יובל שרלו

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יובל שרלו, 2007

הרב יובל שרלו (נולד ב-1957) הוא ראש ישיבת אורות שאול, ופעיל ציבורי בולט בזרם הדתי לאומי. הרב שרלו עוסק במגוון תחומים, דוגמת פובליציסטיקה ופוליטיקה; הוא חבר בארגון רבני "צהר" וב"פורום תקנה", ובמסגרת עיסוקו באתיקה רפואית הוא מכהן בוועדות שונות של משרד הבריאות.

  • "ישיבה היא תיבת נוח." ~ התייחסות לחיים בישיבה בתור מקום שבו אדם צריך להסתגר, לעסוק בתורה, ולנתק עצמו מחיי העולם שבחוץ.
  • "ישיבה היא מקום לא נורמלי" ~ שוב התייחסות לחיים בישיבה כמקום שהוא לא חיי היומיום הרגילים, מקום בו אדם צריך לוותר על התענוגות מסוימים על מנת להתמסר ללימוד התורה בצורה מלאה .
  • "מסגרת לא מבטיחה, היא מאפשרת" ~ משפט השגור על לשונו של הרב, המבטא את היחס המוגבל אותו צריך לתת למסגרות, אשר אנשים נוטים לראות בהן כפתרון הקסם לכל בעיה.
  • "כי העניין האלוקי לא יחול על האדם כי אם לפי הכנתו אליו: אם מעט-מעט, ואם הרבה- הרבה" ~ משפט הלקוח מספר הכוזרי לר' יהודה הלוי, אך מצוטט פעמים רבות מאוד על ידי הרב. מבטא את הכח והאחריות שנתן ריבונו של עולם לאדם בעולמו של הקדוש ברוך הוא.
  • "(הממלכתי לכתחילה) רואה בהוראות הצבא פקודות שיש למלאן, לבד ממצבים קיצוניים ביותר שהצבא עצמו אינו מגיע אליהם" ציטוט זה עורר את חמתם של אלה הרואים בו עדות לפאשיזם, ולהעמדת החוק מעל למוסר ולחוקי התורה.
  • "סברא טובה היא סברא שאפשר לומר אותה עם ידיים קשורות מאחורי הגב" ~ משפט שהרב חוזר עליו פעמים רבות משם הרב יהודה יונגסטר, שמתאר את הרצון לומר סברות בלימוד הגמרא, אשר ניתן לומר אותן בלי להסתבך בפלפולים סבוכים מדי(מתייחס לתנועות ידיים ואגודלים הנהוגות בלימוד הישיבתי).
  • "כאשר שואלים אותי מה התורה אומרת על נושא מסוים, אני עונה: תלוי את מי שואלים".
  • "תמיד לאחר הלימוד, צריך לעצור ולשאול את עצמנו: מה למדנו?" ~ התייחסות למשמעות הגדולה שיש בלימוד, ולגילוי התוכן הפנימי של התורה(כחלק מתורת א"י)
  • "כאשר מישהו אומר: הציבור/כולם וכדומה, צריך לשאול: מי נמצא מחוץ למעגל? צריך לזכור שלכל 'אנחנו' יש מי שלא כלול ב'אנחנו' הזה".
  • "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו אלא ליטול אחריות על העולם ולפעול בו בדרך בה ציווה עלינו ריבונו של עולם- ולהתפלל שהוא יצליח את דרכנו" (בצלמו, הרב שרלו, עמ' 130)
  • "נפלתם. על. הראש." (נאמר בתחילת נאום בכינוס אתיקה רפואית לגבי השאלה במי מטפלים קודם, במחבל או בקורבן הפיגוע? בכינוס הדעה הרווחת היתה שמטפלים בפצוע הקשה יותר, הרב עלה לנאומו ואמר את הציטוט הנ"ל ואז ירד אל מאחורי הקלעים לסימן שנגמר הנאום שלו, לאחר מכן עלה בחזרה והסביר את דעתו)

הלכה[עריכה]

על אכילת קיטניות בפסח, גם למי שאין זו מסורת אבותיו: "יש משמעות להמשיך את הרמה המנהגית המסורתית והתפקיד שלנו כרבנים היא לטפח את שמירת מנהגי אשכנז ולהפוך את התנועות המזלזלות לבונות. לא מדובר רק על חיפוש קולות אלא בניסיון להעמיד את ההלכה במבחן. כל דבר היום שנושא אווירה שמרנית מהווה נושא לדיון והנכונות לעשות משהו רק 'כי עושים אותו' היא קטנה. כאשר ההיגיון הפנימי מפוקפק אנשים לא רוצים לבצע את המטלה. צריך לזכור שבעיה נוספת מגיעה מכך שבמשפחות המעורבות מקילים יותר [...] אבל זה לא צריך להוביל לחוסר מחויבות לשמירה על מנהג הקטניות".

מתוך ראיונות[עריכה]

ראיון לעיתון מוצש בתאריך יא' ניסן תשע"ד

  • מתקיפי אומרים שאני רב מֵקל, אבל זה לא נכון, ויש לי יותר מידי דוגמאות הפוכות. אני לא מקל בהלכה. אצלי, לא כוח דהיתרא עדיף אלא כוח ההגיון. ואני לא מתכון להגיון אנושי אלא להגיון הלכתי פנימי"
  • "היה לי מלמד שלימד אותי תורה מכיתה א' ועד כיתה ח'. היית הולך להתפלל במניין של שש בבוקר [...] אחרי התפילה היה לי שיעור גמרא מרבע לשבע עד שבע ורבע עם אהרון פרפר, זכר צדיק לברכה. הוא היה פקיד במפעל המים הלך וגבה כספים מטעם עיריית הרצליה. בלעדיו לא הייתי נמצא כאן היום. הוא הפך אותי לאדם שרוצה תורה, וזה כל מה שאני, אדם שרוצה תורה."
  • "אין משהו שאני רוצה לעשות יותר ממה שאני עושה היום. אני במקום שבו אני רוצה להיות, בבית המדרש [...]"
  • "על ראשית הלימוד בישיבת הר עציון: הגענו, אני והרב רא"ם הכהן כמה ימים לפני כולם. השתחררנו ובמקום לקחת שבוע חופש, הגענו ישר לישיבה. לא היה מה לעשות איתנו אז שלחו אותנו לשיעור של הרב אהרן ליכטנשטיין. לא עזבתי אותו מאז למשך עשר שנים. [...] את הרגישות המוסרית, קו המחשבה, היושרה- הכל קיבלתי מהרב ליכטנשטיין. הוא האדם היחיד בעולם, בנתיים, שכשאני עומד לידו רועדות לי הברכיים. עד היום. לא היה בינינו קשר מאוד אישי, אף פעם. גם לא קשרתי כל-כך קשרים כאלו עם רבנים אחרים."
  • "רק במבט לאחור אני מבין כמה תורתו של הרב יהודה עמיטל ז"ל השפיעה עליי. לא ידעתי את זה אז. רק כשהתרחקתי, בעשרים השנים האחרונות, התברר לי עד כמה הוא הטביע בי את חותמו"