מרסל פרוסט
מרסל פרוסט (בצרפתית: Marcel Proust) (10 ביולי 1871 - 18 בנובמבר 1922), סופר, אינטלקטואל ומבקר צרפתי.
כללי[עריכה]
- "אין בנמצא הצלחה קלה או כישלון מוחלט."
- "הימים אולי זהים עבור אורלוגין, אך לא עבור אנשים."
- "הפרדוקס של היום הוא הדעה הקדומה של מחר."
- "אנו נרפאים מן הסבל רק כשאנו חווים אותו במלואו."
- "הלמדנות היא הימלטות הרחק מחיינו שאין לנו אומץ להתבונן בפניה."
- "הקיץ מסמל לא פחות יתושים וזבובים מאשר כוכבים וורדים."
- "האהבה הם החלל והזמן ההופכים רגישים באמצעותו של הלב."
- "נראה כי הטעם בספרים משתלב ברמת המשכל."
- "הכאב… מדרבן אותנו לעבודה."
- "התשוקה פורחת והבעלות גורמת לכמישה של כל הדברים."
- "ההנאה שבהרגל לעתים קרובות מתוקה יותר מזו שבחידוש."
- "מסע התגליות האמיתי אינו למצוא נוף חדש אלא להיות בעל עיניים חדשות."
- "לאנשים יש אולי תענוגות רבים, אך האמיתי שבהם הוא זה שלמענו הם נוטשים את האחרים."
- "הקושי עבור הרווקים הוא להפשיט את הנשים, ועבור הבעלים הוא להלבישן."
- "הבה נותיר את הנשים היפות לגברים חסרי הדמיון."
- "עקב ענייני מהות שעלי להתעסק בהם ללא דיחוי, נקראתי למפגש דחוף, מכריע, עם עצמי."
- "הפלגיאט האנושי שקשה מכל להימנע ממנו, הוא לגבי הפרט הפלגיאט מעצמנו."
- "ההיעדרות, למי שאוהב, האם אינה ודאית, יעילה, ערנית ובת קיימא יותר מכל נוכחות נאמנה?"
- "במובן מסוים השבח הגדול ביותר לאלוהים הוא הכחשתו על ידי האתאיסט החושב שהבריאה היא כל כך מושלמת עד שאינה זקוקה לבורא."
- "האדם אשר שורה עליו הלוך-רוח של 'התבוננות', מצוי ברמה נמוכה בהרבה מרמתו של האדם כאשר הוא יוצר."
- "הדילמות הכאובות, שהאהבה מציגה בפנינו על כל צעד ושעל, מורות לנו, מדריכות אותנו, מהו החומר שממנו אנו עשויים."
- "התבונה אינה נופלת לחיקנו כפרי בשל עלינו לגלות אותה בעצמנו אחרי מסע שאיש אינו יכול לערוך בשבילנו ושאיש אינו יכול לחסוך מאתנו."
תענוגות וימים (1896)[עריכה]
 |
דף ציטוטים מורחב – תענוגות וימים |
- "דמיונו העשיר והתמים נמשך אחר תעופות־החיים שפיצוהו כיד המלך על אכזבותיו."
- "משוכנע שדודו ידבר עמו על קצו הקרוב, הוא חש שלא זו בלבד שלא יעמוד לו כוחו לנחמו, אלא שהוא לא יהיה מסוגל לעצור בעד יפחותיו."
- "את לבדך, בידיך האמהיות ורבות ההבעה, ידעת לצנן את מוחי הקודח, לטפטף דבש בין שפתיי היבשות, למלא את חיי בתמונות אצילות."
- "כל אדם עליו נתן את דעתו נעשה לפתע לחביב עליו עד בלי די. והוא הלך באותם רחובות, שם יש תקווה לפגוש מישהו. ואם ציפיותיו היו מתממשות הוא היה מקדם בשלום אדם אלמוני או מכר חסר משמעות בלא פחד ומתוך צמרמורת ענוגה."
על הקריאה (1906)[עריכה]
(נכתב כמבוא לספר 'שומשום ושושנים' מאת ג'ון רסקין )
- "רוח מקורית יודעת לשעבד את הקריאה לפעילותה הפרטית."
- "הקריאה היא תִּמְסוֹרֶת מחשיבה שונה משלנו, אך קבלה זו מתרחשת כשאנו לבדנו."
- "הידידות ביחס ליחידים היא דבר קל־ערך, והקריאה היא ידידות. אלא שהיא ידידות כנה לכל הפחות."
- "הקריאה עומדת על מפתן החיים הרוחניים, היא יכולה להכניסנו בשערם. היא איננה הם עצמם."
- "היינו רוצים לקבל ממנו תשובות, בעוד שכל שביכולתו לעשות הוא לעורר בנו מאווים."
- "את עצמת רגישותנו ואת תבונתנו לא נוכל לפתח אלא בתוך־תוכנו, בעומק נבכיהם של חיינו הרוחניים. ואולם החינוך ל'הליכות' הרוח מתרחש לעומת זאת באותו חוזה עם רוחות אדם אחרות, דהיינו בקריאה."
בעקבות הזמן האבוד (1927-1913)[עריכה]
|
דף ציטוטים מורחב – בעקבות הזמן האבוד |
- "היא, אדם כה מוסרי ועמוס מוסכמות, האמינה כי זה מנהג אשר האוניברסליות שבו הפכה אותו למכובד."
- "מאז שההצלחה האירה פנים לאימוני הגוף, הבטלנות זוכה לתדמית ספורטיבית גם מעֵבר לשעות הספורט, והיא מתרגמת לאו דווקא לנרפּוּת אלא לחיוניות קדחתנית המכוּונת לשלול מן השיממון זמן או מקום להתפתח."
- "יש, כמדומה, זיכרון לא־רצוני באיברים, חיקוי דהוי ועָקר של הזיכרון האחר, שמאריך ימים מן האחר, כפי שיש בעלי־חיים או צמחים לא־תבוניים המאריכים ימים מן האדם."
- "בהקשיבו לשחקנית, המתין כל אחד בראש מורכן ובעין חוקרת, עד שחברו ייטול יוזמה לצחוק או לשפוט, לבכות או למחוא־כף."
- "נראתה כאילו היא מקשיבה לשירים להנאתה הפרטית, כאילו התחשק לה שיבואו לדקלם אותם לכבודה, ולכבודה בלבד, ובמקרה נמצאים כאן גם חמש־מאות איש, מידידיה, שהרשתה להם לבוא כמו בהיחבא ולצפות בהנאתה הפרטית."
- "הם ידעו כי לא יהיו שם לבדם. ואכן החושך, הרוחץ כל דבר כיסוד חדש ומפתה אנשים רבים לא להתנגד, מביא לביטולו של שלב העונג המקדים ומכניס אותנו היישר אל תחום הליטופים, שכרגיל אנו מגיעים אליו רק כעבור זמן."
הזמן שנמצא (1927)[עריכה]
- "החיים האמיתיים, החיים שלבסוף התגלו והתבהרו ולפיכך הם החיים היחידים שנחיו במלואם, הינם הספרות."
- "אם יינתן בידי אורך זמן להשלים את יצירתי, יהיה ראש מעייני לתאר בה את בני האדם - אפילו אם הדבר יגרום להם להידמות לתפלצות - כמי שתופסים מקום עצום בהרבה מזה המצומצם השמור להם בתוך המרחב, מקום שעוד מתפשט בלי מידה, מאחר שכענקים הטבועים בתוך השנים הם משיקים בה-בעת לתקופות חיים מרוחקות זו מזו, ביניהן באו ימים כה רבים והתמקמו - בתוך הזמן."
