טל ברודי
טל ברודי (נולד ב־30 באוגוסט 1943 בטרנטון שבניו ג'רזי בארצות הברית), כדורסלן עבר אמריקאי־ישראלי אשר הפך בישראל לסמל ככדורסלן, וכעולה אשר נקלט בהצלחה בחברה הישראלית. ברודי זכה בפרס ישראל לשנת ה'תשל"ט על "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה בתרבות הגוף".
- "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט. בהכול." ~ לאחר ניצחונה של מכבי תל אביב על קבוצת צסק"א מוסקבה במסגרת גביע אירופה לאלופות
- "אשתי אמרה לי, 'תלך על זה, למה לא, תלמד משהו חדש'. ואז אמרתי לאסף, 'אתה יודע מה? אני אעשה את זה'. ואני כל כך מבסוט שעשיתי את זה. גם החבר'ה שהייתי איתם, כל אחד מעולה. היה לי קשר מאוד טוב עם כולם. גם עם רנא היה לי קשר מאוד טוב, למדתי ממנה הרבה. גם עם יעל, עם מיכל, עם חדר (הדר – ע.ס), עם שני שעכשיו בהוליווד, ועם רולידר שחשבתי שנהיה יחד בחדר כי אנחנו הכי מבוגרים אבל הם עשו הפוך על הפוך ושמו אותי עם רן שריג למרות שביקשתי מישהו שלא מעשן. אבל דווקא בגלל שהיינו הפכים הסתדרנו מאוד יפה. היו לנו שיחות מאוד טובות ולמדנו הרבה. הוא בחור מדהים. שונה, אבל מדהים." ~ על השתתפותו בתוכנית הריאליטי "הצילו! אני לא יודע לבשל" (עמית סלונים, "כשאני רואה את עצמי בטלוויזיה אני צוחק", באתר mako, 23 בספטמבר 2014)
- "גדלתי בארצות הברית אז היה הרבה ג'אנק פוד, נקנקיות, המבורגר, זה גם היה חלק מתרבות הספורט של לשבת ולצפות במשחק עם אוכל ביד. לצד זה היה גם אוכל יהודי סטנדרטי – מרק, צלי בקר. אמא שלי הייתה מבשלת, אני ואבא שלי נכנסנו למטבח רק כדי לאכול וככה התרגלתי שמכינים לי אוכל. גם בהמשך החיים בכל המסגרות שעברתי לא נדרשתי להתקרב לבישול, הכול היה מוכן לי מראש. אם זה לאכול בחוץ אני אוהב פיצה טובה עם אנשובי ותבלינים, שהבצק שלה דק וקריספי ובלי הרבה גבינה. בבית אני קל יחסית, אוהב לאכול דגים ביום שישי עם כוס יין בצד וגם סטייק טוב מפעם לפעם. וסלטים אני אוכל יותר מכל דבר אחר." ~ על המאכלים האהובים עליו על רקע השתתפותו בתוכנית הריאליטי "הצילו! אני לא יודע לבשל" ("בצלחת של טל ברודי", באתר mako, 3 בספטמבר 2014)
- "הגעתי למכביה. הייתה כאן אווירה יפה, הרגשתי זיקה, חיבור. מהרגע הראשון הסתובבו סביבי כל החבר'ה של מכבי תל אביב – רוזין, רלף, שמלוק, אמנון שלאין, נוח קליגר. הם לא עזבו אותי לרגע. רק אחר כך הבנתי שככה הם מנעו מקבוצות אחרות להגיע אליי, כי אני לא ידעתי כלום על הכדורסל הישראלי, לא ידעתי מה זה מכבי ומה זה הפועל, לא ידעתי שיש פה כדורסל בכלל, ואם במקרה היו מגיעים אליי מקבוצה אחרת – הייתי יכול עוד ללכת אליה. החבר'ה של מכבי לא הפסיקו לדבר איתי כל הקיץ על לבוא לכאן לשנה אחת. בכו לי שמכבי אף פעם לא עברה שלב בגביע אירופה, שהמדינה במיתון, שיש חרם ערבי ושאנשים לא מחייכים. אמרו לי: 'אם אתה בא לפה, אנחנו מאמינים שתוכל לשנות משהו'. הציבו בפניי אתגר, וזה עשה לי משהו. אל תשכח שבאותו זמן ידעתי שאולי יהיו לי בעיות בבולטימור, ועדיין הייתי תחת הרושם של המכביה, שנתנה לי להרגיש שייכות. היה לי ביטחון בעצמי, אפילו עודף־ביטחון אז. ידעתי מה הכוח שלי. הסכמתי לבוא לשנה. מכבי קבעו שיאספו אותי משדה התעופה. מזל שהם הגיעו, כי אם הפועל היו באים לקחת אותי, כנראה שהייתי שם עד היום." ~ מספר כיצד התחיל את הקריירה שלו במכבי תל אביב (אוהד גרינוולד, "ככה עלינו על המפה: טל ברודי על נקודת המפתח של חייו", באתר וואלה!, 28 באוגוסט 2013)
- "אני זוכר שלקחו אותי למגרש ליד קולנוע אוריון. אני רואה מגרש עקום, ללא גג, עם חדר הלבשה קטסטרופה, מקלחת בלי מים חמים, ושירותים – שלא נדע. הגעתי מוכן לאימון. היו לי גרביים ארוכות. מגן ביצים, שבארץ לא ידעו מה זה. כולם הסתכלו עליי בפליאה. נתנו לי תלבושת של הקבוצה. היה לי קשה להתרגל אליה. המכנסיים היו קטנים, ממש לחצו לי על הביצים. הבנתי למה בארץ לא משחקים כדורסל כמו שצריך – אי־אפשר היה להתכופף עם הבגדים האלה. בסוף האריכו לי את המכנסיים. הכדורסל בארץ היה פרימיטיבי. המשחקים שוחקו בחוץ, במגרשים פתוחים. בליגה שיחקו עם כדור גומי ולא עור בגלל בעיות תקציב. כשהייתי כותב לחבר'ה שלי בארצות הברית על החוויות מכאן, למשל שהפסיקו משחק כי ירד גשם, או כי היו סופות חול, או שבמשחקים בירושלים היה כל־כך קר עד שחלק מהשחקנים שיחקו עם טריינינג, הם לא האמינו, לא הבינו על מה אני מדבר. אבל ראיתי בתוך כמה זמן שדברים מתחילים להשתנות. המנטליות לגבי הספורט משתנה. במכבי התחילו להבין שהכדורסל חייב להיות מקצועני. בתחילת הדרך הייתי מגיע לאימונים ורואה שפתאום נעלם שחקן. כשהייתי שואל איפה הוא, אמרו: 'הוא הלך עם החברה שלו לקולנוע'. אחר כך לימדתי אותם שכדורסל זה מקצוע." ~ על התנאים הלא פשוטים שבהם שיחק כדורסל בתחילת דרכו בישראל (אוהד גרינוולד, "ככה עלינו על המפה: טל ברודי על נקודת המפתח של חייו", באתר וואלה!, 28 באוגוסט 2013)
- "הייתה לצסק"א קבוצה שהייתה צריכה לזכות באליפות אירופה. היו להם שבעה שחקנים מנבחרת ברית המועצות, כוכבים כמו בלוב וטרקנוב ומישקין וירמין, שניצחו את נבחרת ארצות הברית באולימפיאדת 72'. הם היו בטוחים שהם הולכים לזכות. לפני ששיחקו נגדנו שמענו שהם ניצחו את ריאל מדריד – במדריד! – כשבשנים ההן ריאל הייתה ה־מועדון באירופה. בארץ אף אחד לא חשב בכלל שיש לנו סיכוי, וגם צסק"א כנראה לא חשבו שיש סיכוי שננצח אותם. הם לא הגיעו לשחק בישראל ופיב"א פסקה נגדם ניצחון טכני. ואת המשחק שאמור היה להתקיים במוסקבה העבירו לווירטון. למה דווקא שם, אני עד עכשיו לא מבין. נראה לי שהם פשוט לא רצו שמישהו ישמע על המשחק הזה. ברגע שנכנסו לאולם בווירטון ידענו שאנחנו מנצחים. זה היה ברור. האולם הזה היה קטן מאוד, בקושי כמה מאות אוהדים, וכולם היו אוהדים שלנו. הם עשו אווירה מדהימה. רק העידוד דחף אותנו קדימה. כל המגרש נראה כמו קופסה קטנה, מלאה יהודים, איך אפשר להפסיד בכזה מצב? אנשים הגיעו למשחק הזה מכל העולם, זה משהו בלתי נשכח. הסתובבת בעיירה הזאת והרגשת כאילו אתה הולך בדיזנגוף. כאילו כבשנו את המדינה הזאת. ב־77' הסתיים התהליך שהחל ב־67'. הניצחונות על צסק"א, ואחר כך על וארזה, שגם זה היה סוג של נס, נתנו לספורטאים אחרים את האמונה שהם מסוגלים לעשות את זה. יעל ארד סיפרה לי פעם שב־77' היא הייתה ילדה שקפצה לבריכה בכיכר. ואחרי שניצחנו את הרוסים והאיטלקים, זה נתן לה את האמונה ש'היי, למה אני לא יכולה לעשות את זה בג'ודו?'. כתוצאה מזה כל ענפי הספורט התפתחו. כל הספורט השתנה בארץ. כל השיח סביב הספורט התחלף." ~ על המשחק ההיסטורי של צסק"א ומכבי ב־1977 (אוהד גרינוולד, "ככה עלינו על המפה: טל ברודי על נקודת המפתח של חייו", באתר וואלה!, 28 באוגוסט 2013)
- "כשקיבלתי את פרס ישראל הייתי בן 34 בסך הכול. חשבתי שאם קיבלתי פרס כזה גדול ומשמעותי, אני לא יכול פשוט 'לשבת' עליו, אני חייב להמשיך את מה שאני עושה. פנה אליי יום אחד אלי לנדאו(וצ), ראש העירייה, שביקש ממני להקים מערכת כדורסל בעיר. פיתחנו יחד מערכת של בתי ספר ששיחקו בה אלפי ילדים וגידלה שחקנים שהפכו לכוכבים בכדורסל הישראלי." ~ על ההשפעה שהייתה לפרס ישראל שקיבל על המשך תרומתו לחברה הישראלית ולפיתוח הכדורסל בישראל (אוהד גרינוולד, "ככה עלינו על המפה: טל ברודי על נקודת המפתח של חייו", באתר וואלה!, 28 באוגוסט 2013)
- "אני לא יכול לשמוע כשאומרים שבישראל יש אפרטהייד. ויש Useful idiots (אידיוטים שימושיים), יהודים וישראלים, שמנסים לחבל במדינה. למה הם עושים את זה? זה בסדר שיש ביקורת, אבל צריך להפנות אותה פנימה ולא החוצה. אנחנו צריכים לחיות יחד. אני התגייסתי בסוף שנות השישים לצבא האמריקני, וכשירדתי מהמטוס בצפון קרוליינה, שלחו את הלבנים ימינה ואת השחורים שמאלה. אותי לא יכולים ללמד על אפרטהייד. יש מקומות בארצות הברית שעד היום לא בדיוק השתחררו מהגזענות, אז מה בכלל הם מדברים על ישראל? פה אין אפרטהייד, ואין שום דבר דומה." ~ על הפטריוטיות שלו לישראל (אהרל'ה ויסברג, "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", באתר ישראל היום, 16 באוגוסט 2013)
- "ישראל ניצחה במלחמות, התגברה על הטרור, וגם החרמות לא עצרו אותנו. אבל בקרב על המדיה החברתית אנחנו מפסידים. אנשים לא מבינים כמה זה חשוב. אני שואל אנשים בארצות הברית למה הם לא ביקרו כאן, והם מודים שהם רצו וחשבו, אבל שמעו משהו בחדשות על איזו תקרית בגבול, ופחדו. פעם העליתי תמונות ממסיבת היומולדת של הנכדה שלי, ואנשים נדהמו מזה שמסביב היה פארק ואנשים שמחים ומחייכים." ~ על הכשלים בהסברה הישראלית (אהרל'ה ויסברג, "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", באתר ישראל היום, 16 באוגוסט 2013)
- "יש פה נורמה שחרדים לא יוצאים לעבוד ולא מתגייסים לצבא. אני לא מבין איך זה קרה. הבת של תרצה, שהיא חרדית, מתגוררת בבני ברק ויש לה משפחה וילדים, אבל גם היא וגם בעלה הם אנשים עובדים. אני מכיר הרבה חרדים שחיים בארצות הברית, וגם הם עובדים. התחילו עכשיו תהליך כדי לשנות את זה, וזה משמח אותי. זה יכניס איזון ליחסים בחברה הישראלית." ~ על חרדים (אהרל'ה ויסברג, "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", באתר ישראל היום, 16 באוגוסט 2013)
- "בשנים האחרונות אין סקוררים כמונו. אבל גם היום יש ישראלים טובים, למשל עומרי כספי וגל מקל, שעשו היסטוריה. כספי שחקן לגיטימי ב־NBA, זה ההישג הכי גדול של הכדורסל הישראלי אי פעם. הוא הוכיח שהוא יכול להתמודד ברמות הכי גבוהות, והוא חייב להישאר שם עוד הרבה שנים. לגל יהיה קצת יותר קשה, כי הוא יצטרך להתמודד עם שחקנים גבוהים ואתלטים ממנו בעמדת הרכז. היום יש המון ילדים שמשחקים כדורסל בארץ, יותר מכל ענף אחר, אפילו מכדורגל." ~ על דור הכדורסלנים של היום (אהרל'ה ויסברג, "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", באתר ישראל היום, 16 באוגוסט 2013)
- "הייתי הספורטאי הראשון שקיבל את פרס ישראל (ב־1979; א"ו), ופתחתי את הדלת לאחרים. זה היה שינוי תרבותי, כי אז התחילו להתייחס לספורטאים בצורה אחרת. ביום העצמאות השישים, ה'ניו יורק טיימס' בחר בי לאחד מעשרת האמריקנים שהשפיעו הכי הרבה על ישראל, לצד אנשים כמו גולדה מאיר, סטנלי פישר(וצ), משה ארנס ופרופסור ישראל אומן. אני מרצה בבתי ספר בכל הארץ ומקבל המון כבוד. את הגופייה שלי מהתיכון תלו לא מזמן על תקרת האולם בניו ג'רזי. הדברים האלה מכניסים בי המון רוח. זה נהדר. אני שגריר של עם ישראל, של העם היהודי, וזה גדול יותר מכל סל. זה הניצחון האמיתי שלי." ~ על הישגיו המגוונים לאורך השנים (אהרל'ה ויסברג, "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", באתר ישראל היום, 16 באוגוסט 2013)
