המוות המוזר של אירופה

המוות המוזר של אירופה (באנגלית: The Strange Death of Europe) הוא ספר מאת דאגלס מאריי שיצא לאור ב־2017.

"אירופה שהייתה פעם ביתם של עמי אירופה הפכה בהדרגה לביתו של העולם כולו."
"סקרי דעת הקהל והממצאים הפשוטים הנובעים מחיים במדינה הראו שרוב תושבי בריטניה לא חשו עוינות אישית כלפי המהגרים או כלפי אנשים מרקע אתני שונה. במקביל, סקר אחר סקר הראה שרוב מבין הבריטים חושש מאוד מהשלכות ההגירה על המדינה ועתידה."
"בעידן שאחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה בריטניה זקוקה למלא פערים מסוימים בשוק העבודה, במיוחד בתעבורה ובשירות הבריאות הלאומי שהוקם באותן שנים. כך החלה תקופת ההגירה ההמונית. היא החלה בטפטוף: חוק הלאום הבריטי התיר הגירה ממושבות האימפריה המתפרקת, שהפכה לחבר העמים הבריטי ובתחילת שנות החמישים ניצלו את האפשרות הזו כמה אלפי אנשים בשנה. בסופו של אותו עשור כבר היגרו לבריטניה כמה עשרות אלפי אנשים מדי שנה, ובשנות השישים כבר חצה מספר המהגרים השנתי את קו מאה אלף לשנה."
"תנועת המונים של מיליוני אנשים אל תוך אירופה לא הייתה גזר דין מוות ליבשת, אלמלא העובדה (המקרית או שלא) שבמקביל איבדה אירופה את האמונה בערכיה, במסורותיה ובלגיטימיות שלה."
"שינוי, חשבו באירופה, אינו נופל בערכו ממנוחה. לאוּת קיומית ציוויליזציונית אינה תופעה ייחודית לאירופה המודרנית; אך מכך שחברה חשה בלאות כזו בדיוק באותו זמן שחברה חדשה החלה לנדוד לתוכה מתחייבים שינויים עצומים, שינויים שהם קיצו של עידן."
"מתקופת יוון ורומא העתיקות ואילך שילחו עמי אירופה את ספינותיהם לתור את העולם ולספר על מה שגילו בו. העולם לא גמל להם בסקרנות דומה, אך הספינות המשיכו להפליג ושבו כשעל סיפונן סיפורים ותגליות שפעפעו אל אווירה של אירופה. האירופים היו פתוחים לרעיונות רבים, אך הפתיחות לא הייתה בלתי מוגבלת."
"החשיבה הרווחת היום היא שבשלב כלשהו בעתיד גם בני אריתריאה ואפגניסטן יתמזגו באירופה כפי שהתמזגו בני גנואה ופירנצה ונעשו לאיטלקים. צבע עורם של האנשים מאריתריאה ומאפגניסטן שונה ומוצאם האתני במקומות רחוקים יותר, אך אירופה עדיין תהיה אירופה ועמיה ימשיכו להתמזג זה בזה ברוחם של וולטר, פאולוס, דנטה, גתה ובאך."
"הבעיה באה לא מקבלַת השינוי אלא מכך שכאשר השינויים האלה באים בקצב מהיר מדי או שהם חדים מדי אנחנו הופכים לדבר אחר – אולי אף לדבר שמעולם לא רצינו להיות."
"בעבר קושרה הזהות האירופית ליסודות היסטוריים ופילוסופיים עמוקים מסוימים (שלטון החוק, האתיקה שצמחה מתולדות היבשת והפילוסופיה שלה), אך היום האתיקה והאמונות של אירופה – ולמעשה, הזהות והאידאולוגיה שלה – עומדות על מונחים כגון 'כבוד', 'סובלנות' וכמובן 'גיוון', מונח שכולו שלילת־העצמי. הגדרות עצמיות שטחיות כאלו יכולות לאפשר לאירופה לצלוע הלאה עוד כמה שנים, אך הן אינן מעוררות את הנאמנות העמוקה שחברה חייבת לעורר בקרב חבריה כדי לשרוד לאורך זמן."
"היו מקרים שבהם ניגשו אליי אנשים שלא נראו כאילו יחסם ליבשת האירופית מונע מרוח נדיבות או הכרת תודה, וזאת בלשון המעטה. אך היו גם אחרים שהפגינו ידידותיות רבה והיו אסירי תודה על ההזדמנות להשמיע את סיפורם. בלי כל קשר להשקפתי על המצב שהביא אותם לכאן ושגרר את תגובתה של אירופה אליהם, שיחתנו הסתכמה תמיד במילה היחידה שיכולתי לומר בכנות ובלי כל סיוג: 'בהצלחה'."

על הספר

"אני מסביר את המוות של אירופה דרך שני תהליכים קשורים אבל נפרדים. קודם יש את התהליך של 'הם': אנשים שמגיעים לאירופה במספרים גדולים ומשנים את האופי הדמוגרפי בחלק המדינות. התהליך השני הוא של 'אנחנו': האירופאים עצמם שמאפשרים לזה לקרות ואף מעודדים את זה... תופעה מעניינת שנתקלתי בה בתגובות לספר היא שרוב המבקרים התייחסו לדברים של שכתבתי על החלק של 'הם', על המהגרים וההגירה. מעט מאוד ניסו לאתגר את הקטע של 'אנחנו' או בכלל לדבר על הנושא." ~ דאגלס מאריי