לנץ

לנץ (בגרמנית: Lenz) היא נובלה מאת גאורג ביכנר שיצאה לאור ב־1835 ותורגמה לעברית.

"כלום לא הופיע שמך בדפוס? כלום לא קראתי כמה מחזות שהופיעו תחת השם הזה?"
"הוא נעטף שלווה; נדמה היה לו כאילו דמויות נושנות, פנים נשכחות, חוזרות ומגיחות מן האפלה, שירים ישנים שבוּ וניעורו בו, הוא היה רחוק מהכול, כל כך רחוק."
"האמונה הזאת באלוהים – רק עכשיו נפתח הספר הקדוש לפניו. מה קרוב היה כאן הטבע אל הבריות, מה קרובים כל רזי השמיים."
"בעשרים בינואר הלך לנץ דרך ההרים. הפסגות ומורדות ההרים מושלגים, העמקים משתפלים תלולי סלעים אפורים, שטחים ירוקים, צוקים ואשוחים. קור לח חודר שרר שם."
"בשמיים חלפו עננים אפורים, אך הכול דחוס כל כך – ואז צף ועלה אד הערפל, מזדחל כבד ורטוב בין השיחים. כה עצל כה מגושם. שווה נפש המשיך ללכת, ולא אכפת היה לו אם עולה הדרך או יורדת. עייפות לא חש כלל, רק לרגעים הפריע לו שאינו יכול ללכת על הראש."
"רק לפעמים, כאשר הטיל הסער עננים לתוך העמק ואדי ערפל עלו ביער, ובסלעים ניעורו הקולות, רגע כרעמים נמוגים ברחוק ורגע שבים־פורצים לעומתו, כאילו בחדוותם הפרועה יאמרו לשיר את תהילת האדמה."
"אור השמש הסתנן בינתיים ובא והניף להט חרב על מרחבי השלג, עד שאור מסמא בהיר פלח את הפסגות וניחת בעמקים."
"חש שעליו לשאוב את הסער אל תוכו, להכילו כולו, התמתח ושכב על הארץ, חתר לו דרך לתוך הכול."
"אך רק כל זמן שמילא אור היום את העמק יכול היה לשאת זאת; עם ערב נתקף יראה משונה, רוצה היה לרוץ אחר השמש; מעט מעט, כנטות הצללים, נראה היה בעיניו הכול כה חלומי; כה עוין; פחד ירד עליו, כמו ילדים שהשאירום לישון בחושך, דומה היה עליו כאילו עיוור הוא. עתה גברה אימתו, סיוט השיגעון רבץ לרגליו, המחשבה שאין מציל ממנה כי הכול אינו אלא חלום נפתחה לפניו; הוא נצמד אל כל חפץ."

נאמר עליה

"נובלה רבת השפעה, שבין מושפעיה אפשר למצוא את המשורר היהודי הדגול פאול צלאן." ~ יובל גלעד