מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
פרננדו פסואה פֶרְנַנְדּוּ פְּסוֹאָה Fernando Pessoa ; 13 ביוני 1888 - 30 בנובמבר 1935), סופר ומשורר פורטוגלי.
פרננדו פסואה בימי נעוריו "לחיות את כל החיים בתוך רגע אחד ויחיד."
"הַיּוֹם עוֹלֶה וְכָל חֲלוֹמוֹת הָעוֹלָם שׁוֹכְנִים בִּי."
"אני חי את החיים שיש לי, וסוגר את הדלת."
"להעמיד פנים פירושו להכיר את עצמך."
"אני עובר ונשאר כמו היקום."
"עשה את אשר אתה עושה באופן עילאי."
"לחיות משמעו לתפור באמצעות כוונת האחרים. אך בשעה שעושים זאת, המחשבה חופשית."
"הזרימה המרובה העתידית של הזמנים ושל השיכחה."
"אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?"
"הבה נפסל בשתיקה חסרת תקווה את כל חלומות הדיבור שלנו."
"מי שמסרב להיאבק איננו מנוצח; אך הוא מנוצח מבחינה מוסרית מפני שאינו נלחם." "כשהדעת יציבה, בתוך עצמה היא מתבוננת בהשתקפויות של העולם."
"הַכֹּל, בְּמַהוּתוֹ, הוּא רַעְיוֹן."
"לדברים אין משמעות; יש להם קיום בלבד."
"בכל בתי המחסה ישנם משוגעים רבים שאינם מטילים ספק בדבר."
"כדאי להרגיש כדי לפחות לחדול להרגיש ."
"העולם קיים בעבור מי שנולד כדי לכובשו, ולא בעבור מי שחולם על אודותיו."
"החופש לעשוק את הזולת הוא ניגודה של החירות."
"הרגע החיצון חוקק בלוח את הווייתו, ושורד."
"זיכרון ההפוך מן הזמן שבו הם יאבדו לי."
"התהילה מכבידה כחבילה עשירה."
"הפעולה תמיד שווה יותר מאשר התעמולה." "לאהוב את בני החלוף."
"לאהוב פירושו תום לב נצחי, וזכות יחידה שלא לחשוב."
"האהבה היא העיקר והמין הוא תאונה."
"האהבה מעייפת, כי היא רצינית ומחפשת, המדע לעולם אינו מוצא, והחיים חולפים וכואבים."
"אהה, איזה כלא הן התשוקות! איזה בית משוגעים משמעות החיים!" "שירי הם חוסר האונים שלי. מה שאיני משיג, אני כותב והמקצבים השונים שאני עושה מקלים על פחדנותי."
"אני נכנע ומרגיש כמעט עליז."
"היופי הוא כינוי למשהו שאיננו קיים, ואשר אני מכנה בו את הדברים הגורמים לי הנאה."
"מַה טּוֹב הָיָה לִי שָׁם, לָגוּר בְּאַרְמוֹן מִבְצָר." "להיות אותו אדם וגם אחר."
"כל התקופות שייכות לי לרגע, כל הנפשות שכנו בי אי-פעם."
"יציית לדקדוק מי שאינו יודע לחשוב מה שהוא מרגיש."
"ההבדל האמיתי קיים בין אלה המסתגלים לבין אלה שאינם. כל השאר הוא ספרות ."
"כל דבר שהיה שלנו, אפילו אם רק בגלל המקריות של החיים בצוותא או של הראייה, הופך להיות אנחנו מעצם העובדה שהיה משלנו." "אֲנִי שׁוֹמֵר הָעֲדָרִים. הַעֲדָרִים הֵם מַחְשְׁבוֹתַי
וּמַחְשְׁבוֹתַי הֵן כֻּלָּן תְּחוּשׁוֹת." ~ אני שומר העדרים "זֹהַר קוֹל בַּלַּיְלָה... מִתּוֹךְ הַחוּץ שְׁמַעְתִּיו...
'הוֹ יָקוּם, אֲנִי הִנְנִי־אוֹתְךָ'...
אֲבוֹי, אֵימַת הַשִּׂמְחָה
שֶׁבַּחֲרָדָה הַזּוֹ, פָּן
יְכַבֶּה הַלַּפִּיד הַמּוֹלִיךְ אוֹתִי!" ~ קולו של אלוהים שכּׁה בכזביו מפליא
שהוא ממציא את הכאב
גם כשהוא חש בו בעליל.
והקוראים את שֵכָּתַב
חשים יפה בכאב קרוא,
אך לא בשני כאביו
אלא בִּשְנָיִם שלא קָרוּ." ~ אוטופסיכוגרפיה [ עריכה ] "הכול בחיים / נעשה באמצעות זיכרונות, / אוהבים בזכירה."
"כבר כל כך הרבה זמן, פורטוגל , כה הרבה זמן / אנחנו חיים בנפרד, אך הנשמה / אינה מרפה ממך."
"אני שומר הכול, / אני שומר את המכתבים שכותבים לי, / אני שומר אפילו את המכתבים שלא כותבים לי."
"יכול להיות הכול, או יכול להיות לא־כלום, או כל דבר שהוא."
"מרכבות, רכבות וחשמליות, / תבוא הברכה עליכן, / נשימת מפעלים סדירה, רטיטת מנועים רועמות. / תבוא הברכה עליכן, אתן שאותי מחביאות. / בכל דברי ימיכן." "יָדִי נְתוּנָה לָהּ בְּתוֹךְ יָדֵךְ / וְיָדֵךְ נְתוּנָה בְּתוֹךְ יָדִי."
"צְחוֹקֵךְ מְהַדְהֵד בְּכָל הָעֵמֶק / וְשׁוּם דָּבָר מִלְּבַדּוֹ לֹא צָרִיךְ."
"לִזְמַן כֹּה מוּעָט זְקוּקָה הָאִשָּׁה / לְהוֹכִיחַ שֶאֵינָהּ אוֹהֶבֶת!"
"לַבַּת שֶׁל בַּעֲלַת הַבַּיִת יֵשׁ / שׁוֹשַׁנִּים בִּלְחָיֶיהָ, בִּדְמוּתָהּ. / הִיא כָּל כֻּלָּהּ שׁוֹשַׁנָּה פּוֹרַחַת, / אֲבָל אִישׁ אִינוֹ מֵרִיחַ אוֹתָהּ."
"כְּשֶׁיִּסְתַּיְּמוּ הַשִּׁירִים הָאֵלֶּה / אֲשֶׁר עֲשֹוּיִים בְּסֻלָּם מִינוֹר, / מִן הָרָאוּי לַעֲשֹוֹת מֶחֱוָה / לַיּוֹצֵר שֶׁכָּתַב אוֹתָם שִׁכּוֹר." "הספרות היא ההוכחה כי החיים אין בהם די."
"נפשי היא תזמורת נסתרת; אני לא יודע אילו כלי נגינה, מיתרים ונבלים, תופים וטמבורה אני משמיע ומתנגשים בתוכי. כל מה שאני שומע זה את הסימפוניה."
"מאז ילדותי התקיימה בי הנטיה ליצור סביבי עולם בדוי ולהקיף את עצמי בידידים ובמכרים שלא היו קיימים בעליל."
"כלום אין אלה דברים הקורים לכל הילדים? בלי ספק – אפשר שכן. אלא שאני חייתי אותם עד מידה כזאת שעודני חי אותם, שהרי אני מסוגל לזוכרם עד שנדרש לי מאמץ המחייבני לזכור שאלה אינן ממשויות."
"אהבות לא אפשריות אינן יכולות לבגוד בנו, לחייך אלינו בשקר, או להיות מחושבות בביטוי הדאגה שלהן. הן אף פעם לא יעזבו אותנו, והן לא ימותו או יעלמו." "פרננדו פסואה, גדול המשוררים של פורטוגל במאה ה-20... טען בתוקף שהנופים האמיתיים הם אלה שאנו יוצרים בעצמנו." ~ משה גלעד 
