מישקה בן דוד

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מישקה בן דוד

מישקה בן דוד (נולד ב־1952 בגבעת שמואל), סופר ופובליציסט ישראלי, אשר שירת בעברו ב"מוסד" בתפקידי שטח, מודיעין ופיקוד.

  • "רחוק מתדמית המאצ'ו, הסופרמן והג'יימס בונד, גם כאיש שירות הביון ואפילו עם נשים. הוא לא נשבר בעינויים הקשים לא כי הוא גיבור, אלא מכיוון שהוא חלש עד כדי כך שהוא מתעלף מיד. אם היו שוברים לו אצבע או דוקרים אותו במחט הוא בטח היה נשבר בחקירות. בניגוד לתדמית הציבורית של מרגלים, במציאות הם ברובם המוחלט לא ג'יימס בונדים, כולל אלה שעושים עבודות מסוכנות ומורכבות ביותר. המרגל האולטימטיבי הוא אדם שלא יסובבו אחריו את הראש ברחוב, שלא יעורר חשד וחשש אלא להפך, יהיה סימפטי ויצטייר כבלתי מזיק. אלה הכלים של המרגל. בניגוד למה שרואים בסרטים, אם מרגל יסתבך בארץ אויב, לא תהיה לו שום דרך להימלט בעזרת מטוסים, מחילות ולחימה הרואית. הנשק שלו הוא התחכום, שלוות הנפש וההכנות המדוקדקות שהוא עושה מראש." ~ מתוך הכתבה "האיש שלנו במוסד", מאת נעמה לנסקי, "ישראל היום", 20 באוגוסט 2010 (מקור)
  • "בקורס המבצעי של המוסד, שהוא קורס ארוך וקשה שמכשיר כמעט לכל הסיטואציות שאתה יכול להיתקל בהן, יש מקבילה לסדרת השבי הצה"לית. הרי כאיש ביון סביר שבסיטואציה הכי פשוטה – כשתחצה כביש באור אדום – שוטר יעצור אותך, ואם ההתנהגות שלך לא תהיה מאוד טבעית אתה יכול לגמור בחדר חקירות. העינויים בקורס, שאותו עברתי, הם לא יותר מסטירות לחי. זו לא סיטואציה של שבוי, אלא של אדם תמים לכאורה שעצור ומנסים להוציא ממנו מידע. גם במדינה טוטליטרית הוא לא יעבור חקירות קשות. הוא כן יקבל סטירות, יטולטל, יקשרו לו את העיניים, ישפכו עלו מים קרים, לא ייתנו לו לישון, הוא יישב על שרפרף משופע ויצטרך לחרבן בתא שלו. אבל עינויים קשים לא. מדינות לא עושות את זה לאזרחים שעשויים להתגלות כתמימים בסופו של דבר." ~ מתוך הכתבה "האיש שלנו במוסד", מאת נעמה לנסקי, "ישראל היום", 20 באוגוסט 2010 (מקור)
  • "צריך לאמן איש מוסד כך שבהשפלות ובמכות הוא לא יישבר, יישאר בסיפור הכיסוי שלו ויעבור בשלום את 100 המטרים הראשונים. כשהשוטר עוצר אותך, שיהיה לך מה להגיד לו, שתיראה לגמרי אותנטי ותמים, שתחייך וייתנו לך ללכת. אם זה לא הולך, שתעבור נכון את הקילומטר הראשון, כלומר בתחנת המשטרה, עם חוקר יותר מיומן, תוכל לשכנע אותו שאתה מי שאתה אומר. אם מענים אותך המשמעות היא שנפלת בסיפור הכיסוי שלך. כולם יודעים שאי אפשר לעמוד בעינויים ממושכים. מי שעבר סדרות שבי וגם טייסים יודעים שהם צריכים בהתחלה לשתוק ואחר כך לדבר חופשי. בשעות הראשונות כבר יעשו בבית היערכות מחדש, כי השבוי לא יחזיק מעמד מעבר לזה." ~ מתוך הכתבה "האיש שלנו במוסד", מאת נעמה לנסקי, "ישראל היום", 20 באוגוסט 2010 (מקור)
  • "בהחלט. כשגמרתי את הקורס המבצעי חשבתי שלימדו אותי כל מה שאפשר לדעת. אבל אז נכנסתי לשיחה אצל קצין הארגון שסיפר לי מה המבצעים שהיחידה עושה באותם רגעים והתרגשתי ברמה של דמעות ועור ברווז. לא העליתי בדמיוני הפרוע את רמת המורכבות של המבצעים שנעשים באמת. זה הרבה הרבה יותר מורכב ומרחיק לכת ממה שהדמיון האנושי מאפשר לנחש. הציבור יודע על חיסולים, פריצות והאזנות, גיוס של סוכנים. זה רק חלק ממה שהמוסד עושה. החיסולים הם חלק קטן וזניח, בניגוד למה שרבים חושבים, וגם אין לאף ארגון פריבילגיה לעשות מיון כמו המוסד, שקולט אחד מ־1,000 פונים ומכשיר את אנשיו במשך תקופה מאוד ארוכה." ~ בתשובה לשאלה האם הוא רוחש הערכה למוסד, מתוך הכתבה "האיש שלנו במוסד", מאת נעמה לנסקי, "ישראל היום", 20 באוגוסט 2010 (מקור)
  • "אין לי כל מידע על כך שעימאד מורנייה חוסל בידי ישראל. יתרה מכך: בהיעדרם מהארץ של ראש הממשלה ושר הביטחון, קשה לקבל החלטה מסוג זה, שהשלכותיה עלולות להיות קשות. מורנייה, שכונה ראש מנגנון פיגועי חו"ל של חזבאללה בתקופת הפיגועים בארגנטינה, ראש המבצעים, או הסגן הצבאי של נסראללה, הוא גם יעד של ה־CIA (עמד מאחרי הפיגוע בבניין המארינס וחטיפת מטוס TWA) ויכול היה להיות יעד לפיגוע של שירותי מודיעין ערביים, מסיבותיהם שלהם. יחד עם זאת, למוסד הישראלי יכולות המאפשרות לו לבצע מבצע כגון זה. הדבר מחייב כמובן, בראש ובראשונה, יכולת מודיעינית רבה – איסוף מודיעין באמצעות סוכנים, סיורי לוחמים, האזנה ומעקב של תצלומי אוויר – עד להגעה למודיעין נקודתי למבצע, דהיינו: ידיעה האומרת שהאיש ייסע ביום מסוים, ברכב מסוים ליעד מסוים. כאן צריכה להצטרף יכולת מבצעית גבוהה מאוד גם היא – היכולת להגיע ליעד, לרכב, ולדעת מתי להפעיל את המטען שהוטמן בו. פעולה כזו היא מורכבת ומסוכנת, ועל מנת שלא לחשוף אמצעים ושיטות, אציין את מה שאושר לפרסום בספרי 'דואט בביירות'. הספר מתאר ניסיון של המוסד לחסל בביירות את לא אחר מאשר ראש מנגנון הפיגועים של חזבאללה, המסתיים ב... הטמנת מטען חבלה ברכבו. מדובר במבצע נועז: 'מי יאמין שניתן להתגנב למטה השמור של מנגנון פיגועי חו"ל של החזבאללה, בלב השכונות השיעיות של ביירות, לירות בראש המנגנון ולהסתלק בשקט'. נועז – אך אפשרי. איסוף המודיעין בשכונות השיעיות הוא מורכב, כמובן: 'אופי השכונה כמעט לא איפשר להם לסייר שם ברגל, וגם לא להרבות בסיבובים ברכב שכור. אחד הבתים ברחוב התאים לתיאור שניתן להם בתדרוך המודיעיני מפיו של סוכן מקומי. אחרי מספר מעברים בשעות שונות, אותרה בחניית הבית מכונית שנראתה גם בחניית המשרד. למחרת, כשהמתינו בשעת בוקר מוקדמת ביציאה מהשכונה, הם זיהו את האיש עצמו ברכבו'. מורכבת מאוד ומסוכנת היא הרכבתו של מטען ברכב של אובייקט שמור ומאובטח: 'השומר נכנס לביתן שלו. זהו, קדימה. הוא סיים את הרכבת המטען במהירות והרים אותו בזהירות – אף אחד לא נהנה להסתובב עם קילו חומר נפץ בידיים. הוא התקרב בשפיפה למכונית, הוציא את הכלים מכיסו והשתחל אל מתחת לרכב'. כך או אחרת (בספר מתוארת גם הנחתה של מסתערבים במסוק בלבנון), מימושו של מבצע כזה דורש תכנון ואיסוף מדויקים, תעוזה, דמיון ויכולת עצומה." ~ מתוך מאמרו "איך להגיע למבוקש בכיר" ,"ישראל היום", 14 בפברואר 2008

"דואט בביירות" (2002)[עריכה]

  • "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים." ~ עמוד 319.
  • "הבהלת אותי לרגע, אבל מה אני מופתע. אחרי שמצאת עשרות 'אבואים' ופרצת לחדרים שלהם, מה הפלא שמצאת אותי." ~ רונן לגדי לאחר שמצאו מחכה לו בחדרו שבבית המלון, עמוד 162.
  • "אם בחרת לצאת לדרך, אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. אז תזכור את המדינה, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך ושלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפתניק, הגיוני, נגיד אבל בעיקר בן אדם." ~ התדריך שנותן גדי בדיעבד לרונן בשובם מביירות, עמוד 322.
  • "הוא חשב לרגע על הדרך שעשה מאז נגלה לו המראה המופלא הזה לראשונה, כקצין צנחנים צעיר במשימה על שיא החרמון, ועד עכשיו. אז הם החלו לטפס עם שחר, ועם כל מאה מטרים של עלייה נחשפו לעיניהם עוד עשרה קילומטרים של נוף חום משובץ רצועות שלג שטרם נמסו, עד שהגיעו לפסגה, ולפניהם היו פרושות דמשק באמצע הבקעה ממזרח, ביירות והים ממערב, וכשהסתובב – רמת הגולן והתלים המושלגים שלה, כערימות צמר גפן, והלאה ממנה הגליל, ובקצהו הרחוק הכרמל הירוק ומפרץ חיפה. נשימתו היתה כבדה מכדי להיעתק, אבל הוא ציטט לעצמו מכתב שכתבה לו חברתו, שהיתה כבר בטיול שחרור, מאחת הפסגות בדרום אמריקה – ככה אלוהים רואה את העולם." ~ גדי מהרהר בימיו בצנחנים, עמוד 330.