מרד המציאות

מרד המציאות (בגרמנית: Widerstand der Wirklichkeit) היא נובלה מאת שטפן צווייג על סיפור אהבה ארוך שנים בין גבר ואישה. הנובלה נכתבה ב־1929 ותורגמה לעברית ב־2017.

"אף פעם לא היה בכוחי לסרב לך, הייתי שלך תמיד, מהיום שהכרתי אותך."
"רק כך להישאר שעות, לַנצח, בדמדומים המתמשכים האלה, מוקף בחלומות."
"מי שמזדקן מחפש את ימי נעוריו ושואב אושר טיפשי מזיכרונות קטנים."
"כך נותרו השניים בהכנעה זה מול זה, בלי לנסות להחליף מילה. ורק כשהרים אחד מהם את מבטו, ראה את מבטו הרך של האחר מופנה אליו באהבה מהצללים הכהים של אור המנורה העמום."
"אני יודעת שחיים משותפים כשאין מכירים זה מכבר, הם בעייתיים תמיד. ואז יש רק דבר אחד שיכול לעזור: כנות. אני מבקשת ממך, שאם בנסיבות כלשהן תרגיש כאן מועקה, או שמצב או הסדר כלשהו יצֵרו את צעדיך, תביע זאת בפני בחופשיות."
"הייתה עליו השגחה אבל לא פיקוח, והוא חש תשומת לב רגישה לצרכיו שכמו באה מרחוק: משאלותיו הקטנות התמלאו אף כמעט לפני שהספיק לרמוז עליהן."
"בלי שידע זאת, הוארו כל מעשיו בשעות שמחוץ לזמן העבודה באור הירח העדין של נוכחותה השקטה. מן הפגישה הראשונה ואילך אהב את האישה הזאת."
"הטבע האנושי אינו חי רק מהזיכרונות, וכפי שצמחים וכל יצור אחר זקוקים לכוח המזין של הקרקע ולאור חדש שיוכלו לסנן מהשמיים כדי שלא ידהו צבעיהם ולא יקמלו עלי הכותרת שלהם, כך זקוקים גם החלומות עצמם, אפילו אלה שנדמה שהם תת־קרקעיים, למזון מתחדש מן החושים, לסיוע עדין ומוחשי, שאם לא כן דמם נקרש וכוח ההארה שלהם מחוויר."
"והוא נשאר, נשאר לצדה כל היום, ובשיחתם הביטו אחורה, אל השנים שחלפו, ורק עכשיו כשסיפר עליהן כאן נראו לו ממשיות באמת. וכשסוף־סוף נפרד ממנה, נשק לכף ידה האימהית, הענוגה, וסגר מאחוריו את הדלת, נדמה היה לו שלא עזב מעולם."
"הבהבה לעתים מעבר למילים ולמנגינה הודאה חשובה ברגש הפנימי, כאור המהבהב בין השיחים, מנצנץ בלי שיהיה אפשר לגעת בו ובכל זאת מסב אושר."
"הקשיב עמוק יותר פנימה, אל העבר שחלף, שמא רוצה הקול הנבואי הזה של הזיכרון לדבר אליו שוב ולחשוף בפניו את ההווה בעזרת העבר."