, העבר הוא מה שאי אפשר ליטול מאדם."
• "האושר יכול לצמוח רק מחיים שהאדם מגשים בהם את התעלותו מעבר לעצמו, מקדיש את עצמו למשימה שעליו למלא או לאדם שעליו לאהוב."
• "האדם משתוקק לאתר את גבולות יכולתו. כיוון שהוא מתקרב אליהם, הוא דוחף אותם הלאה והלאה, בדומה לאופק. מכאן עולה, שבכל תחרות של ספורט, האדם, לאמיתו של דבר, מתחרה בעצמו! הוא היריב של עצמו!"
• "הרי מן הראוי, שלא לנסות להוכיח כי 'אתה הגדול מכולם' אלא לנסות ולגלות 'מי גדול ממי - אתה או אתה'."
• "בתרבות השולטת בימינו אנו רואים מה שאפשר לכנות בשם אינפלציה של מין. אפשר להבין תופעה זו רק על הרקע הרחב של הריק הקיומי והעובדה שהאדם ששוב אינו נשמע לדחפים וליצרים שמורים לו מה לעשות, ומסורות וערכים שוב אינם מורים לו מה ראוי לו לעשות, לעיתים קרובות שוב אינו יודע עכשיו מהו רוצה לעשות."
• "הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב, איך לוח־הקיר שלו, שבכל יום הוא תולש ממנו דף, פוחת והולך עם כל יום חולף. כנגד זה הרי האדם המסתער על החיים בעוז־מעשה דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום עובר ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו, לאחר ששרבט מאחור קצת רשומות יומן. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה על כל החיים שכבר חי אותם במלואם. מה אכפת לו, אם יחוש, שהוא מזקין והולך? היש לו יסוד להתקנא בצעירים שהוא רואה, או להתמלא כיסופים לנעוריו שאבדו? למה יתקנא באדם צעיר? שמא על האפשרויות הפתוחות לפני אדם צעיר, על העתיד השמור לו? 'לא, תודה', יאמר בלבו. 'במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות המלאכה אשר עשיתי והאהבה אשר אהבתי, אלא גם של הסבל שנשאתי באומץ־רוח. סבל זה הוא הדבר, שאני מתגאה בו ביותר, אם כי הוא דבר שאין בו כדי לעורר קנאה."