לדלג לתוכן

יולנדה גמפל

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.

יולנדה גמפל היא פסיכואנליטיקאית ישראלית. הייתה יו"ר החברה הפסיכואנליטית בישראל.

אמרותיה

[עריכה]
  • "בני הניצולים לעתים קרובות עומסים על כתפיהם את האבל שהוריהם לא יכלו לחוות בשל הקרע שנפער בתוכם בשואה. בנושאם את סבלם של הוריהם, הם מנסים באופן לא־מודע להצילם מהסגירות שלהם."
  • "אני מבדילה בין המשמעויות של ההעברה הבלתי מודעת לבין הזיכרון של מה שקרה. ההחלטה הכאובה לזכור ולספר את מה שהתרחש עומדת בניגוד קיצוני לבחירה להדחיק את הזיכרונות הנוראיים, המאיימים."
  • "העבודה הטיפולית המאוד ארוכה שצריך לעשות עם הדור השני היא לאפשר להם להבין שצריך לתת להורים לנוח על משכבם, שאי אפשר להציל אותם או להחליפם. שיש להם, לילדים, לגיטימציה לחיות את החיים שלהם."
  • "בישראל, חוסר ודאות ודאגה שולטים בכול. אנו מיטלטלים בין פחד לבושה, בין שנאה לחמלה, בין תקווה לייאוש."

ההורים שחיים דרכי (2010)

[עריכה]
  • "באופן כללי, ילדים קרובים יותר מאיתנו ללא־מודע שלהם. הם שומרים על מגע עם השאלות הקיומיות, כל עוד החינוך, בית הספר, המבוגרים, לא כולאים אותם בתוך תשובות מוכנות מראש."
  • "החזרתיות היא ממקור בלתי־מודע, היא תופעה בלתי נשלטת; היא יוצרת נוכחות עיקשת וקבועה. מה שמירב והאב לא רצו לזכור, הנציח את עצמו באופן טורדני."
  • "החזרה הכרחית, שכן היא מבטיחה מגע עם היבטים מסוימים של העצמי שהודחקו, הוכחשו, נשכחו, ונעשו באופן מסוים 'נעדרים'. היבטים אלה קשורים ברגעים טראומטיים של מצוקה עצומה."
  • "לפעמים אנחנו חושבים, בטעות, שביכולתנו לגרום לניצול [השואה] לעלות מתוך העבר הטרגי שלו... אנו סבורים, שוב בטעות, שביכולתנו להביאו לידי הכרה באובדן ובכאב שאולי מחק כדי להישאר בחיים."
  • "[הנכדים] מעודדים את הוריהם לצאת מהסגירות של הבלתי נאמר, ודוחפים את סביהם להיזכר בסיפורם ולספרו."

נאמר עליה

[עריכה]
  • "היא מסתכלת ישר ועמוק לתוך העיניים במבט שלא בורח, לא מעפעף, לא מבקש להתחבא מאחורי צחוקים, קולות, התחכמויות, או הסטות הצדה. זהו מבט שקט ונינוח שמוכן לחשוף ולהיחשף." ~ בילי מוסקונה-לרמן (מקור)

קישורים חיצוניים

[עריכה]