אראסמוס מרוטרדם (ספר)
אראסמוס מרוטרדם (בגרמנית: Triumph und Tragik des Erasmus von Rotterdam) הוא ספר מאת שטפן צווייג על חייו של ארסמוס מרוטרדם. הספר יצא לאור ב־1934.
- "מבין כל הכוכבים והיוצרים של המערב היה הוא האירופי הראשון המוּדע להיותו בן־אירופה, ידיד־השלום והראשון שנאבק למענו, הסנֵגור הנמלץ ביותר של האידאל ההומניסטי, זה האידאל המאיר־פנים לָעולם ולרוח־האדם."
- "איש של שתיקה ושל עבודה בלתי־פוסקת, לרוב אינו יוצר לעצמו ביוגרפיה מסעירת־רגשות."
- "באי־סובלנות כלפי דעת־הזולת על כל צורותיה ראה את שורש הרע בעולמנו. על פי הכרתו אפשר היה ליישב את הסכסוכים בין בני־אדם ועמים בלא אלימות, על ידי הִתְרַצּוּת הדדית, שהרי כולם נמצאים בתחום האנושי; כמעט כל סתירה ניתן ליישבה בפשרה, לולא המושכים בחוטים ומחרחרי־המלחמה לא היו מותחים יתר על המידה את קשתותיהם."
- "בימי־הביניים לאנושות המערבית הייתה נשמה אחידה, אחת ויחידה – הנשמה הקתולית. אירופה נחה בחיק הכנסייה, לפעמים הונעה ונסערה על ידי חלומות מיסטיים, אבל היא נחה, והנהייה לאמת ולמדע הוי זרים לה. והנה עתה, לראשונה, אי־שקט אוחז בנפש המערבית: אם סודות כדור פוצחו, מדוע לא לפצח גם את הסוד האלוהי? אט־אט אנשים יחידים מתרוממים מברכיהם שעליהן כרעו בהכנעה, בראש רכון, ומישרים מבט אל־על, ותחת הענווה הכנועה, צומחת בנפשם תעוזה חדשה, לחשוב ולשאול, לצד ההרפתקנים הנועזים של האוקיינוסים הלא־מוכרים, לצדם של קולומבוס, פיסארו, מגלן, קם זן חדש של כובשים רוחניים, האוזרים עוז, בנחישות, להתקרב אל הדברים ששיעורם טרם נודע. עוצמתה של הדת, שהייתה נעולה במשך מאות שנים בתוך הדוֹגמה כמו בתוך בקבוק חתום, נוהרת בעדנה אל חלל העולם, מן האספות הכנסייתיות אל העם; גם בתחום אחרון זה, העולם רוצה להתחדש ולהשתנות. הודות לאמונו בעצמו, שבוטח בניצחונו, האדם של המאה השש־עשרה איננו חש עוד גרגר אבק זעיר ורכרוכי, הצמא לאגלי הטל של החסד האלוהי, אלא מרכז האירועים, מרכז העמודים הנושאים את העולם... הרגשה של ערך עצמי שאת שיכרון־הכוח החושני ביותר והנצחי שלו אנו ממצים במילה רנסנס, ולצד המורֶה של הכנסייה, ניצב, שווה־זכויות, המורה האינטלקטואלי, לצד הכנסייה ניצה המדע. גם כאן נשברת סמכות עליונה, או לפחות נוטה להתמוטט: האנושות הכנועה של ימי הביניים הגיעה אל קִצה, מתחילה אנושות חדשה, השואלת וחוקרת באותה מידה של תשוקה דתית שקודמתה האמינה והתפללה בה. מן המנזרים נודד הדחף לחקור אל האוניברסיטאות, הקמות כמעט באותו זמן בכל ארצות אירופה, מבצרים־שכנגד של המחקר החופשי. מפנים מקום למשורר, לפילוסוף, להוגה, למבשרים ולחוקרים של כל מכמני הנפש האנושית, הרוח יוצקת את כוחותיה אל תוך צורות אחרות; ההומניזם מנסה להשיב לבני־האדם את האלוהות בלי תיווך כנסייתי, ואט־אט ובהדרגה מרימה את ראשה, נישאת אחר כך על כנפי תחושת הבִּטחה של ההמון, התביעה ההיסטורית הגדולה של הרפורמציה." ~ עמ' 50–51