העולם של אתמול
העולם של אתמול (בגרמנית: Die Welt von gestern) הוא ספר אוטוביוגרפי מאת שטפן צווייג. הספר יצא לאור ב־1943.
מתוך הספר
[עריכה]- "במדינה רחבת ידיים זו, עמד הכול איתן במקומו."
- "החוויות האישיות הקטנות הן המשכנעות ביותר בחיים."
- "אבל כל צל הלוא הוא ילדו של האור, ורק מי שיודע אור וחושך, מלחמה ושלום, עלייה וירידה, חי חיים אמיתיים."
- "רק מי שניתן לו לצפות את עתידו ללא דאגה, נהנה ברוח טובה מההווה."
- "נצטווינו ללמוד בעל פה ולשיר במקהלה שיר על ימי הילדות העליזים והמאושרים, עדיין מצטלצלת באוזני המנגינה של השיר הפשוט והפשטני, אך המילות כבר אז עלו בקושי על שפתי ובוודאי שלא שכנעו ולא נקלטו בלב."
- "מתמכר לכל התרגשות. כשבילית במחיצתו, חשת התעוררות בחשק החיים שלך."
- "מציאות של יישוב הדעת, מתינות, ביטחון ושלוות נפש. מציאות שבה אנשים חיים מלידה עד מוות לא רק באותה ארץ או באותה עיר, אלא לעתים תכופות אפילו באותו בית ממש. מציאות שבה ירידה קלה של המניות בבורסה נחשבה אירוע מסעיר, כשבה דאגתם העיקרית של סבים היא להבטיח את הירושה שישאירו לא רק לבניהם, אלא גם לנכדיהם. זה העולם שאליו נולד: מציאות שבה לזקנה היה מקום של כבוד, וצעירים השתדלו לבגר את המראה שלהם, כדי שיתייחסו אליהם ברצינות."
- "תמיד העסיקה אותי בעיית העליונות הנפשית של המנוצח. נמשכתי תמיד להראות את ההתקשחות הפנימית באדם הנגרמת על ידי כל צורת שלטון, את הקיפאון הרגשי הנגרם לעמים שלמים על ידי הניצחון. האיש שבזו לו בימי ההתלהבות כאילו הוא החלש והפחדן, נתגלה בשעת התבוסה כיחיד כמעט שלא רק עומד בתבוסה אלא גם גובר עליה."
- על כורחי הייתי עד לתבוסה שאין נוראה ממנה של התבונה, ולניצחון הפרוע ביותר של החייתיות בכרוניקה של הימים. מעולם – לא בגאווה אני מציין זאת אלא בבושת פנים – לא ידע דור ירידה מוסרית מרמה רוחנית כה גבוהה, כפי שידע דורנו."
- "אני נושא עיני אל מערכות הכוכבים הנושנות שזהרו מעל ילדותי, ומנחם עצמי באמונה המורשת, כי מפולת זו תחשב להפוגה בריתמוס הנצחי של ההליכה קדימה."
- "תרומת היהודים לתרבות הווינאית הייתה עצומה. היהודים היו קהל היעד העיקרי, הם מלאו את התאטראות, הקונצרטים, הם קנו ספרים, ציורים, הם ביקרו בתערוכות, ובזכות תפיסה גמישה יותר, פחות מחויבת למסורת – הם הפכו בכול תחום לאלופי היזמות והחדשנות. במאה ה־19 כמעט כל האוספים הגדולים של יצירות אמנות נוצרו על ידם."
- "בימי [מלחמת העולם] הראשונה עדיין היה כוח למילה. עדיין לא דוכאה המילה עד מוות על ידי השקר המאורגן, התעמולה. בשנת 1914 ידעו להפוך שיר בן 14 שורות למאורע, מצפונו של העולם עוד לא היה עייף ומותש כפי שהוא כיום. ב־1939 המילים כבר לא נגעו לליבם של ההמונים ולא השפיעו על מחשבתם."
- "כרגיל, אין שמו של אדם אומר יותר מהתווית על סיגר: ציון היכר, משהו חיצוני, חסר חשיבות שקשריו עם ה'אני' רופפים ביותר. עם ההצלחה תופח השם הזה, הוא ניתק מן האיש הנושא אותו, נעשה כוח, עוצמה, דבר־כשהוא־לעצמו, סחורה למכירה, הון. ואילו בפנים, על ידי מכת־חזרה הוא הופך לכוח המתחיל להשפיע על נושא השם, לשלוט בו, לחולל בו תמורות. אנשים מאושרים, מודעים לעצמם, מתחילים להזדהות בבלי דעת עם השפעתם."
- "בשעות ההן עם פרויד שוחחנו תכופות על הזוועות של עולם היטלר ועולם המלחמה. כאדם אנושי היה מזועזע עמוקות, אך כהוגה דעות לא השתומם כלל על פרץ חייתיות נורא זה. תמיד, אמר, גידפו אותו על היותו פסימיסט, מפני שהכחיש את עליונות התרבות על היצרים. והנה רואים עכשיו – ואין הוא גא על כך – כי השקפתו שאת היצר הברברי, יצר ההשמדה היסודי, אין לעקרו מנפש האדם, זכתה לאישור המחריד ביותר. אולי תימצא במאות הבאות צורה שתבלום לפחות אינסטינקטים אלה בחיי החברה. אולם בחיי היומיום ובטבע האדם הם קיימים ככוח שאין לחסלו, ואולי ככוח המקיים את המתח. בימיו האחרונים העסיקה אותו אף יותר בעיית היהודים והטרגדיה שלהם כיום: בתחום זה לא מצא המדען שבו כל נוסחה, ורוח הצלולה לא מצאה תשובה. לפני זמן לא רב פרסם את מחקרו על משה, ובו תיאר אותו לא כיהודי אלא כמצרי, ובקביעה זו שאין לה הוכחה מדעית הרגיז את היהודים הדתיים והלאומיים כאחד. עתה הצטער על שפירסם את הספר בשעה מחרידה זו ליהודים. 'עכשיו, כשלוקחים מהם הכול, לקחתי גם את הטוב שבאנשיהם'."
- "גם אם זו הייתה אשליה, היא עדיין נפלאה ואצילית, אנושית יותר ומעניקה חיים, מהאידאלים של היום, וגם מאלה שאבותינו האמינו בהם. וזה משהו בלבי, ולמרות כל הניסיון והתסכול איני יכול לנטוש את האמונה. מה שאנשים ינקו עם חלב אמם, נשאר בדם לנצח. ולמרות כל מה שאני שומע כל יום, כל מה שאני עצמי וחברים רבים שלי לומדים על בשרנו באמצעות השפלה וחוויות קשות – איני יכול לוותר על האידאלים של נעורי, על האמונה ששוב יפציע יום בהיר."
נאמר עליו
[עריכה]- "מתייחס לכל־כך הרבה אנשי מפתח של העולם התרבותי של זמנו. חלון ראווה של אותה תקופה. עד היום ספר זה מרגש אנשים." ~ שטפן ליט
