משה האיש והדת המונותיאיסטית
משה האיש והדת המונותיאיסטית (בגרמנית: Der Mann Moses und die monotheistische Religion) הוא ספר שכתב זיגמונד פרויד על מקומה של דמותו של משה בעיצוב אופייה של הדת היהודית. הספר יצא לאור ב־1939 ותורגם לעברית.
מתוך הספר
[עריכה](מספרי העמודים הם מתוך המהדורה העברית שיצאה לאור בהוצאת רסלינג ב־2009)
- "האיש משה, שהיה משחררו של העם היהודי, נתן לו את חוקיו והעניק לו את דתו, הוא בן זמנים רחוקים כל כך שלא ניתן להתחמק מן השאלה המקדימה אם הוא אישיות היסטורית או יציר האגדה. אם אמנם חי, היה זה במאה ה־13 או אולי ה־14 לפני הספירה; אין בידינו מידע עליו אלא מתוך ספרי הקודש ומן המסורות שבכתב של היהודים."
- "בעזרת הנחות מסוימות, המתקבלות על הדעת, דומה שאפשר להבין את המניעים שהנחו את משה בצעדו הבלתי שגרתי, ובקשר הדוק לכך אפשר לתפוס את טעמן של רבות מן הסגולות המיוחדות והמאפיינים של החוקה והדת שנתן לעם היהודים; ההנחות אפילו מדרבנות אותנו להגיע להשקפות משמעותיות על התהוות הדתות המונותיאיסטיות בכלל."
- "[בשם ג. ה. ברסטד -] שמו, משה, היה מצרי. זו פשוט המילה המצרית 'מוסה', שפירושה 'הילד'." ~ עמ' 16
- "[בשם ראנק -] להתהוותו [=של גיבור המיתוס] קודמים קשיים, כגון פרישות או עקרות ממושכת." ~ עמ' 19
- "[על סרגון מאכד, מייסד בבל] אני סרגון, המלך האדיר, מלך אכד. אמי הייתה כוהנת בתולה, את אבי לא הכרתי... בעירי... הרתה אותי אמי הבתולה... היא הניחה אותי במיכל גומא, נעלה את דלתי בזפת והורידה אותי אל הנהר, שלא הטביע אותי." ~ עמ' 20
- "[בשם הרודוטוס, על העם המצרי -] יראתם את הפרות, שלעולם אינם אוכלים את בשרן או מעלים אותן לקרבן, כי היו מעליבים בזאת את איזיס בעלת קרני הפרה." ~ עמ' 42
- "אם היו [=היהודים] נתונים ללחץ האיסור על עשיית פסל ותמונה, היה להם אפילו מניע לזנוח את כתב התמונות ההירוגליפי בשעה שהתקינו את סימני הכתב שלהם לביטוי שפה חדשה." ~ עמ' 57
- "יש להבין את התופעות הדתיות רק על פי הדגם המוכר לנו של התסמינים הנוירוטיים של הפרט, כחזרה של תהליכים משמעותיים בהיסטוריה הקדומה של המשפחה האנושית שנשכחו." ~ עמ' 73
- "האמת החדשה [=של דרווין] עוררה התנגדויות רגשיות המיוצגות על ידי טיעונים שבהם ניתן לחלוק על התורה השנואה, מלחמת הדעות נזקקת רק לזמן קצר, מן ההתחלה יש חסידים ומתנגדים... לבסוף ידם [=של החסידים] על העליונה." ~ עמ' 84
- "אין ספק שיש להם [=ליהודים] דעה מעולה במיוחד על עצמם, הם מחשיבים עצמם נאצלים, מיוחסים ועדיפים על אחרים, שמהם הם נבדלים גם ברבים ממנהגיהם." ~ עמ' 125
- "בין מצוותיה של דת משה יש אחת שהיא חשובה יותר ממה שנראה במבט ראשון. זה האיסור לעשות תמונה של האל, כלומר הכורח לעבוד אל שאי־אפשר לראותו." ~ עמ' 133
- "הוא [=מעמד הבכורה של השאיפות הרוחניות בעם היהודי] סייע לעמעם את האכזריות ואת הנטייה לאלימות, הנוטות להופיע במקום שבו פיתוח השרירים הוא האידאל של העם. מן היהודים נמנע מלהשיג הרמוניה בין פיתוח הפעילות הרוחנית לבין פיתוח הפעילות הגופנית, כפי שהשיגה העם היווני." ~ עמ' 136
- "'דת, שראשיתה באיסור על עשיית תמונתו של האל, הולכת ומתפתחת במהלך מאות השנים לדת של ויתור על הדחף." ~ עמ' 139
- "[ברית-] המילה היא התחליף הסמלי של הסירוס שבו העניש בשעתו האב הקדמון את בניו." ~ עמ' 143
- "'האיש משה הטביע את האופי הזה ביהודים בנותנו להם דת שרוממה את תחושת הערך העצמי שלהם עד שהאמינו שהם עולים על כל העמים האחרים." ~ עמ' 144
- "הפגישה המחודשת עם מי שנכספו וייחלו לו זמן כה רב הייתה מהממת וכפי שהמסורת על מתן התורה בהר סיני מתארת אותה. יראה והכרת תודה על שמצאו חן וחסד בעיניו – דת משה איננה מכירה רגשות אחרים כלפי האל־האב אלא רגשות חיוביים אלה." ~ עמ' 155
- "יהודים רבים רואים בפיתוח ההתעלות המוסרית הזאת את המאפיין העיקרי השני [=הראשון הוא רעיון האל היחיד] וההישג הגדול השני של דתם." ~ עמ' 156
נאמר עליו
[עריכה]- "מטרת החיבור, על־פי פרויד, הייתה לענות על השאלה איך הגיעו היהודים להיות מה שהם? ההסבר שפרויד מציע הוא כי היהודי מאמין באל אחד מופשט ושולל צלמים ואלילים, כתוצאה מציווי מושהה שציווה משה על העם. הוא נושא בתוכו אשמה מודחקת עקב זכר רצח משה. היהודים הם מה שהם מתוך המלחמה האדיפלית החוזרת שוב ושוב לאורך ההיסטוריה עד היום." ~ רן לוי
- "ההיסטוריה היהודית היחידה שהייתה חשובה לו הייתה ההיסטוריה של הנפש היהודית. ולרדת לעומקה של זו לא היה אפשר באמצעות סריקה של שורת טקסטים אינסופית. כאן, כמו תמיד, המשימה המכרעת הייתה חשיפת השורשים." ~ יוסף חיים ירושלמי
- "ייחודו של 'משה והמונותיאיזם' הוא לאו דווקא בהשערות מרחיקות הלכת לגבי ההיסטוריה התנ"כית המוצגות בו אלא בפיתוח רעיונות אחדים שאת יסודותיהם הציג פרויד בכתבים מוקדמים יותר. התיאור של רצח אב־מייסד בידי חסידיו, שנדונו לחיות עם תוצאות חטאם בלי יכולת להשתחרר ממנו, והמקבלים על עצמם לבסוף את חוקי האב בלחץ משא הזיכרון, דומה בעיקרו לתיאור רצח אב השבט הקדמון ב'טוטם וטאבו', הפשע שלפי פרויד הביא ליסודה של התרבות האנושית. לדברי פרויד עצמו 'משה והמונותיאיזם' הוא 'המשך המוטיב של "טוטם וטאבו" כפי שהוא מיושם על ההיסטוריה של העם היהודי'." ~ שמעון אלקבץ