אומה (ספר): הבדלים בין גרסאות בדף

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוספו 11,831 בתים ,  לפני 9 שנים
←‏ציטוטים: שמירת ביניים
(שמירת ביניים)
(←‏ציטוטים: שמירת ביניים)
:ומי אני שעושה זאת? חשב מאו האפור. מי אני עכשיו? אני נהיה כמו לוקהא הבוחן את היקפי המוות. מוטב להיות הוא מאשר מאו, ביום הזה... מפני שהנה גופה, ומאו לא יראה אותה, ירים אותה או יביט בעיניה, מפני שיאבד את שפיותו, לכן אעשה זאת עבורו. ולזו הי ופנים שראה בכל אחד מימי חייו. אך לא אניח לו לראות. ~ עמוד 29
* מאו החולם הניח לגופו לחשוב: תרים כך, תמשוך כך. תחתוך את גפן הנייר כך, ואל תצרח, כי אתה יד וגוף וסכין והם לא מזילים דמעות. אתה בתוך עור אפור שלא חש שבדבר. ודבר לא יכול לחדור דרכו. שום דבר. תשלח את הגופה לשקוע באיטיות בזרם האפל, הרחק מהציפורים והחזירים והזבובים, והיא תעטה עור חדש ותהפוך לדולפין. ~ עמוד 30
* בקציבקצה כרי העשב נחה מערת הסבים, גבוה למעלה ברוח ובאור השמש, צופה על העולם כולו. הם חיו מאחורי דלת אבן עגולה שדרשה את כוחם של עשרה גברים כדי לנוע, ואדם יכול היה לחיות מאה שנים מבלי לראות אותה נעה יותר מפעמים ספורות, מפני שרק הטובים שבגברים, הציידים והלוחמים הנעלים, זכו להיות סבים בעת מותם... ~ עמוד 33
* מאו ידע לקרוא דברים ''חשובים''. הוא יכול לקרוא את הים, מזג האוויר, עקבותיהם של בעלי חיים, קעקועים ואת שמי הלילה. לא יהה דבר שביכולתו לקרוא בקווי צבע סדוק. אבל כל אחד יכול לקרוא חול רטוב. יצור חסר אצבעות רגליים יצא מהיער התחתון ושב באותה הדרך. ~ עמוד 34
* אבל יש לנקות במשנה זהירות, מפני שלעיתים הסתננו פנימה כמה תמנוני עצים בחיפוש אחר גוזלים או כל דבר מאכל אחר, והיה קשה מאוד להשתחרר מהם אם נחתו לך על הראש. מאו ידע שאסור להניח להם לחשוב שהוא אגוז קוקוס. זאת הוא למד במהרה, כי היו להם מקורים חדים. <sup>1</sup>
:<sup>1</sup> <small>תמנון העצים (אוקטופוס אבורי) נמצא באי שבו נולדת השמש, בקבוצת איי יום האם. הם נבנים להפליא וידועים כגנבים ערמומיים.</small> ~ עמוד 34
* משהו הגיע מהים על גבי גל, חשב. משהו ''גדול''. גדול יותר מתנין מפרש. <sup>2</sup> גדול יותר מקאנו מלחמה, אפילו גדול יותר מ... לוויתן? כן, זה יכול להיות, לוויתן גדול. מדוע לא? הגל הטיל סלעים גדולם מעבר לכפר כך שללוויתן לא היה סיכוי. כן, זה היה לוויתן, שנגרר על קרקע היער עם זנבו הגדול מאחוריו וגסס באיטיות מכובד משקל גופו. או אולי אחד מתמנוני הים הגדולים במיוחד, חשב, או כריש ממש גדול.
:<sup>2</sup> <small>תנין המפרש (קרוקודילוס פורוסוס מריטימוס) עדיין נמצא בכל חלקי האוקיינוס הפתוח. הוא גומא מרחבים עצומים על קרקע הים בעזרת 'מפרש' גדול עשוי עור וסחוס שבאמצעותו הוא יכול, במידה מסוימת, לנווט.</small> ~ עמודים 35-36
* כאב לד הכה בגרלו השמאלית של מאו. הוא התגלגל על הקרקע וילל, וציפור הסבא שהחליטה שהוא מת וגם ניקרה ברגלו כדי לוודא זאת, ניתרה הצידה בזריזות. אבל היא לא התרחקה, למקרה שבכל זאת ימות. מנסיונה של ציפור הסבא, כל דבר מת אם מביטים בו די והותר זמן. ~ עמוד 38
* פקעות שורש-שיגעון צריך לצלות לפני האכילה, אחרת אתה עלול להשתגע. החזירים אכלו אותן טריות, אבל חזירים בטח לא שמו לב אם הם משוגעים או לא. ~ עמוד 39
* סבא נאווי, שלא יצא לפשיטות בגלל רגלו העקומה, לקח לפעמים את הילדים לסייר ולצוד, ודיבר רבות על שיח גפן הנייר. הוא צמח בכל מקום ועליו הארוכים היו קשים להפליא אפילו כשהתייבשו לחלוטין. "קחו רצועה אחת של גפן, כן, דרוש כוחם של שני אנשים כדי לשבור אותה. אך אם תשזרו חמש רצועות לחבל, אפילו מאה גברים לא יצליחו לשבור אותו. ככל שימשכו, כך הן יוסיפו להיכרך יחדיו וכוחן יגבר. זו האומה."
:הם נהגו לצחוק עליו מאחורי גבו בשל הליכתו המתנדנדת, ולא העניקו תשומת לב רבה לדבריו, כי אלו דברים חשובים יכול גבר בעל רגל עקומה לדעת? אך הם וידאו שכאשר צחקו, עשו זאת מרחק ''רב'' מאחורי גבו, כי לנאווי תמיד היה חיוך דקיק והבעת פנים שאמרה שהוא יודע עליך יותר משתוכל לנחש. ~ עמוד 39
* הוא [מאו] נשכב על גבו. מתי הייתה הפעם האחרונה שישב ליד המדורה, כאן בבית? הזכרון הכה בו לפני שהצליח לעצור בעדו. הייתה זו סעודתו האחרונה כילד, מוקף במשפחתו, ומשמעות המשפחה באומה הייתה, במוקדם או במאוחר, כמעט כולם. הייתה זו 'הארוחה האחרונה' שלו, מפני שבפעם הבאה שיאכל באי יעשה זאת כגבר, לא עוד מתגורר בבקתת הילדים, אלא בבית הגברים הרווקים. הוא אכל מעט, מפני שהיה נרגש מדי. הוא גם היה מפוחד מדי, מפני שהצליח להבין שלא מדובר רק בו; מדובר גם במשפחתו. אם ישוב יהיה מוכן לקעקועי גבר, וכמובן ל... דבר הזה עם הסכין שבו אסור לצרוח, אז יהיה זה נצחון גם עבורם. משמעות הדבר היא שגידלו אותו בדרך הנכונה ולימדו אותו את הדברים הנכונים. ~ עמודים 46-47
* הוא חש בחור בתוכו, שחור ועמוק יותר מהזרם האפל. הכל היה חסר. דבר לא היה במקום הנכון. הוא ניצב על החוף המיותם שלו והצליח לחשוב רק על השאלות המטופשות שילדים שואלים... למה יש סוף? איך הכל מתחיל? מדוע אנשים טובים מתים? מה האלים עושים?
:וזה היה קשה, מפני שאחד מעמודי התווך של הגבריות היה: לא לשאול שאלות מטופשות.
:''וכעת סרטן הנזיר הכחול יצא מקונכייתו ושעט על פני החול בחיפוש אחר קונכייה חדשה, אך לשווא. חול עקר נמשך מכל עבר, וכל שנותר לו היה לרוץ...'' ~ עמוד 47
* למרבה החסד עטפה את עצמה במזרן לפני ש''ג'ודי הנאווה'' ניסתה לשוט בין העצים. היא תזכור את קולות הנפץ והצרחות כל חייה. היא שמעה את גוף הספינה נבקע ואת התרנים נשברים, וגרוע מכל, שמעה את הדממה. ~ עמוד 49
* היא הגניבה מבט לעבר הצורה עטופת השמיכה בפינה, שמלמול מתמשך נשמע מכיוונה. היא הייתה חייבת לכסות אותו אחרת יתחיל שוב לקלל. כמה מן המילים שיצאו מפיו לא היו אמורות להיות מוכרות ללידי צעירה. המילים ''שלא'' הכירה הדאיגו אותה יותר.
:היא נהגה בילד בגסות רוח, היא ידעה זאת. לא צריך לירות באנשים, במיוחד אם טרם ערכתם היכרות רשמית, ולמרבה החסד אבקת השרפה הייתה רטובה. מעשיה נבעו מבעטה מוחלטת והוא עמל קשות לקבור את כל האנשים האלה בים. לפחות אביה עדיין בחיים ויבוא במהרה לחפש אחריה, אף על פי כן שהיו יותר משמונה מאות מקומות לחפש בהם באיי יום האם.
:היא טבלה את העט שלה בדיו ומחקה את 'בית הממשל, נמל מרסיה' בחלקו העליון של הכרטיס, ותחתיו כתבה בכתב יד מוקפד: שבר הספינה ''ג'ודי הנאווה'''.
:היו שינויים נוספים לבצע. מי שעיצב את הכרטיסים התעלם לחלוטין מהאפשרות ששמו של האדם המוזמן אינו ידוע, שהוא חי על החוף, כמעט ולא עוטה על גופו כל לבוש וכמעט בטוח לא יודע לקרוא. אך היא עשתה כמיטב יכולתה, משני צידי הכרטיס, <sup>3</sup> וחתמה בשם 'ארמינטרוד פנשאו' (העלמה הנכבדת), והצטערה שעליה לעשות זאת, לפחות בכל הנוגע ל'ארמינטרוד'. ~ עמודים 50-51
* סימנים חסרי משמעות שורבטו על המלבן המוארך, אך מצדו השני היו כמה ציורים. מאו ידע מהי הודעה, וזו לא הייתה קשה לפיענוח:
:"כשהשמש ניצבת בדיוק מעל העץ האחרון שנותר מעל האומה הקטנה, עליך להטיל חנית בקאנו הטרוף הגדול," אמר בקול. לא היה בזה כל הגיון, אך כך גם בילדת הרפאים. אך היא נתנה לו יוצר ניצוצות, אף על פי שהייתה מבועתת. גם הוא היה מפוחד. מה צריך לעשות בילדות? כילד עליך להתרחק מהן, אך הוא שמע שבתור גבר יקבל הוראות אחרות. ~ עמוד 52
* הוא זכר שנכנס למקום הנשים כשהיה מאוד קטן. בערך בגיל שבע או שמונה נוכחותו כבר לא הייתה ברוכה שם. הנשים סילקו אותו, או חדלו ממעשיהן כשהתקרב ולטשו בו מבט חמור עד שהלך לדרכו. לנשים הכי זקנות היה מבט מיוחד שגרם לו לרצות להיות במקום אחר. אחד הילדים הבוגרים אמר לו שהן יכולות למלמל מילים שיגרמו לווינגו שלו ליפול. לאחר ששמע זאת הקפיד להתרחק ממקום הנשים, וכעת דמה המקום לירח; הוא ידע את מקומו אך המחשבה להגיע אליו אפילו לא חלפה בראשו. ~ עמודים 52-53
* האומה גידלה את יבוליה הגדולים בשדות: אהארו, קנה סוכר, טאבור, שעועית בומרנג ותירס שחור. שם גידלו הגברים את הדברים שהעניקו חיים.
:במקום צימחו גני הנשים את הדברים שהפכו את החיים מהנים, אפשריים וארוכים יותר: תבלינים ופירות ושורשי לעיסה. היו להן דרכים לגרום ליבולים להיות גדולים יותר וטעימים יותר. הן הוציאו צמחים מהקרקע או סחרו בהם והביאו אותם לכאן, והכירו את סודות הזרעים והתרמילים והדברים. הם גידלו בננה ורודה וזנים נדירים של לחך ובטטה, כולל הבטטה המקפצת. כאן הן גם גידלו עשבי מרפא, ותינוקות. ~ עמוד 53
* סלים נחו בכמה מהבקתות וצרורות שורשים היו תלויות מהתקרה, הרחק מהישג ידיים קטנות. היו אלה שורשי-שגעון. הוא למד עליהם בגיל צעיר מאוד. הן יצרו את הבירה הטובה ביותר או חיסלו אותך, והמרכיב הסודי שקבע זאת היה שיר שכולם הכירו. ~ עמוד 54
* ציפור סבא נחתה ברפרוף כנפיים על שפת אבן הבירה ונעצה בו את המבט הרגיל שאמר: ''אם אתה מתכוון למות, תמהר. אחרת, לך מכאן.'' ~ עמוד 55
* הוא הביט בחפץ המלבני הלבן. המתכת הזהובה בקצוות הייתה רכה למדי וחסרת תועלת, וניתנת להסרה בגירוד קל. התמונה לדעתו הייתה מין קסם או מעשה פלאים, כמו החרוז הכחול. מה הטעם לזרוק חנית על הקאנו הגדול? זה לא היה דבר שניתן להרוג. אך ילדת הרפאים הייתה האדם הנוסף היחיד באי, ובכל זאת היא זו שהעניקה לו את יוצר הניצוצות. הוא לא היה זקוק לו עכשיו, אך עדיין היה זה חפץ נפלא. ~ עמוד 56
 
 

תפריט ניווט