ויקטור פראנקל

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
"האדם מחפש משמעות."

ויקטור פראנקל (26 במרץ 1905 - 2 בספטמבר 1997), הוגה דעות, רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, אשר כיהן כנשיא החברה הרפואית האוסטרית לפסיכותרפיה. נודע בספרו (שתורגם לעברית) "האדם מחפש משמעות", שבו הניח יסוד לשיטה שקרא לה "לוגותרפיה".


  • "השאיפה לפשר היא ברוב בני האדם לא בגדר אמונה אלא עובדה." (פראנקל, 1981).
  • ""הרגש יכול להיות רגיש בהרבה מיכולתו של השכל להיות הגיוני."
  • "סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישעו ברגעים הקשים ביותר של קיומו, אם כי יש שהוא צריך לאלץ את רוחו שייטול עליו משימה זו."
  • "משל על גמד שבעומדו על כתפיו של ענק מרחיק לראות מעט יותר מן הענק עצמו. אחרי ככלות הכל, הפסיכואנאליזה היא יסוד מוסד של כל פסיכותרפיה, ובכלל זה כל אסכולה עתידית וכך גם תשאר". (פרנאקל, 1985).
  • "מאז אושוויץ אנחנו יודעים למה האדם מסוגל, מאז הירושימה אנחנו יודעים מה עומד על המאזניים."
  • "כשלעצמי לא הייתי רוצה לחיות למען 'מנגנוני ההתגוננות' שלי אף לא הייתי רוצה למות אך ורק למען 'תצורות התגובה' שלי אולם יש בכוחו של האדם לחיות ואף למות למען האידיאלים והערכים שלו." (פראנקל, 1981).
  • "בניגוד לתפיסה הפסיכואנליטית (של פרויד) מציגה היא (הלוגותרפיה) מושג אחר של האדם במקום האוטומטיות של המנגנון הנפשי, האנליזה האקזיסטנציאלית רואה את האוטונמיה של הישות הרוחנית. אבל בכך חזרנו לנקודת המוצא - כלומר לטבלת המידות הטובות של שניצלר, כשם שיכולנו להחיל את מידת האוביקטיביות על הפסיכואנליזה ואת מידת אומץ הלב על הפסיכולוגיה האדלריאנית כך הולמת את האנליזה האקזיסטנציאלית מידת 'חוש האחריות'. האנליזה האקזיסטנציאלית מפרשת את ההוויה האנושית במונחים של "להיות אחראי"... בעוד שבפסיכואנליזה האדם נעשה מודע ליצרים ולדחפים שלו, באנליזה האקזיסטנציאלית לא היצרי אלא הרוחני הוא המועלה לתודעה, אם האחריות שבהויה היא הבסיס הרוחני... ולא יצרי גרידא, הרי באנליזה האקזיסטנציאלית מדובר בהוויה אנושית ולא כבהויה יצרית. אלא בהויה חדורת אחריות, כלומר, בקיום האקזיסטנציה הרוחנית." (פראנקל, 1985).
  • "שאיפתו של האדם לפשר היא כוח ראשוני ולא 'שכלון שניוני' בלבד של דחפים אינסטנקטיבים, פשר זה הוא יחודי וסגולי בכך שרק הוא עצמו חייב ויכול למלאו. רק בדרך זו הוא לובש משמעות שיש בה כדי למלא את שאיפת האדם לפשר" . (פראנקל, 1981).
  • "בשחר ההיסטוריה האנושית אבדו לאדם כמה מן היצרים החייתיים הבסיסיים, הקובעים את התנהגותה של החיה ומקנים לה בטחון, בטחון זה, כבהווית גן עדן, נעול בפני האדם לעולמים. על האדם לבחור בין דרכים שונות". (פראנקל, 1981).
  • "התפתחות מאוחרת יותר גרמה לאדם עוד אבדה אחת: המסורות שעליהן נשענה התנהגותו מתרופפות והולכות במהירות. שום יצר אינו מורה לו מה יעשה, ושום מסורת אינה אומרת לו איך ינהג, לא יארכו הימים ולא יידע עוד מה הוא רוצה לעשות במידה מוסיפה והולכת ישלוט בו רצונם של אחרים וכן ישועבד יותר ויותר לקונפורמיזם".
  • "רואים אנו אפוא נטייה בבני אדם לחיות חיי מין שאינם מכוללים בחייו האישיים של האדם אלא מוקדשים לתענוג בלבד, מין כזה המעורטל מן האשיות הוא סימפטום של תסכול קיומי - היינו תסכול בחיפוש האדם אחר משמעות." (פראנקל, 1982)
  • "אולם בדברנו על אקזיסטנציאליזם שומה עלינו לזכור כי כמספר התורות האקזיסטנציאליות כמספר הוגי הדיעות האקזיסטנציאליסטים. יתר ע"כ לא זו בלבד שכל הוגה דעות אקזיסטנציאליסט עיצב לו את גרסתו הפילוסופית שלו אלא שכל אחד מהם גם משתמש במכלול המונחים באופן שונה מן האחרים. לדוגמא למונחים "קיום" ו -"DASEIN" (קיום, הויה, חיים) מובנים שונים זה מזה בכתביהם של יספרס והיידגר... לא קשה להבין מדוע מתגלות אי הבנות בתחום האקזיסטנציאליזם, הטרמינולוגיה מוגבלת לעתים למעטים בלבד, אם לא למעטים מאד. לפני כשלושים שנה היה עלי לשאת בוינה הרצאה עממית על פסיכיאטריה ואקזיסטנציאליזם. הצגתי לפני שומעי שתי מובאות ואמרתי להם שהאחת נלקחה מכתבי היידגר והאחרת היא קטע משיחה שהיתה לי עם חולה סכיזופרני... אח"כ בקשתי ממאזיני להתאים בין המובאה לבעל המובאה, תאמינו או לא, הרוב המכריע סברו כי הפסקה המובאת מהיידגר היא דבריו של חולה הסכיזופרניה, ולהיפך." (פראנקל, 1985).
  • "אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירויות אנוש- לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבור את דרכו."
  • "לאמיתו של דבר האהבה היא פן אחד של תופעה אנושית מקיפה יותר שאני החלטתי לכנותה בשם התעלות מעבר לעצמו בניגוד למה שתיאוריות ההניעה הרווחות מבקשות שנאמין עיקר עניינו של האדם אינו לספק את צרכיו ולהשביע את דחפיו ויצריו... נכון יותר לומר שבתוקף התכונה של ההתעלות מעבר לעצמה של הממשות האנשית עיקר מעייניו של האדם מכוונים להינשא לא מעבר לעצמו, אם לקראת מימושה של איזו משמעות ואם לקראת עימות אוהב עם אדם אחר." (פראנקל, 1985).
  • "אסיר שאבדה אמונתו בעתיד - בעתידו - גורלו נחתם. משאבדה אמונתו בעתיד, בטלה גם אחיזתו הרוחנית; הוא נידרדר וסופו ניוון הגוף והנפש."
  • "האדם הלא דתי נראה כמי שמקבל את המצפון שלו בעובדתיותו הפסיכולוגית. הוא פונה אליו כאל עובדה אימננטית גרידא ואחר כך נעצר- נעצר קודם זמנו- מאחר שהוא מתייחס אל המצפון כאל ה"למה" העליון שהוא אחראי כלפיו אך המצפון אינו ה"למה" האחרון, אלא הלפני אחרון. בחיפושיו אחר משמעות החיים העליונה, האדם הלא-דתי עדיין לא הגיע אל שיא הפיסגה, אלא נעצר קצת לפניה. ומהי הסיבה שהאדם הלא דתי אינו ממשיך הלאה? משום שאינו רוצה שתישמט "הקרקע המוצקה מתחת לרגליו". השיא האמיתי חסום למבטו. מכוסה בערפל, והוא אינו מסתכן לחדור אליו, אל אי הוודאות הזאת. רק האדם הדתי מסתכן בכך." (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)
  • "מבחינת הפסיכואנליזה... מושג האלוהים גם כן מפורש במונחים של דימוי אב, ש"הוטל"... אך מבחינת התיאולוגיה האלוהים אינו דימו-אב אלא האב הוא דווקא דימוי של אלוהים. על פי השקפה זו האב אינו דגם האבהות, אלא להיפך, אלוהים הוא דגם האבהות" (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)
  • "פסיכואנליטיקנים רבים פירשו את הדת כולה במונחים של עידון ותו לא, ובכך ערכו רדוקציה של כל החויה הדתית למיניות ילדותית... על כך אפשר לומר: איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן, ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק" (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)
  • "אנו חיים בתקופה של תחושת חוסר המשמעות. בתקופתנו החינוך חייב להירתם לא רק למיצוע של ידע, אלא גם לעידון המצפון, כך שהאדם יהיה "חד שמיעה" דיו להאזין לתביעה הטמונה בכל מצב. בתקופה שבה נראה כאילו עשרת הדיברות איבדו את תקופם בעיני רבים, חייב אדם להיות דרוך לקלוט את עשרות אלפי המצוות הטמונות בעשרות אלפי מצבים שהוא מתמודד אתם בחייו" (פראנקל, "האל הלא מודע", 1979)
  • "לאחר שהתוודעתי אל אותם קדושים-מעונים, אשר סבלם ומותם העידו על העובדה, כי החירות הפנימית האחרונה אינה בטלה לעולם. אפשר לומר, כי הם היו ראויים לסבלם; הדרך שבה נשאו את סבלם, היתה הישג נפשי אמיתי. חירות רוחנית זו - שאין לשלול אותה מן האדם - היא שנותנת משמעות ותכלית לחיים."(פראנקל, "האדם מחפש משמעות".)
  • "דורנו דור ריאליסטי הוא, לפי שלמדנו לדעת, מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי-הגאז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל." ~ שורות הסיום בספר "האדם מחפש משמעות", הוצאת "דביר", מהדורת 1970, עמוד 161.
  • "במקרה עשיתי את רוב עבודתי חינם אין-כסף, במרפאות לעניים." ~תשובה לקריאה אנטישמית של זקיף עבודה נאצי בספרו "האדם מחפש משמעות"
  • "הדבר בולט במיוחד בתאוריה הפסיכואנליטית שלפיה האני בנוי מ'דחפי אני'... דחפים ומרכיבי דחפים כאחד פועלים באדם בדומה לפעולתה של מקבילית הכוחות בפיזיקה אבל על מה פועלים כוחות אלה, מהו המושא שלהם? התשובה היא - האני. בהשקפה הפסיכואנליטית האני הוא בסופו של דבר כדור משחק של הדחפים. או לפי דבריו של פרויד עצמו, האני אינו אדון בביתו שלו. נוכחנו א"כ כיצד תחום הנפש מצטמצם ולו רק מבחינה גנטית, לכלל יצרים ודחפים וכיצד הוא נתון לשליטתם המוחלטת במונחים של סיבה ומסובב, ההוויה האנושית מפורשת... עפ"י הפסיכואנליזה במונחים של 'היות נדחף' וזוהי גם הסיבה העיקרית מדוע יש להרכיב מחדש את האני לאחר שפורק לגורמים - דחפים. ברוח זו של מונחים אטומיסטיים, אנגרטיים ומכניים רואה הפסיכונאליזה באדם בסופו של דבר אוטומט של מנגנון נפשי." (פראנקל, 1985).
  • "אהבה ומצפון, שתי התופעות הללו הן גילוייה הבולטים ביותר של עוד סגולה יחודית לאדם - סגולת ההתעלות מעל עצמו האדם מתעלה מעל עצמו אם למען אדם אחר אם בעבור משמעות. האהבה הייתי אומר היא הסגולה המאפשרת לו להבין את האדם האחר במלוא יחודיותו." (פראנקל, 1985).
  • "כל אדם ביסודו הוא יחיד ומיוחד ואם לא בעיני כול... הרי בעיני האדם שאוהב אותו". (פראנקל, 1985).
  • "ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים". (פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 155).

קישורים חיצוניים[עריכה]