עלי מוהר
עלי מוהר (30 בדצמבר 1948 - 30 בנובמבר 2006), פזמונאי ובעל טור ישראלי.
- "חסר לי אלתרמן, הטור הזה של אלתרמן פעם בשבוע, היכולת של משורר להיות כל כך מרכזי. ראיתי אותו כילד ב'כסית' ואחר כך, כשהייתי חייל ב־1969, כשהוא קיבל את פרס ישראל. הייתי במדים, עם כובע צנחנים, ואזרתי עוז וניגשתי לברך אותו בלי להזדהות. הוא שאל אותי, 'היכן אתה משרת?' ואמר לי, 'יישר כוח', ואני רציתי שהוא יחשוב שסתם קורא, חייל אלמוני, ניגש אליו לברך אותו. ואז צילה בינדר, אהובתו שישבה לידו, הסתכלה עליי היטב במבט בוחן של ציירת ואמרה לי, 'רגע רגע, אתה לא הבן של יחיאל?' ואני נורא הצטערתי. במקום שמישהו, חייל מהשדה, הגיע ל'כוכבים בחוץ' וקרא בו סתם על גבעה, זה הייתי אני, בכל זאת מישהו מהחוג הספרותי, הבן של יחיאל. רציתי לשמח את אלתרמן, כאילו לפתע ניגש אליו אלמוני, ולא הצליח לי." ~ (מקור)
- "בטח שהיה שווה. יש לי תחושה של בעל הון. אני יודע שלא כל הזמנים שווים. כשהייתי בן עשרה וחיכיתי להצגה חדשה של נסים אלוני, או לתקליט חדש של הביטלס, או לסרטים חדשים של פליני וטריפו, חשבתי שכל עשור יזמן לי התרגשויות כאלה, וזה לא קרה. אובייקטיבית זה לא קרה. בכל מאה יש תקופות של פריחה תרבותית ויש תקופות של דעיכה או דשדוש במקום." ~ (מקור)
- "אני כתבתי על עניין זה ממש בשבועות האחרונים, בטור שדיבר על זמן היחיד וזמן הרבים. על פי חשבון הרבים, חשבון האומה, אנשים נתנו את נפשם על ביטחון ישראל, בבקעה, בתעלה, בכל המלחמות ובכל התקריות, אבל את מותו של היחיד, של הבחור בן ה־20, בן ה־19, שנהרג ונעלם לעולם ועד, באיזה לילה בבקעה ב־1968, או בבית בכפר לבנוני ב־2006 – המוות הזה הוא תמיד בודד, תמיד אישי, וקשה מאוד לחבר אותו למסכת ביטחון ישראל." ~ (מקור)
- "ותכתוב, הוא אומר, שכל מה שצריך הוא שיקומו כמה אנשים צעירים, מילואימניקים, כמו החבר'ה שלנו אפילו, אבל כאלה שאכפת להם, ויזיזו כמה דברים קטנים במדינה הזו, כן כן, בדיוק כך, זה מה שאתה צריך לכתוב." ~ מתוך ספרו "פלוגה ג', מחלקה שלוש" (מקור)
- "אנשים מן העורף, שפגשו אותי בחופשותי, שאלו אותי על פי רוב שאלות כמו 'נו, ירית?' או 'מה כבשת?' – וכיוצא באלה השאלות, שאך טבעי להפנותן אל צנחן האמור לירות, ולכן גם לכבוש (בסיוען של היריות הנזכרות), מוצב סורי נניח, או אפילו מגנן נ"ט מצרי, אם אפשר. כיוון שיריתי עד עתה בערך תשעה עד שנים עשר כדורי רובה, כעשרה כדורי קלצ'ניקוב ובניסויי כלים גם שתי פצצות RPG (תרגול), נהגתי לענות כי אכן בהחלט יריתי. לעומת זאת, ככל שהדבר זכור לי, לא כבשתי מימי, לא בחומץ, לא במלח, לא מלפפון ולא גמבה; ודאי שלא ביריות, ודאי שלא מגנן נ"ט מצרי. לכל היותר השתתפתי במה שמכונה 'טיהורים' בצד המערבי של התעלה, ושם גם ראיתי את האויב עין בעין, בעיקר במוצביו שמדרום לאיסמעיליה, בעיקר סוחב שקי חול, מתבצר ואוכל תפוזים. פעם אחת גם ראיתיו מקרוב, כשקוכלי ממחלקה 2 הלך להאכיל את התרנגולות ומצא אותו מתחבא בבית כפרי עזוב. האויב ביקש מים, קיבל, מסר פרטים ונלקח רשמית בשבי. הוא כלל חמישה חיילים מצרים." ~ מתוך הספר "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", שכתב עם דוד טרטקובר (מקור)
- "אני יודע שאני לא הכי הצנחן הכי צנחן שיש, ואפשר לומר שכל הדבר הזה קרה לי כמעט במקרה. אמרו לי מה לעשות, ואני מצדי השתדלתי, עד שלבסוף, אחרי תקופת אימונים ומבצעים לא ארוכה יחסית, נוספתי אל בוגריה הרבים של יחידת הנח"ל המוצנח. זה היה מזמן, אבל זה הקנה לי כרטיס כניסה אל יחידת צנחני המילואים, שיחד עם אנשיה – הרחק בסבך הירוק שממערב לתעלה – הפסקתי לספור כבר את הימים ואת הלילות השמירה הנחרזים ועוברים, עם ירח, בלי ירח, עם ירח, בלי ירח, ועכשיו, שוב, עם. ב־22 באוקטובר, שסברנו שיהיה היום האחרון למלחמה, התרוממו הרוחות, והאנשים החלו מטפחים תקווה תמימה לחזור בקרוב הביתה. 'בשבת בבית,' אמרו, וחזרו אמרו, כאילו שהיה בכוחן של שתי המילים הלבנות הנפלאות האלה להתממש רק מכוח החזרה עליהן, כעין השבעה. הייתה אז עליצות מוזרה בישיבה ליד הטנקים על הכביש לאיסמעיליה, מוכנים אמנם לפעולה, אך סופרים את השעות (אחר כך גם את הרגעים) עד שתהיה השעה שש חמישים ושתיים. באותו זמן היה נדמה לי שמחוגי השעון יעצרו בנקודה הזאת, וינוחו לרגע שיהיה כולו מרחק ושקט." ~ מתוך הספר "פלוגה גימל, מחלקה שלוש", שכתב עם דוד טרטקובר, עמוד 23
- "לא רק רגעי האש, לא רק רגעי הפחד והניצחון על הפחד, לא רק רגעי המתח והפעולה, הם שקובעים את המהות הזאת. בצדם מצויים אלפי רגעים אחרים, רגעים ריקים, של ישיבה בצוותא אי שם באחד מנופי הארץ, רגעי שמירה או מארב ארוכים, רגעי קימה עם שחר, או מדורה בלילה, רגעי שיחות הנפש, רגעי הגעגועים המשותפים הביתה, למשפחות, רגעי ההליכה בבוסתן או על הרכס, רגעי הכנת הארוחה, ניקוי הנשק ועוד. מי שעבר את זה, שחי את זה, לא ישכח. החברות הצומחת מן היחד הזה אינה דומה לחברויות אחרות." ~ על יחידת צנחני המילואים בה שירת מוהר במילואים, כשזו חגגה 25 שנים להיווסדה (מקור)