כל החיים לפניו

כל החיים לפניו (בצרפתית: La Vie devant soi) הוא רומן מאת רומן גארי, שפורסם בשם העט אמיל אז'אר. הספר יצא לאור בשנת 1975 ועובד לתיאטרון ולקולנוע.

"גם מצב בריאותה לא היה טוב, ואני גם יכול לומר לכם מיד, שהיא הייתה אישה שהגיעה לה מעלית."
"היא תמיד אמרה שהחלומות נהפכים לסיוטים כשמזדקנים."
"מאי הידיעה נפטרתי בגיל שלוש או ארבע, ולפעמים אני מצטער על כך."
"אני חושב, שהלא־ישרים ישנים הכי טוב, ודווקא הישרים לא יכולים לעצום עין, כי הם לוקחים הכול ללב ודואגים."
"זמן רב לא ידעתי שאני ערבי, כי איש לא העליב אותי."
"לרוץ אני באמת יודע. בלי זה אי אפשר להסתדר בחיים."
"הנשימה שלה נעשתה יותר ויותר שרקנית, וגם אני חטפתי קצרת, בשבילה, ודוקטור כץ טען שאין דבר יותר מידבק מפסיכולוגיה."
"החוק הוא דבר שקיים כדי להגן על אנשים שיש להם משהו להגן עליו מפני אחרים."
"אדון חמיל אומר, שהאנושות היא רק פסיק בספר הגדול של החיים, וכשאיש זקן אומר שטות כל כך גדולה, אינני רואה מה עוד אני יכול להוסיף. האנושות היא לא פסיק, כי כאשר גברת רוזה מסתכלת בי בעיניים היהודיות שלה היא בכלל לא פסיק, ייתכן שהיא הספר הגדול של החיים, ואותו אני לא רוצה לראות."
"אפילו הלכתי פעמיים למסגד בשביל גברת רוזה, אבל ממש לחינם, כי זה לא משפיע לגבי יהודים."
"לי אין שום כוונה להתחנף לחיים בשביל להיות מאושר. לי אין בכלל שום כוונה לייפות אותם, אני מחרבן עליהם. אין לנו שום דבר משותף."
"אין מה להתווכח עם מסוממים, כי הם לא סקרנים."
"טוב, אז אני יודע שכל החיים לפני, אבל זאת לא סיבה לקבל כבר עכשיו מרה שחורה."
"כשגברת רוזה מחייכת, היא פחות זקנה ומכוערת מתמיד, כי היא שמרה על חיוך צעיר מאוד שמעניק לה טיפול יופי."
"אהיה השוטר והסרסר הגדול ביותר בעולם, ואז איש כבר לא יוכל למצוא זונה זקנה ועזובה שבוכה בקומה השישית בבית בלי מעלית."
"חוקי הטבע – אני מחרבן עליהם, גברת לולה. אני יורק עליהם. חוקי הטבע אלה דברים כל כך גועליים, שאפילו צריך לאסור אותם."
"בכלל לא הבנתי מדוע רצתה ללבוש את הבגדים הכי יפים שלה, אך נשיות זה דבר שאי אפשר להתווכח איתו."
"כעת, כשאני נזכר, אני אומר לעצמי שגברת רוזה הייתה הרבה פחות מכוערת מזה, שהיו לה עיניים חומות ויפות, כמו של כלב יהודי, אבל אסור היה לחשוב עליה בתור אישה, כי זה לא היה הצד החזק שלה."
"כל השכונה ידעה שבבית החולים, גם אם אתה סובל עינויים קשים, הם מסוגלים להכריח אותך לחיות כל זמן שיש לך עוד בשר ואפשר לתקוע בך מזרק, ולא נותנים לך לגמור. הרפואה צריכה להגיד את המילה האחרונה ולהילחם עד הסוף, כדי למנוע שרצון האלוהים יתממש."
"אין צורך בסיבות בשביל לפחד, מומו."
"בבית החולים הם יאלצו אותי לחיות בכוח, מומו. יש להם חוקים בעניין זה. ממש חוקי נירנברג."
"לפעמים אני מרגיש שהחיים זה לא זה, בכלל לא זה, תסמכו על ניסיוני הרב."
"הוא חשב שהדת מגינה על גברת רוזה והופכת אותה לחשוכת מרפא. ההשערה הזאת לא נראתה לי כל כך, מפני שגברת רוזה הייתה במצב כזה שבכלל לא ראיתי איפה הדת מסוגלת למצוא לה מקום בגוף שלה."
"דעתי היא, אם זה מעניין אתכם, שמנקודה מסוימת אפילו היהודים מפסיקים להיות יהודים, מרוב שבכלל חדלו להיות משהו."
"לעזאזל, לעזאזל, היהודים תמיד בוכים ביניהם, גברת רוזה, הגיע הזמן שתדעי. אפילו בנו להם קיר מיוחד בשביל זה, לכל הרוחות."
"מעולם לא ראיתי סנגלי שמסוגל להיות אם טובה לילדים יותר מגברת לולה – וממש חבל שהטבע התנגד לזה. הוא היה קורבן של אי צדק וכך לא באו לעולם כמה ילדים שיכלו להיות מאושרים. לא הייתה לה אפילו זכות לאמץ ילד, כי המחופשים שונים מדי ולא סולחים להן על זה."
"היא לא פחדה מאלוהים, אבל אמרה שכבר מאוחר מדי, כי מה שנעשה נעשה, ואין טעם שיבוא לבקש ממנה סליחה."
"הוא נורא הצחיק אותי. רציתי מאוד לדעת מה הדבר שבגללו לא צפויים לעונש חמור, בעיקר, כשאין בכלל על מה להעניש."
"שמעו, אני חושב שהמנוול הזה בכלל לא מהעולם הזה – בן ארבע ועדיין עליז."
"כשהלכנו משם, צעדנו ברחוב יד ביד, כי גברת רוזה אוהבת להיראות עם בן לוויה. היא תמיד מתלבשת יפה כשהיא יוצאת מהבית, מפני שהייתה אישה ועוד נשארה קצת גם עכשיו. היא מתאפרת המון, אבל בגילה כבר אין טעם לנסות להסתתר."
"היא כבר בכלל לא יהודיה ולא שום דבר אחר, אדון חמיל, היא רק אחת שכואב לה הכול."
"ראיתי ברור שהיא כבר לא נושמת, אבל לא היה אכפת לי, אהבתי אותה גם בלי שתנשום."
"שפכתי עליה את הכול וצבעתי לה את הפנים עוד ועוד בכל הצבעים שהיו לי, כדי להסתיר את חוקי הטבע, אבל היא הלכה והתקלקלה בכל חלקי הגוף, משהו נורא, כי אין רחמים."
"בית־הכיסא היה קטן נורא, וגברת רוזה לא הייתה מסוגלת להידחס לתוכו כולה, בגלל הממדים שלה; וזה אפילו קצת משונה לראות כמה מקום יכול לתפוס אדם כל־כך בודד. נדמה לי, שהיא חשה את עצמה בודדה עוד יותר שם בפנים."
"גברת רוזה שמרה מתחת למיטתה תמונה גדולה של אדון היטלר, וכשהייתה אומללה וכבר לא ידעה לאיזה קדוש להתפלל, הייתה שולפת את התמונה, מסתכלת בה ומרגישה תכף ומיד הקלה, כי, בכל־זאת, הייתה לה דאגה רצינית אחת פחות."
"ממש אי־אפשר להאמין שמישהו מפחד מאריות כשיש כל־כך הרבה סיבות מוצדקות אחרות לפחד."
"הלבן הוא לעיתים קרובות שחור שמסתתר, והשחור הוא לפעמים לבן שלא הצליח."
"גברתי, אני נרדף גם בלי להיות יהודי. אין לכם מונופול. הוא נגמר, המונופול היהודי, גברתי. גם לאנשים אחרים מחוץ ליהודים יש הזכות להיות נרדפים."
"לא היה לי מצב־רוח, ודווקא כשמצב־הרוח ירוד, הדברים הטובים הם עוד יותר טובים. הבחנתי בזה לעתים קרובות. השוקולד טעים במיוחד כשמתחשק למות."
"היהודים, לדעתי, הם אנשים כמו כולם, אבל זאת עוד לא סיבה לא לכעוס עליהם."
"אני זוכר היטב את הרגע הזה בחיי, מפני שלא היה כל הבדל בינו ובין האחרים."
"כשפרצו את הדלת, כדי לראות מאין זה בא וראו אותי שוכב על־ידה, התחילו לצרוח הצילו, איזו זוועה, אבל קודם לא חשבו לצעוק, כי לחיים אין ריח."
"ואל תביט עליי ככה, דוקטור כץ, אינני מתכוון לחטוף התקף אלימות, אני לא פסיכיאטרי, אני לא תורשתי, ואינני הולך להרוג את אמי המזוינת, כי את זה כבר עשו, ואני מתפלל לעילוי ישבנה, שהביא כל כך הרבה תועלת בעולם הזה, ואני מחרבן על כולכם, חוץ מהגברת רוזה, שהיא הדבר היחיד שאהבתי כאן, ואינני מוכן לתת לה לכבוש את השיא העולמי של הצמחים בשביל לגרום עונג לרפואה, וכשאכתוב את עלובי החיים, אגיד את כל מה שבא לי בלי להרוג אף אחד, מפני שזה אותו הדבר, ואם לא היית יהודון זקן עם לב של אבן, אלא יהודי אמיתי עם לב אמיתי במקום האיבר שיש לך, היית עושה מעשה טוב ועושה לגברת רוזה הפלה, כדי להציל אותה מהחיים שתקע לה בישבן אב, שאף אחד לא מכיר אותו, ושאפילו פנים אין לו מרוב שהוא מתחבא ושאפילו אסור לצייר אותו, כי יש לו מאפייה שלמה, כדי שלא יתפסו אותו וזה פשע, גברת רוזה, והרשעת כל הרופאים המחורבנים בסירוב להושיט עזרה..."
"אני לא כל כך מאמין בדברים מוזרים, כי אינני רואה במה הם שונים."
"הזהות, כפי שידוע לך, גם היא דבר שאפשר לטעות בו, אין לה חיסון מפני טעויות, וילד בן שלוש אין לו כבר כל כך הרבה זהות, במיוחד כשהוא נימול..."
"כל מה שידעתי זה שהיו לי אב ואם, כי בעניין זה הטבע לא מוותר."
"את הזונות שעובדות בחינם לא רודפת המשטרה ומתנפלת רק על אלו ששוות משהו."
"אבל צריך להבין אותה – הרי החיים הם כל מה שנשאר לה. לאנשים החיים חשובים יותר מכל דבר אחר, וזה די משונה כשחושבים על כל הדברים היפים שיש בעולם."
"מה שתמיד נראה לי מוזר, זה שנכללו דמעות בתוכנית. זאת אומרת, שעשו אותנו מראש עם דמעות. צריך היה לחשוב על זה. שום יוצר שמכבד את עצמו לא היה עובד ככה."
"באמת נעשה לי טוב לדבר איתם, כי נדמה היה לי שכל מה שקרה קרה פחות אחרי שפלטתי את זה החוצה."
"הזקנים שווים כמו כולם, אפילו אם הם פחות ממה שהיו פעם. יש להם הרגשות כמו לי ולך, ולפעמים הם סובלים מזה יותר מאיתנו, כי הם כבר לא יכולים להתגונן. הם הותקפו על ידי הטבע, שמסוגל להיות נבל נוראי, והוא הורג אותם לאט-לאט."
"האושר מפורסם בזה שהוא כל כך חסר."
"אני לא כל כך נמשך להיות מאושר, אני מעדיף לחיות. איזה טינופת רצינית, איזה חתיכת גועל נפש הוא האושר הזה וצריך להעניש אותו. אין לנו אותה השקפה, לי ולו, ואני לגמרי מצפצף עליו."
"בכל מה שקשור לאושר, צריכים להיות חוקים שלא יתנו למפלצת הזאת להשתולל."