שטפן צווייג

"האחריות מעניקה לאדם כמעט תמיד את הגדולה."

שטפן צווייג (28 בנובמבר 1881 - 22 בפברואר 1942), סופר אוסטרי ממוצא יהודי.

אמרותיו

• "העונג המכאיב שבכתיבה."
• "הריח המתוק ביותר הוא ריח הדיו."
• "יש בכוחנו להימלט מכל דבר, מלבד ממצפוננו."
• "רק היחיד הנהיג את החירות בעולם, ותמיד עבור עצמו בלבד."

מתוך ספריו

• "מהי דרשה? מילה הנישאת ברוח." ~ טרסיט
• "האחריות מעניקה לאדם כמעט תמיד את הגדולה." ~ פושה
• "התבונה והפוליטיקה הולכות באותה דרך לעתים רחוקות." ~ מרי סטיוארט
• "גברים מוקסמים בעיקר ממה שאין ביכולתם להשיג." ~ קלאריסה
• "כדי להיות מסוגל לעזור לזולת יש צורך בהרגשה שהזולת זקוק לך." ~ אמוק
• "הזכות היחידה שנשארת לאדם, האם אין היא לעבור מן העולם כפי שהוא רוצה?" ~ אמוק
• "מה לי אוצרות, בהשוואה לאורה של החמה ולשעות מלאות אושר?" ~ טרסיט
• "לרצות לשחק שחמט עם עצמך, זה פרדוקס כמו לרצות לצעוד על צלך." ~ משחק המלכים
• "אנו יכולים להקריב את עצמנו למען רעיונותינו, אך לא למען שיגעונותיו של הזולת." ~ הכפייה
• "הרגשות היפים ביותר אינם משמשים דבר אם אין אנו יכולים לבטאם." ~ קלאריסה
• "לפחד, זה למות אלף פעם. זה גרוע יותר מן המוות." ~ קלאריסה
• "דבר אינו כה מטריד כמו להבחין לפתע בלהט תשוקתנו." ~ מבוכת הרגשות
• "קיימים דברים שאינם מהווים אמת עמוקה אלא פעם אחת." ~ מבוכת הרגשות
• "ההפסקה גם היא חלק של המוזיקה." ~ מבוכת הרגשות

עשרים וארבע שעות בחיי אישה (1927)

• "חצי אמת אינה שווה דבר. על האמת תמיד להיות שלמה."
• "חיים שאינם מוקדשים למטרה מסוימת, בטעות יסודם."
• "יש לי הנאה רבה יותר להבין את הגברים מאשר לחרוץ משפט עליהם."
• "לעתים קרובות אלה הנופלים מושכים אתם במפלתם את אלה החשים לעזרתם."
• "לרוב האנשים יש כוח דימיון גולמי בלבד. מה שאינו נוגע להם במישרין, מה שאינו פולח כחץ מחודד עד לחושיהם, כמעט אינו יכול להלהיב אותם; אבל מרגע שקורה דבר מה, אפילו פעוט, לנגד עיניהם ממש, והחוש שלהם יכול לגעת בו, מיד מתעוררת בהם סערת רגשות מופרזת. אפשר לומר שהם מפצים אז על חוסר מעורבותם שברגיל בבוטות בלתי ראויה ומוגזמת."

אראסמוס מרוטרדם (1934)

• "מבין כל הכוכבים והיוצרים של המערב היה הוא האירופי הראשון המוּדע להיותו בן־אירופה, ידיד־השלום והראשון שנאבק למענו, הסנֵגור הנמלץ ביותר של האידאל ההומניסטי, זה האידאל המאיר־פנים לָעולם ולרוח־האדם."
• "בימי-הביניים לאנושות המערבית הייתה נשמה אחידה, אחת ויחידה – הנשמה הקתולית. אירופה נחה בחיק הכנסיה, לפעמים הונעה ונסערה על ידי חלומות מיסטיים, אבל היא נחה, והנהייה לאמת ולמדע הוי זרים לה. והנה עתה, לראשונה, אי-שקט אוחז בנפש המערבית: אם סודות כדור פוצחו, מדוע לא לפצח גם את הסוד האלוהי? אט-אט אנשים יחידים מתרוממים מברכיהם שעליהן כרעו בהכנעה, בראש רכון, ומישרים מבט אל-על, ותחת הענווה הכנועה, צומחת בנפשם תעוזה חדשה, לחשוב ולשאול, לצד ההרפתקנים הנועזים של האוקיינוסים הלא-מוכרים, לצדם של קולומבוס, פיסרו, מגלאן, קם זן חדש של כובשים רוחניים, האוזרים עוז, בנחישות, להתקרב אל הדברים ששיעורם טרם נודע. עוצמתה של הדת, שהייתה נעולה במשך מאות שנים בתוך הדוֹגמה כמו בתוך בקבוק חתום, נוהרת בעדנה אל חלל העולם, מן האספות הכנסייתיות אל העם; גם בתחום אחרון זה, העולם רוצה להתחדש ולהשתנות. הודות לאמונו בעצמו, שבוטח בניצחונו, האדם של המאה השש-עשרה איננו חש עוד גרגר אבק זעיר ורכרוכי, הצמא לאגלי הטל של החסד האלוהי, אלא מרכז האירועים, מרכז העמודים הנושאים את העולם... הרגשה של ערך עצמי שאת שיכרון־הכוח החושני ביותר והנצחי שלו אנו ממצים במילה רנסנס, ולצד המורֶה של הכנסייה, ניצב, שווה־זכויות, המורה האינטלקטואלי, לצד הכנסייה ניצה המדע. גם כאן נשברת סמכות עליונה, או לפחות נוטה להתמוטט: האנושות הכנועה של ימי הביניים הגיעה אל קִצה, מתחילה אנושות חדשה, השואלת וחוקרת באותה מידה של תשוקה דתית שקודמתה האמינה והתפללה בה. מן המנזרים נודד הדחף לחקור אל האוניברסיטאות, הקמות כמעט באותו זמן בכל ארצות אירופה, מבצרים-שכנגד של המחקר החופשי. מפנים מקום למשורר, לפילוסוף, להוגה, למבשרים ולחוקרים של כל מכמני הנפש האנושית, הרוח יוצקת את כוחותיה אל תוך צורות אחרות; ההומניזם מנסה להשיב לבני-האדם את האלוהות בלי תיווך כנסייתי, ואט-אט ובהדרגה מרימה את ראשה, נישאת אחר כך על כנפי תחושת הבִּטחה של ההמון, התביעה ההיסטורית הגדולה של הרפורמציה." ~ עמ' 50-51

העולם של אתמול (1942)

• "החוויות האישיות הקטנות הן המשכנעות ביותר בחיים."
• "רק מי שניתן לו לצפות את עתידו ללא דאגה, נהנה ברוח טובה מההווה." ~ עמ' 13
• "בשעות ההן עם פרויד שוחחנו תכופות על הזוועות של עולם היטלר ועולם המלחמה. כאדם אנושי היה מזועזע עמוקות, אך כהוגה דעות לא השתומם כלל על פרץ חייתיות נורא זה. תמיד, אמר, גידפו אותו על היותו פסימיסט, מפני שהכחיש את עליונות התרבות על היצרים. והנה רואים עכשיו – ואין הוא גא על כך – כי השקפתו שאת היצר הברברי, יצר ההשמדה היסודי, אין לעקרו מנפש האדם, זכתה לאישור המחריד ביותר. אולי תימצא במאות הבאות צורה שתבלום לפחות אינסטינקטים אלה בחיי החברה. אולם בחיי היומיום ובטבע האדם הם קיימים ככוח שאין לחסלו, ואולי ככוח המקיים את המתח. בימיו האחרונים העסיקה אותו אף יותר בעיית היהודים והטרגדיה שלהם כיום: בתחום זה לא מצא המדען שבו כל נוסחה, ורוח הצלולה לא מצאה תשובה. לפני זמן לא רב פרסם את מחקרו על משה, ובו תיאר אותו לא כיהודי אלא כמצרי, ובקביעה זו שאין לה הוכחה מדעית הרגיז את היהודים הדתיים והלאומיים כאחד. עתה הצטער על שפירסם את הספר בשעה מחרידה זו ליהודים. "עכשיו, כשלוקחים מהם הכול, לקחתי גם את הטוב שבאנשיהם." ~ עמ' 333