המיתוס של סיזיפוס

המיתוס של סיזיפוס (בצרפתית: Le Mythe de Sisyphe) הוא ספר פילוסופי מאת אלבר קאמי על מאפייני החיים ומשמעותם. הספר יצא לאור ב־1942.

"ליצור משמעו לחיות פעמיים."
"ליצור משמעו לעצב את גורלנו."
"ודאות אחת יש בה די למי שמחפש."
"צריך אדם למות בלתי מפויס, וכנגד רצונו."
"פירוד בין הרוח השואפת לבין העולם המאכזב."
"לאהוב ולכבוש, לנצח ולמצות — הנה זו דרכו לדעת."
"כדי שתתאפשר יצירה אבסורדית, צריך שתופעל בה מחשבה בצורתה הצלולה ביותר."
"יצירת אמנות אמיתית הולמת תמיד את קנה המידה האנושי."
"לחשוב פירושו בראש ובראשונה ליצור עולם."
"געגועי לאחדות, היקום העשוי קרעים־קרעים והסתירה הקושרת אותם יחדיו."
"אין שמש ללא צל, וההכרח הוא כי נדע את הלילה."
"אילו העולם היה ברור לא היה מקום לאמנות."
"לחשוב על המחר, להציב מטרה לעצמו, לערוך סדר עדיפויות, כל אלה מניחים מראש אמונה בחירות, גם אם אנו טוענים לפעמים שאין מרגישים בה."
"דוגמה איננה בהכרח כזאת שיש לחקותה."
"לרצות משמעו לעורר את הפרדוקס."
"אני מאמין ברצון ביוהרה האגדית, בצחוקו המטורף של אדם בריא המתגרה באלוהים שאינו קיים."
"יחסים בריאים זה להבין גם את המגרעות."
"מדוע יש צורך לאהוב לעתים רחוקות כדי לאהוב הרבה?"
"אנו מכנים בשם אהבה את הקשר שלנו ליצורים מסוימים רק לפי התייחסות לצורת ראיה קולקטיבית, שאחראים לה הספרים והאגדות. אבל לי ידועה כאהבה רק תערובת זו של תאווה, חיבה ואינטליגנציה, הקושרת אותי אל יצור מסוים. אין הרכב זה דומה ביחס למישהו אחר. איני רשאי לכנות את כל ההתנסויות הללו בשם אחד."
"למען האמת, הדרך איננה חשובה. הרצון להגיע יש בו די."
"אין לך גורל שאי־אפשר להתגבר עליו על־ידי הבוז."
"המיתוסים נוצרו כדי שיפיח בהם הדמיון רוח חיים."
"אדם הוא תמיד טרף לאמת."
"גם דון ז'ואן ישלים עם גורלו ויסתפק בקיום שאין לו גדולה בלא מרד."
"מהפכות גדולות הן תמיד מעבר לניסיון האנושי."
"כדי להשתוות לאלים אין אלא דרך אחת: עלינו להיות אכזרים כמותם."
"לא להיות אהוב זה ביש מזל בלבד, אך לא לאהוב כלל זו אומללות."
"תמיד קל להיות הגיוני, אך כמעט לא אפשרי להיות הגיוני עד הסוף."
"מה שאנו מכנים הצדקה לחיים הוא בעת ובעונה אחת הצדקה מצוינת למוות."
"האבסורד נולד מן המאבק בין הזעקה האנושית לבין השתיקה הלא הגיונית של העולם."
"הדוקטרינות המסבירות לי הכל הן גם המחלישות אותי. הן פורקות מעלי את משא חיי, והלא ראוי היה שאשא אותו לבדי."
"הוא קנה לו ידיעה חסרת אשליות, השוללת את כל תורתם. לאהוב ולכבוש, לנצח ולמצות – הנה זו דרכו לדעת."
"מגיע תמיד רגע שבו אנו חייבים לבחור בין הרהורים לבין מעשים. זאת אנו מכנים להיות אדם."
"דרושה שנה שלמה כדי לכתוב ספר ורק חמש שורות כדי לעשותו לצחוק."
"למה לסבך סיסמאות שעמדו במבחן? אין איש מאזין להן, לא הגבר ולא האישה, כי הם מקשיבים בעיקר לקול המשמיע אותן."
"אין בנמצא אלא בעיה פילוסופית רצינית אחת: זו ההתאבדות. לשפוט אם החיים שווים את הייסורים זה לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה."
"לחוש את חייך, את מרדך, את חירותך כמה שאפשר יותר, פירושו, לחיות כמה שאפשר יותר."
"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לתפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד."
"זהו פשעו, וכפי שאנו מבינים, אנשי־הנצח הם התובעים להענישו. הוא קנה לו ידיעה חסרת־אשליות, השוללת את כל תורתם. לאהוב ולכבוש, לנצח ולמצות - הנה זו דרכו לדעת."
"סיזיפוס מלמד אותנו את הנאמנות העילאית, השוללת את האלים ומרימה סלעים. גם הוא סבור, כי הכול טוב. עולם זה, שמעתה אין לו אדון, אינו נראה לו עקר או חסר ערך. כל גרגר באבן זו, כל הבהוב מינרלי של הר זה שטוף הלילה כשלעצמו הוא עולם. עצם המאבק על הפסגות די בו כדי למלא לבו של אדם. עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר."
"השחקן שולט בחלוף."
"אין אנו רוצים בכוח הנפרד מהצלילות."
"אם יש אמנות שאין עמה כל לקח, הרי זו המוזיקה."
"כל גיבורי דוסטויבסקי שואלים את עצמם למשמעות החיים."
"אני רואה־עתה, שאי אפשר להתחמק לצמיתות מן התקווה, ויש בידה לתקוף אפילו את המבקשים להשתחרר ממנה."
"הדמות האבסורדית ביותר, דמות היוצר."
"כל אלה החיים באווירו הצייקן של האבסורד לא היו יכולים להתקיים ללא איזה מחשבה מעמיקה ומתמדת, המחיה אותם בכוחה."
"האבסורד מאיר את עיניי בעניין הזה: אין מחר. זוהי מעתה ואילך הסיבה לחירותי העמוקה."

נאמר עליו[עריכה]

"חוזר ומפענח מחדש את חוויית הזרות עצמה ומגלה בתוכה שלילה וחיוב, קרע והרמוניה; המציאוּת עצמה מגלה את היסוד השלילי, את הקרע. ואולם, באותה מציאות מתגלה ההשתוקקות אל ההרמוניה. במיתוס של סיזיפוס הקרע וההרמוניה אינם מייצגים פנומנים שונים של הקיום, הם מתגלמים באותו פנומן עצמו." ~ אבי שגיא