יקיר שגב

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יקיר שגב (נולד ב־19 בנובמבר 1977), איש חינוך ישראלי, פעיל חברתי וחבר מועצת העיר ירושלים.

  • "כדי שהוא [ילד פלסטיני ממזרח ירושלים] יוכל ללמוד פעם משהו שהוא לא רק לנקות רחוב ולתקן מכוניות, אז הוא צריך לדעת עברית." [1]
  • "בחרנו לספח את מזרח ירושלים אז כדאי שנתחיל להתנהג כאילו אנחנו הריבון בשטח." ~ על קביעת שמות עבריים במזרח ירושלים [2]
  • "כדי לקבל היתר בנייה במזרח העיר אתה צריך להיות יותר מצדיק." [3]
  • "כשהייתי קטן, ההורים שלי אמרו לי תמיד 'אתה לא תוכל להיות פועל בבית-חרושת, אז אתה מוכרח להיות אינטליגנט עם ציונים מעולים'. הייתי ילד מאוד תחרותי, מאוד עקשן. בכל תחרות אזוטרית הייתי חייב להגיע ראשון. אם מישהו היה מקבל נקודה מעליי במבחן, זה היה הורג אותי. מאז גיל 13 לא הפסקתי לרוץ. כל יום, רץ עד סוף העולם, גם באמצע החורף. הייתי קם בחמש בבוקר, לפני בית-ספר, רץ שעתיים רצוף. אחר-כך גם בערב. בכיתה י"א כשכל הבנים התחילו לקבל זימונים לגיבושים, התייצבתי לצו ראשון. הרופא מיד נתן לי פטור. ירדתי לקומה למטה להתנדב. אמרו לי 'תבחר בין הקריה לשלישות'. בתעודת הפטור שלי כתבו 'ללא טירונות, ללא תורנויות, ללא שמירות, ללא מסדרים, ללא הפעלת נשק, ללא נהיגה'. אני מסתובב אתה עד היום, מראה לחיילים שלי בתור בדיחה. יום אחד, חילקו בבית-הספר שלנו מודעות עם ציור של הבופור. 'אם אתה מחפש שירות מעניין ומלא אתגרים, להיות חלק ממשפחה, בוא להצטרף לסיירת גולני', והשאירו תא-דואר. כתבתי מכתב, הסברתי שאני ספורטאי מצטיין, שחשוב לי להיות לוחם. מפקד הסיירת, ארז נהיר, השיב לי שלצערו זה לא אפשרי, אבל הזמין אותי לביקור והציע שאשתלב בתפקידים אחרים אצלו. באתי. נתנו לי לירות בעוזי, הפגישו אותי עם החיילים. אחר-כך הוא הסיע אותי חזרה ברכב שלו, וכל הדרך התמקחנו. אמרתי לו שאני אהיה לוחם, נקודה. בסוף התפשרנו, בשלב ראשון, שאגיע כמש"ק מודיעין. הוא הבטיח שאוכל בזמני הפנוי להצטרף לאימונים עם הצוותים הלוחמים, ואמר שיסכים להכניס אותי ללבנון. זה היה צעד מדהים, כי זה לא היה חוקי. אסור להכניס חיילים עם פרופיל 21 לשטח לבנון." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "הוועדה הרפואית אמרה 'על גופתנו, מש"ק מודיעין אתה לא תהיה, אין סיכוי שתגיע ליחידת שדה'. שלחתי מכתבים לרמטכ"ל, לסגן הרמטכ"ל, לאלוף פיקוד צפון. האלוף עמירם לוין הרים טלפון לקצין רפואה ראשי ואמר לו 'עזבו אתכם מהשטויות שלכם, תן לילד להגיע'. ככה גייסו אותי, בלי טירונות, בלי כלום." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "למה אני צריך לדבר על זה? אם אני אזכיר את זה, זה יהפוך לתכונה המרכזית שלי. וזה לא." ~ על היד הקטועה. מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "בהדרגה הבנתי שמה שחשוב לי בעיקר'. זה להפוך את הצבא שלי לשליחות חברתית. יותר מאשר המשימות הביטחוניות או השאיפה להיתקלויות עם מחבלים, רציתי לעשות משהו אחר, להטמיע בחיילים גישה ערכית, לחנך. החיילים האלה באים בחלקם הגדול ממערכת חינוך כושלת, מחברה שהערכים שלה התערערו, שאיבדה המון. הבנתי פתאום שיש לי הזדמנות לדפוק להם חזק את הקופסה, לשנות אותם. זה הרבה יותר חשוב מלהרוג מחבלים. כמפקד צוות בהתחלה נדמה לך שכשהרגת שני מחבלים, שינית את העולם, אבל לא. ממילא הסכסוך הזה הרי לא יסתיים באמצעים צבאיים, ואם משהו יפרק אותנו, זה ההתפוררות של החברה." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • אתה שוכב בהר עיבל במארב ליד שכם. המודיעין מדווח לך שצפוי לעבור שם מבוקש בדרך לפיגוע. שתיים בלילה, פתאום מגיחים שני גברים, הולכים בציר שבו אסור להם בשום פנים אופן להסתובב, אזור בו מניחים באופן קבוע מטענים. אתה מתקרב אליהם, עשרה מטר מהם, על-פי פקודות הפתיחה באש מותר לך לירות לעברם, אבל אתה מחליט באופן אישי לא לירות. שיקול דעת. אחר-כך אתה מגלה שבאמת מדובר באנשים מסכנים, אתה רואה את הניילון של הפיתות, שקית האוכל הקטנה שלהם, שני אנשים שהולכים לחפש עבודה. וכשהמודיעין אומר שצפוי לעבור שם מחבל בתחפושת, ואז עוברות מולך באמצע הלילה שלוש נשים פלסטיניות. אתה כבר פותח נצרות, מתחיל לשבור את הראש, האם ייתכן שמדובר במתאבד בשמלה. כל הזמן מקנן בך ספק. ובשדות קלקיליה אתה רואה את הערוגות העלובות של המקומיים, 20 מטר על 30 חלקה של כרוב, ואתה מקפיד שחיילים שלך לא ידרכו על זה, לא ירמסו. זה תלוי רק בך ובדרך שבה תעצב אותם. זו מציאות מאוד קשה. אני אישית מרגיש לא בנוח עם התרבות הזאת של 'להוריד מחבלים', עם הטרמינולוגיה ועם האובססיה. גם וידוא הריגה זה מעוות, אפילו כשמדובר בחוליה הנמצאת בדרכה לפיגוע. זה לא מתיישב עם אמות המוסר, שאני רוצה לחיות לפיהן. זה אמנם נוח לומר 'אנחנו באנו לחסל', כי זה מניע חיילים, מלהיב אותם, זה לכאורה סקסי וגברי, אבל זו הדרך הקלה, דרך שמגדלת דור של מבוגרים כוחניים מאוד, שלא מקנן בהם ספק לגבי כלום." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).

נאמר עליו[עריכה]

  • "כשיקיר ששגב התייצב מול חברי הוועדה הצבאית לשימוש בנשק ע"י חריגים, זרקו אותו מכל המדרגות. עם יד אחת אמרו לו, אין סיכוי שנאשר לך לשאת רובה. הסבירו שהוא לא יהיה מסוגל לדרוך, התעקשו שזה לא חוקי, שחייל מתנדב עם פרופיל רפואי 21 לא רשאי להצטרף למארבים, בוודאי לא לפקד על לוחמים בסיירת. שגב ביקש מהם להמתין רגע. 'יצאתי מהחדר ורצתי לצומת', הוא מספר. 'תפסתי את החייל הראשון שראיתי, אחד מגולני שניסה לעצור טרמפ. אמרתי לו 'אחי, תביא שנייה את הנשק'. לפני שהוא קלט מה קורה, תפסתי אותו בכוח. נכנסתי לחדר וירדתי למצב ירי. הראיתי להם איך אני שם את הקת בבית-השחי ודורך. אמרתי כשאצא למבצעים בלבנון, הנשק ממילא תמיד עם כדור בקנה. ניסיתי להסביר שכבר שכבר שנה וחצי, כחייל צעיר, אני עושה מטווחים באופן לא רשמי. עכשיו אני רק זקוק לחותמת שלהם כדי לצאת לקורס קצינים קרבי. הם לגמרי לא הבינו. זו וועדה שמטפלת כמעט תמיד בג'ובניקים שמבקשים פטור מנשק כדי להשתחרר משמירות, לא להפך. בסוף חתמו על הטופס, כמובן. אני אף פעם לא מוותר'." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "שגב התייצב ביחידה בנובמבר 95', בימים שלאחר רצח רבין. 'החיילים בפלס"ר גולני היו משוכנעים שאני סוכן של המשטרה הצבאית', מספר שגב, 'שבא לחדור למאפיה הדתית שלהם ולאתר מעורבים בקנוניה'. הלוחמים ביחידה התקשו להאמין איך מש"ק המודיעין הצעיר מתייצב ביוזמתו כל לילה לאימונים המתישים. כשיצאו למסע כומתה בן 45 ק"מ, הוא היה שם. כשיצאו למסע של 90 ק"מ, גם כן. הם מספרים שהוא היה מופנם, לא דיבר עם אף אחד, לא ידע את שמותיהם אפילו. היה קופץ למשאית בהיחבא, משתדל לא למשוך תשומת-לב ומתאמן. מסעות, ניווטים, תרגילי חי"ר, שבוע הסתערות, לחימה בשטח בנוי, שגב היה משתתף בכול. אחרי ארבעה חודשים נכנס בפעם הראשונה ללבנון. ברחבת ההתאספות של השיירות העולות למוצבים החודרים, שגב היה מוכרח להסתתר היטב. 'אם מפקד השיירה מהשריון היה רואה אותי, היה מתחיל לשאול שאלות ומשאיר אותי בארץ', הוא מסביר. כך, לקראת כל מבצע, היה מתייצב במוצבים השונים, משקיף ולומד את הגזרה. 'חודש שלם ישבתי על גג הבופור, למשל', הוא נזכר, 'בתוך פחון קטן על גג המבצר הישן, הייתי משקיף על נבטייה. בדיעבד, זה היה מפחיד ומטופש, לשבת שם עם מוניטור קטן, שדולק בלילה כמו מנורה. כל מחבל עם טיל כתף קטן בכפר ארנון היה יכול להוריד אותנו'. בפלס"ר אמרו שהוא איש של שקט. כשהוא מגיע לגזרה, הלחימה בה פוסקת. אפילו כשתיצפת על יוחמור והיה משוכנע שסוף-סוף הזדמנה תחת עיניו חוליית מחבלים, התברר שהיו אלה שלושה שיכורים לבנונים, לא מזיקים. בכל פעם שירד ממוצב, מספרים חבריו ליחידה, הלחימה העזה הייתה מתחדשת. 'איך הייתי יכול להמשיך ככה?', שואל שגב, 'לשבת בכל פעם מחדש בתצפית ולראות מרחוק את החברים שלי הלוחמים מתקדמים בחושך הלבנוני, מסתכנים, בעוד אני נשאר מאחור. החלטתי שאני חייב להיות בצד השני'." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "שנה וחצי מאוחר יותר עשה שגב קפיצה נוספת בדרך להגשמת החלום. סא"ל תמיר ידעי, רל"ש סגן הרמטכ"ל דאז, הפך שולחנות בשבילו, שכנע את הבוס, האלוף מתן וילנאי, ובניגוד לכל הכללים דאג ששגב יזכה לצאת למסלול קצונה קרבי. כשסיים בה"ד 1, סא"ל חגי מרדכי, רל"ש הרמטכ"ל כיום ומפקד 'אגוז' דאז, התעקש לקלוט אותו אצלו ומינה אותו לע' קמ"ן 'אגוז', וחודשים ספורים אחר-כך לקמ"ן היחידה. באותה תקופה החל שגב להצטרף למבצעים. מאז ועד היום, הוא אומר, החיוך לא יורד משפתיו. אבל החיוך הזה ירד פעם אחת. כשחברו, סגן רועי קלר, נהרג במבצע של 'אגוז' בסוג'וד, ביוני 99'. שגב הוא שתכנן את המבצע. 'זה קרע אותי מבפנים', הוא מספר. 'ידענו שהמחבלים יגיעו, ידענו בדיוק איך הם יגיעו, מאיזה כיוון, באיזה שביל עיזים. הם פשוט הגיעו מוקדם מדיי'. מכת האש הראשונה הייתה של המחבלים." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "שנה נוספת חלפה, ושגב קיבל תחת פיקודו צוות לוחמים. אלה מספרים היום איך חששו בטירונות, התקשו להבין איך אדם קטוע-יד יהיה מסוגל להוביל אותם בפעילות מבצעית בלב שטח אויב. כמה מהם אפילו ביקשו לעבור מחלקה. הם מודים גם שההתחלה הייתה קשה, כמעט בלתי נסבלת. 'האיש הזה אף פעם לא לחוץ-בית", מספר סמל יוסי, 'תמיד בזולא שלו היה מושך זמן בבסיס, כשכל הצוותים האחרים היו כבר בבית. הוא אף פעם לא נשבר, לא מתלונן, עקשן כזה, עושה פשוטו כמשמעו. בתור חייל זה מרגיז אותך, אבל גם מדרבן. כשאתה חייל של אדם כזה, אתה משתדל יותר. כשאתה רואה איך הוא מתמודד עם הכול, אתה לא יכול לעשות לעצמך הנחות. כל מבט קטן של אי-שביעות-רצון ממנו גרם לנו להתאמץ יותר. מפק"צים בטירונות לא עושים בדרך כלל את כל מה שהחיילים שלהם עושים, לא לוקחים על עצמם משקלים מלאים במסעות, למשל. אבל אצלו הדוגמה האישית זה דבר קדוש. בהתחלה היינו נזהרים לא לומר לידו דברים רגישים, לא ללטוש מבטים. הוא רמז שאסור להזכיר את עניין היד. לא היה לנו מושג אם זו פציעה שקרתה לו בצבא או לא. היינו מדברים על זה בינינו, אבל תמיד פחדנו לשאול. רק באמצע המסלול, כשפתאום בפעם הראשונה הוא הוריד לידנו חולצה וראינו את הכתף שלו, הרגשנו שנשבר הדיסטנס, שיקיר מסמן לנו שהוא מרגיש אתנו חופשי'." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "'רק פעם אחת הוא דיבר על עצמו', נזכר יוסי. 'זה היה כשעשינו פאק מחלקתי באמינות, רימינו. הוא הריץ אותנו על גבעה עשרות פעמים. בפעם האחרונה כשהגענו למעלה בעצבים, הוא היה שם, על הפסגה, שתק כמה שניות, ואז הקדים ואמר שזו הפעם הראשונה, היחידה והאחרונה שבה הוא ידבר על עצמו. אחר-כך הסביר שהוא יכול היה לבחור בחיים שלו באחת משתי דרכים, הדרך הקלה והדרך הקשה. הוא סיפר על הבחירה, נתן לנו להרגיש עד כמה אנחנו חיפפנו. מה שהיה שם בשיחה הזו באותו יום, השפיע עלינו מאוד'. רק בשלהי השירות הפגין שגב מעט יותר פתיחָת מול החיילים. הוא התערב אתם שמי מהם שיצליח לעשות בוחן מסלול של 'אגוז' עם יד אחת, יקבל חמשוש. כמה מהם ניסו, אף אחד לא הצליח. בתרגילים, כשהיה מדמה עצמו לפצוע, היה צועק שעפה לו היד. הם, מצדם, צחקו שמצב שתיים, אצלו, זה עם יד אחת ועם הזין. צה"ל כבר היה באותם ימים מחוץ ללבנון, את עיקר הפעילות המבצעית עשה שגב עם חייליו בשטחים." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • ביום שבו פשט שגב את המדים ויצא לחופשה הגדולה, הוא כינס את החיילים שלו. 'הייתי מחבק את כולכם', אמר, 'אבל יש לי רק יד אחת'." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).
  • "אחר-כך הוא ניגש לראיון ביחידת הסוכנים של אמ"ן, יחידה 504. 'הפסיכולוג שם אמר לי 'אתה שורף את עצמך מעבר ליכולות, אתה תקרוס בסוף'. לך תשכנע פסיכולוג צבאי כזה שהוא פשוט לא מכיר אותך. עזבתי את האופציה'. אחר-כך יצא להקיף את הארץ והזדמן לראשונה בחייו לתל-חי. הוא עמד למרגלות האריה השואג, התבונן בשתיקה, ניסה לשווא להסביר לסקרנים שנקלע לשם במקרה, ושבינו לבין טרומפלדור אין דבר משותף. 'כמו שאין אחווה בין כל הלוחמים הבלונדינים, למה שתהיה אחווה בין אלה קטועי-היד'." ~ על שירותו הצבאי מתוך הכתבה "טרומפלדור? תעשו לו טובה" מאת רון לשם, ידיעות אחרונות מוסף "7 ימים", 22.02.2002 (מקור).