ספר האי נחת

"כל התקופות שייכות לי לרגע."

ספר האי נחת (בפורטוגזית: Livro do De-sassossego) הוא ספר מאת פרננדו פסואה הכולל קטעי ספרות והגות קצרים בנושאים מגוונים שנכתבו במשך שנים רבות. הספר יצא לאור ב־1982.

אדם

• "להיות אותו אדם וגם אחר."
• "כל אחד מאתנו הוא כמה, הוא רבים."
• "כל התקופות שייכות לי לרגע, כל הנפשות שכנו בי אי־פעם."
• "נכון, שאני מנוצל בעליל, אלא שהרי כולנו צריכים להיות מנוצלים, אולי אפילו מנוצלים להחפיר בחיינו."

חיים

• "אני מגוון יותר מהמון אקראי, אני רב פנים יותר מהיקום הספונטני."
• "עברתי, ראיתי, ובניגוד להם –ניצחתי, כי נצחוני היה בכך שראיתי."
• "בעוברנו ליד הדקלים, הייתה לנו האינטואיציה הדקה של ארצות אחרות."
• "והאנושות גם היא אותו הדבר תמיד, משתנה אך לא ניתנת לשיפור, מיטלטלת כה וכה אך לא מתקדמת."
• "אני אוהב את הנופים הבלתי אפשריים ואת השטחים השוממים הגדולים של המישורים שלעולם לא אהיה בהם."
• "כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו."
• "החיים הם מה שאנו עושים מהם. הנסיעות הן נסיעות. מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, כי אם מה שהננו."
• "די בכך שחיים, די במקום שנקרה לך תחת השמש, באוויר הצח, ולפחות די לחלום על כך שיימצא לך שלום בצד השני של הגבעה."

עצב ואושר

• "איזה אושר גדול לא להיות אני!"
• "עלה בנו הבכי והזיכרון, כי אפילו כאן, בהיותנו מאושרים, לא היינו באמת מאושרים."
• "בני האדם מזדקנים מאליהם, והמועקה אינה מעזה להיות כל היאוש שהיא."
• "לגרום להקאה כדי להקל על הרצון להקיא."
• "ובתוכי, כאילו השאול עצמו צוחק."
• "זו הייתה מועקה מוחלטת ולשמה, אך מבוססת על דבר־מה. בעומק האפל של נשמתי, כוחות בלתי נראים, בלתי מוכרים, ערכו קרב שהווייתי הייתה בו שדה הקרב, וכולי רעדתי מן הטלטלה העלומה."
• "הבה נכסה, הו שוקטת, בתכריך של פשתן עדין את הצדודית הנוקשה של אי־השלמות שלנו."

יצירה

• "עדיף לכתוב מאשר להעז לחיות."
• "יציית לדקדוק מי שאינו יודע לחשוב מה שהוא מרגיש."
• "יש מטאפורות שהן ממשיות יותר מבני־האדם הפוסעים ברחוב."

נאמר עליו

• "הספר המפורסם ביותר שלו הוא דווקא ספר ה'אי נחת', שקטגוריאלית אפשר לכנותו פרוזה, אבל הוא בעצם הכול: גם פרוזה, גם שירה, גם הגות, גם פילוסופיה, ובעיקר חוויה ספרותית חד פעמית שכנראה 'פתחה את דרכו' להכרה כלל עולמית." ~ עמיחי שלו
• "במקום דלת, פותח פסואה חלון אל תוך עצמו, ומבקש להחליף בנוף הפנימי שהוא מוצא שם את נופה של המציאות החיצונית. עושרו של הנוף הזה הוא הנוחם שהוא מספק לעצמו. ההחמצה הגדולה שלו היא כל מה שאפשר לקבל רק דרך היציאה אל המציאות עצמה: אמפתיה, חמלה אנושית, חיוכו של הזולת." ~ נעמה כרמי