ז'אק כהן

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ז'אק כהן (1 בנובמבר 1930 - 1 בדצמבר 2016) היה שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה ישראלי.

  • "אני הולך בשמחה. היו לי חיים טובים." ~ כאשר היה מאושפז בבית חולים בערוב ימיו וידע כי עתיד לסיים את חייו ("השחקן ז'ק כהן הלך לעולמו בגיל 86", באתר מעריב, 2 בדצמבר 2016)
  • "כמעט החמצתי את ההצלחה של 'המסעדה הגדולה'. יום אחד, לפני כ־30 שנה, בא אלי יצחק שבתוב, מהטלוויזיה ואמר שרוצים לעשות סדרה סביב דוכן פלאפל, משהו לא רציני. 'בחייך, שבתוב', אמרתי לו, 'לא רוצה לגמור את הקריירה בדבר כזה. כי מה אפשר כבר לעשות עם פלאפל? פרק אחד או שניים, קצת צחוקים והביתה. בואו נלך לאלי שגיא', העליתי את השם של המחזאי שאיתו עבדתי שנים. במפגש עם אלי הוא העלה את הרעיון לשדרג את הדוכן למסעדה על רמה, שבה יסתובבו מלצרים עם פפיונים. 'תסמכו על ז'אק, הוא דובר שש שפות ואפשר לעשות איתו יופי של דבר', הוא אמר. תוך שבוע הוא הביא ראשי פרקים, כולל דמות של מלצר אילם, שהפתיעה. 'אתם תראו', הבטיח, 'מלצר אילם יהיה הבונבוניירה של הדבר'." ~ על תהליך יצירת הסדרה 'המסעדה הגדולה' שהייתה מזוהה איתו ("השחקן ז'ק כהן הלך לעולמו בגיל 86", באתר מעריב, 2 בדצמבר 2016)
  • "לא נכנסתי לעניין הזה על עיוור, היה לי ברור שאם נכנסים לפרסומת לאוכל, בפרט לחומוס, מאכל ש'אכלו' אותו ב'כלבוטק', לא רק שחייבים לבדוק שהמוצר מאה אחוז, אלא שלפי בקשתי הוזמנתי למפעל כדי לראות מקרוב באילו תנאים עושים אותו." ~ על הפרסומות לחומוס שהשתתף בהן ("השחקן ז'ק כהן הלך לעולמו בגיל 86", באתר מעריב, 2 בדצמבר 2016)
  • "יש לנו הסברה אפס! יושב מישהו בקטר, בונה את אל־ג'זירה ומסובב את כל המזרח התיכון על האצבע. הוא מפרסם תמונות של ילדים הרוגים ועושה אותנו פושעי מלחמה. למה אנחנו לא יכולים להגיב? אדוני, יש פה טילים, יש פה בתים שנהרסו, יש פה אנשים שנהרגו. למה לא מראים את זה? אחת ההצלחות של מלחמת 67' הייתה תחנת הרדיו של ישראל בערבית, ששידרה את התוכנית 'אל־כזיב ואל־חקאיק' – השקרים והאמת. לקחו שם את מה שמנהיגי ערב אמרו, והוכיחו שהם משקרים. ואיפה אנחנו היום? הדוברים שלנו מתראיינים ברשת אל־ג'זירה, במקום ליצור ערוץ טלוויזיה ישראלי בערבית ולהתחרות בהם. אנחנו יכולים להראות שזה בלוף ולהפיץ את ההוכחות. יש לנו אנשים, מוחות ויכולות." ~ על ההסברה הישראלית הכושלת (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "באחת הנסיעות תקפו את העגלה פורעים ערבים. אבא, שהיה חמוש באקדח, ירה לעברם והצליח להבריח אותם. כשהגיע ליפו הנוסעים הודו לו שהציל את חייהם, אבל הנהגים אחריו הביאו איתם בשורה רעה: לרוע מזלו הוא הצליח להרוג את אחד הפורעים, בן לחמולה גדולה שדרשה נקמת דם. העגלונים הבהירו לאבא שלירושלים הוא לא יגיע בחיים, והמליצו לו לעלות על אונייה שהובילה מלח לאלכסנדריה. הסוורים של נמל יפו, שהעמיסו את השקים, הבריחו אותו בספינה, ואחרי נסיעה מטלטלת הוא ירד במצרים. מיד כשנחת, עשה מה שכל יהודי עושה: חיפש בית כנסת. הוא בדיוק נכנס לתפילת ערבית, ואחרי התפילה ניגש אליו הגבאי ושאל אותו: אדוני, מאיפה אתה? אבא שלי סיפר לו את כל הסיפור, וזכה באפשרות ללון בבית הכנסת במהלך הלילה. בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אחד הסוחרים היהודים לקח אותו איתו, תלה לו על הצוואר מגש של בשמים, תכשיטים ועוד כמה מוצרים, ושלח אותו לשוק למכור אותם. 'לך, תרוויח קצת כסף ותחזור', הוא אמר לו. אבא שלי היה אדם חיובי, תמיד עם חיוך על הפנים. הוא יצא לשוק, פלרטט עם נשות מצרים, מכר להן תכשיטים, ובתוך שעה וחצי חזר לחנות של היהודי המצרי עם מגש ריק. הוא זה שלימד אותי שאם מחייכים, מקבלים הכול בחצי מחיר. ככה אבא הפך להיות סוחר מצליח מאוד. פתח חנות, השקיע בבורסה המצרית, הזמין סחורות מגרמניה ומכל העולם – והכול בלי לדעת קרוא וכתוב. ארבעים שנה הוא חי במצרים. התחתן, הוליד בנות, ורק כשהיה בן 56 אני הגעתי לעולם." ~ הרקע של משפחתו באלכסנדריה שבמצרים (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "הלילה שבו עלינו לארץ הוא הטראומה הכי גדולה בחיים שלי. זה היה ב־1935, כשהייתי ילד בן 5. אבא שלי, בגלל עסקים גרועים וחוסר מזל בבורסה המצרית, הפסיד את כל כספו. כנראה היו לו חובות שלא היה יכול לשלם, אז הוא החליט לעזוב הכול. לילה אחד הוא הגיע הביתה עם העגלון והכרכרה הפרטית שלו, וקבע לאמא שלי עובדה: עולים לישראל. היא התחילה לשאול שאלות, 'איפה נהיה, מה נעשה', והוא הזכיר לה שיש לו משפחה בירושלים, שלא ראה במשך ארבעים שנה. בתוך כמה דקות התארגנו ליציאה. לי סיפרו סיפורים, אמרו שהולכים לטיול. אני זוכר את עצמי בוכה: 'לא רוצה טיול, תנו לי לישון'. עלינו כולנו על הכרכרה המפוארת של הסוחר הגדול יצחק כהן, שהפסיד את כל כספו. העגלון לקח אותנו לתחנת הרכבת וקיבל מאבא את העגלה והסוסים כירושה. עלינו לרכבת שנסעה מאלכסנדריה לקהיר, ומקהיר ליפו ואז לירושלים. אחרי שלושים שעות של נסיעה במחלקה השלישית, עם תרנגולות ועזים בין הרגליים, אבא נחת שוב בשייח־ג'ראח, וכולנו איתו. אני זוכר את ההלם של משפחת מוסן לוי, קרובי המשפחה שקיבלו אותנו שם. הם לא קלטו מאיפה צצנו. אבא הוציא שטר של חמש לירות שטרלינג מהחליפה המהודרת, סיפר חלק מהסיפור, ואמר להם 'זה כל מה שיש לי'. הם חיבקו אותו, התנשקו, ובתוך כמה שעות סידרו לנו בית של שני חדרים עם מזרנים לישון עליהם ופתילייה לבשל אוכל." ~ על סיפור עליית משפחתו לישראל (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "תמיד זכרתי שהכול חולף, שצריך לפני המשחק לעבוד בעבודה מסודרת. התחלתי לעבוד כבר בגיל 13, אחרי שסיימתי את היסודי. ניקיתי אולמות קולנוע, תרגמתי סרטים. אחר כך חילקתי עיתונים. במזל פגשתי את ד"ר עזריאל קרליבך כאשר פרש מידיעות אחרונות והקים את מעריב. חילקתי את העיתון שלו בירושלים, ואחר כך פתחתי חברה פרטית לחלוקה. הייתה לי גם חנות למתנות. בקיצור, כל החיים עבדתי קשה, רק לא להסתמך על משחק." ~ על ההכרח שלו בעבר לשלב בין פרנסה ובין משחק (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "כשרציתי לקבל עותקים של סדרות שצילמתי בהן עשרות פרקים, אמרו לי שמחקו אותן ולא נותר מהן זכר. הייתי בהלם. אין כאן שום כבוד לעבודה שנעשתה בעבר, או לאנשים שהניחו את הבסיס לתרבות הישראלית." ~ בביקורת נוקבת על היעדר שימור סדרות עבר (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "ב'מסעדה הגדולה' היינו צוות של חמישה: אני יהודי, שני מלצרים מוסלמים, בסאם זועמוט ששיחק את הטבח חכים היה נוצרי, והיה שוליה נוסף שאותו גילם יהודי בשם נעים חכים, אב שכול שהבן שלו נהרג בחווה הסינית. הצוות המיוחד הזה, והעובדה שלא דיברנו על פוליטיקה ודת, על מי יהודי ומי ערבי, היא שהביאה את ההצלחה. עם הצוות במטבח דיברתי בערבית, עם אריה אליאס, המוכר היהודי בקיוסק הסמוך, דיברתי עברית, ועם האורחים המזדמנים במסעדה דיברתי בצרפתית, באנגלית ובספרדית. זה הפך את הסדרה לבינלאומית וגרר אליה צופים ממדינות ערב. אתה מבין? הצלחנו לגרום למיליוני ערבים ממצרים, מסוריה, מלבנון ומירדן לצפות בערוץ טלוויזיה ישראלי." ~ על תהליך צילום הסדרה 'המסעדה הגדולה' (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "חבר ערבי אמר לי על העזתים: כאלה כפויי טובה. הישראלים הלכו, השאירו את האדמה ששתלו בה ועבדו ואכלו ממנה, ומה העזתים עשו שם? במקום להפוך את האזור לסינגפור ולהביא תיירים ממצרים ומכל מקום בעולם, להרוויח ולתת פרנסה למיליוני אנשים, הם בחרו במוות ובחמאס. הפוליטיקאים הפלשתינים מסודרים. להם יש וילות וכסף, הילדים שלהם לומדים בחוץ לארץ, והעם סובל ואין לו מה לאכול. אני חושב שעד שמדינות אירופה יפסיקו את העזרה לפלשתינים, כלום לא יזוז. רק כשיסגרו להם את הברז הם יצטרכו לעבוד ולפתור את הבעיות. כל עוד האו"ם והאיחוד האירופי מזרימים כספים, הבכירים הפלשתינים יישארו בג'ובים שלהם וישימו קצוץ על העם." ~ על תופעת העוני והמחסור בעזה (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "אני זוכר שהוזמנתי פעם לארוחת שבת אצל הבת שלי. לקחתי את הרכב ונסעתי אליה יחד עם אשתי חיהל'ה. כשהגענו לרחוב בר־אילן פתאום הסתערו עלינו מכל הכיוונים חרדים שצעקו 'שאבעס'. הם חסמו את הכביש והתנפלו לי על הרכב. אשתי התחילה להילחץ, ואני הרגעתי אותה: 'אל תדאגי, בשביל מה יש לך בעל שחקן'. יצאתי החוצה והתחלתי לצעוק עליהם במבטא ערבי. אמרתי להם שאני בכלל נוצרי ואז הצטלבתי. הם היו בהלם והתחילו לדבר ביניהם ביידיש כדי להחליט מה לעשות. אני כמובן מבין יידיש, וכששמעתי אותם מתלבטים, איימתי עליהם שיש לי משפחה בחמאס. הם נבהלו ופינו את הכביש. נסעתי כמה מאות מטרים, עצרתי ולקחתי כדור מתחת ללשון כדי להוריד את לחץ הדם. אמרתי לאשתי: אם בערב שבת אני צריך להצטלב, אז ירושלים שאני מכיר כבר לא קיימת. מקומי לא עם האנשים האלו." ~ על ההקצנה בירושלים שגרמה לו לעזוב את העיר (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)
  • "בצעירותי הייתי הולך עם אבא לבית הכנסת 'עדס' של החלבים בשכונת נחלאות. כשאבא נפטר רציתי לעלות שם ל'מפטיר' לעילוי נשמתו. ישבתי עם הטלית והחומש, אמא שלי ישבה למעלה בעזרת נשים, וכשהגיעו להפטרה הגבאי הכריז על תחילת המסחר לקניית העלייה. אחרי משא ומתן עיקש מול מתפלל אחר – התחלנו בשתי לירות והגענו בזכותי ל־24 לירות, סכום עצום באותו זמן – חיכיתי שהגבאי יקרא לי סוף־סוף. ואז הגבאי החצוף הזה הסתובב, צעק '26' וחיכה שאגדיל עוד את סכום העלייה. הסתכלתי לו בעיניים, תפסתי את החומש שהיה לידי וזרקתי לו בפרצוף. בשביל להרוויח ממני עוד ארבע לירות הוא בייש אותי בציבור וניצל את הרצון שלי לחלוק כבוד אחרון לאבא. החיבור הזה של הדת עם הכסף והצביעות גרם לי להישבע שלא אכנס לבית הכנסת הזה והרחיק אותי מהדת. אני חושב שיהדות היא מה שבלב, לא העסקנות שעושים ממנה." ~ על הצביעות והעסקנות בדת דרך סיפור אישי (אסף גבור, "שלום עושים באהבה: ז'אק כהן פותח שולחן", באתר nrg,‏ 23 בינואר 2015)

נאמר עליו[עריכה]

  • "כמה עצוב הבוקר הזה. ישראל נפרדת בחיבוק מז'אק כהן, יליד מצרים, אחד מגדולי השחקנים שלנו. ז'אק כהן הוסיף לתרבות שלנו ניחוחות של טעם מזרחי משובח ויהיה חתום לעד על סדרות הטלוויזיה והסרטים הישראליים, שאנו כל כך אוהבים. אנחנו נפרדים מאמן גדול שליווה את ישראל, צמח לידה והיה לאחד מבניה הטובים. נפרדים מז'אק, אבל הדמויות שגילם בחן ובכישרון ייחודי יישארו בזיכרון התרבותי שלנו לעד. אוהבים ומתגעגעים." ~ שרת התרבות מירי רגב בהודעה בדבר היוודע פטירתו של כהן (רן בוקר, "השחקן ז'אק כהן הלך לעולמו", באתר ynet,‏ 2 בדצמבר 2016)