עמיחי שלו

עמיחי שלו (נולד ב־17 באפריל 1973) הוא סופר ומבקר ספרים ישראלי.

"סופר צריך לרצות להשתפר כל הזמן על ידי זה שהוא לא מפסיק ללמוד, ולא חושב לרגע שהוא מושלם או שהספרים שלו מושלמים, שהוא יודע לקבל ביקורת, קטלנית ככל שתהיה, אבל כמובן עניינית ומנומקת, לא מתלהמת או משתלחת."
"ספרים יכולים להיות כמו מזכרות, או כמו הוכחות אותנטיות לזמן שחולף. לפני 16 שנה יכולתי לכתוב רק כפי שיכולתי לכתוב לפני 16 שנה, וכן הלאה. עם הגיל בא סוג מסוים של חוכמה וניסיון, לכן איני עוסק בחרטה, אלא במחשבה איך הספר הבא יהיה הכי טוב מבחינתי"
"הרס עצמי זה קל, זה כמו אינסטינקט, אבל ברגע שיש לך ילדים הרס עצמי זו פריבילגיה, זה פינוק, וילדים זה משהו שעוצר אותך תמיד לפני שאתה מתחיל להרוס. זו סיבה לקום בבוקר, להכין חביתה, לשלוח אותם לבית הספר, זה משהו שממסך את התהום של ההרס והאומללות"
"הכול עניין של החלטה, הרי זהות היא לא דבר הומוגני."
"אני מרגיש שיש בעולם שני זמנים, זמן קטן שנמצאים איתו כל הזמן, כל שנייה ודקה ושעה, זמן של המתנות, זמן שלא עובר, ויש את הזמן הגדול שמגיע בדריכות של פיל, בקפיצות ענקיות שאומרות: איך פתאום אני לא בַּ יְסודי, פתאום אני לא בתיכון, פתאום אני בצבא, ואני לא מוכן ולא תופס איך הזמן הקטן עובר מעלי, ודווקא הזמן הגדול, שלא דופק צעדים או שעות, בא ונוחת עלי (הנפשיים, 2010)."
"אדם יכול להחזיק אקדח ברישיון. או לחתום על טופס ליל"ך. לארגן כל מה שהוא יכול כדי לא לסבול. כדי למות מהר. אבל המציאות לא בהכרח תתחשב בו. היא תביא אותו למצב שבו אין לו שליטה. שבו הוא לא יכול ליטול את חייו בידיו. הגוף הוא כמו כלב זאב שאתה מגדל בנחת ואז יום אחד, בלי שום התראה, הוא תוקף אותך. והוא מחליט על המחלה ועל מרכיביה ועל עוצמתה. לכן חשוב להצטייד במאות כדורי שינה או במלאי של כדורים פסיכו-אקטיביים אחרים, אם כי לבדוק מתי פג תוקפם (היסוד הנפשי, 2024)."
"יש אובדנות מעשית ויש אובדנות רגשית. כשיש בין שתיהן קורלציה גבוהה, הסיכוי להתאבדות גובר. אצלך יש נתק. האובדנות המעשית חלשה ביותר. האובדנות הרגשית חזקה ביותר. כמו חומר שמשתלט על ההוויה ותחת השפעתו אתה מרגיש כולך שאין טעם לחיות. אין עבור מה לחכות. והיית קופץ מגג, אבל משהו יצר בך מעקה מובנה. מדי פעם צריך לבדוק שאינו רעוע (היסוד הנפשי,2024)."
"שובר הגלים מונע גאות של החומר האובדני. כך הוא שומר על אי-קורלציה בין הרגשי למעשי. להיות שובר גלים זה לא להיות עשוי אבנים. זה להישחק כל הזמן. זה להתמודד עם מפלצות ימיות. עם ונדליזם אנושי. עם צלופחים חשמליים וספינות בולעניות. שום שובר גלים – לא משנה מתי הוקם – לא נהיה חזק יותר עם הזמן. ואתה במובן מה עסוק כל רגע בלהילחם. כל רגע אתה נגד הים. חשוב לציין, באובדנות אין עונות. החורף יכול לבוא בכל רגע. גם יום חם מאוד עלול להסתיים בסערה. למעשה באובדנות גם הקיץ הוא חורף (היסוד הנפשי, 2024)."
"תראו שואלים אותי פה על הסכסוך. אני לא מומחה לסכסוך. כן הייתי בצבא. זה לא רלבנטי. לדעתי אפשר לראות את הסכסוך קודם כל בעיניים ניאו מרקסיסטיות. זה לא עניין של ערכים. או של שטחים. או של אבנים או של דת. זה הכל עניין של כסף. של נדל"ן. אנחנו אוכלים את כל האדמות. את רוב כדור הארץ. ונהיה חייבים מתישהו להקים קולוניות בחלל. למרות שהמרחקים עצומים. יש מדענים רציניים מאוד שטוענים כי אפשר להקים קולוניות מלאכותיות. אפילו בפלנטה שלנו. להפוך את החלל עצמו לנדל"ן. אני אגב כבר קניתי תמורת 100 דולר חלקת אדמה על הירח. קראתי לה וולקשטיין (מתוך וולקשטיין, 2018)"
"בזכות אלפאויל - וגם להקות אחרות כמו מודרן טוקינג או איינשטרוצן נויבאטן - אנשים החלו להיפתח לגרמניה. אנשים שעד אז חשבו שגרמניה מורכבת רק מנאצים ושחקני פורנו (מתוך וולקשטיין, 2018)"
"הדאדא היה, יותר מכול, הלוך רוח, מין סוג של אנרגיית נעורים מטושטשת שהעיפה ניצוצות: אנדרה ברטון יושב מול המדורה, מבשל את תפוחי האדמה של הקאנון הספרותי, צולה שיפודים שעליהם שזורים נתחי מרשמלו חולניים של ההיסטוריה שהביאה למלחמת העולם הראשונה; כאילו יד ענקית, אולי אלוהית (חייזרית, פון-דניקנית), שלפה איבר פנימי מדמם ואקוטי של כדור הארץ, טלטלה והחזירה למקום. הניתוח נעשה בתנאי שדה. הגוף לא לגמרי קיבל את האיבר בחזרה (על החתרנות, 2016)."
"ישבתי רגעים ארוכים בחדר מול הקופסאות, פותח אותן, מביט בהן, סוגר, מחזיר לארון ומוציא מחדש. יודע שהכול מוכן כדי להסתלק, ומרגיש כמעט מאושר מכך, על אף שידעתי שמה שאני חש איננו אושר. הפיקוס בחלון זהר והתרחב לפרקים, אבל עתה ראיתי אותו כמו שהוא, כמו שאני, אדם מול עץ, ללא דבר מעבר לכך. מסביב הכול המשיך להיות אפור ממסדי מוחלט. הכול היה נוי בלבד. נוי הוא כל מה שלא יפה ולא מכוער, כל מה שבתווך, כל מה שאפור מבחינה רוחנית (על החתרנות, 2016)."
"הרחוב נראה אחרת, כמו מחובר בקשר ישיר עם היקום, שזור ברשת גדולה וסמויה של אובייקטים ושדות אנרגיה, פועם בתואם עם הפירמידה בגיזה, קווי הקרקע בנסקה בפרו, הכתבים של פיליפ ק.דיק. ומלון סאן חייכני, האורות רוקדים, המרצדסים מצחקקים. אולי הלילה התחיל. אולי אני זה שפתח אותו (בדידות מזהרת, 2014)."
"אני חושב שזה לא עניין של תוצאה. זה עניין של חזק וחלש. כמו בתיאורית הקוואנטים. המציאות נראית כמו מציאות - ברגע שיש התערבות - אז משהו הופך אוטומטית לחזק ומשהו הופך אוטומטית לחלש (בדידות מזהרת, 2014)."
"חבורת הבחורים כבר מאחורינו. נראה שהם רוצים לראות זיק של מבט, איזו מילה או תנועה, משהו שידליק אותם. אבל אנחנו לא מסתבכים. נותנים להם כבוד. יודעים שהם עליונים למרות שהם נחותים. גם הם יודעים את זה. ובגלל זה הם מנסים להתעסק איתנו; להוכיח לנו שהם החזקים. שהם ההנהלה של הרחוב. של החיים. ואנחנו העובדים. אנחנו שותי הפטל. לפעמים צריך פשוט להמשיך הלאה (בדידות מזהרת, 2014)"
"אוקיינוס של שחרית נהם דרך קופסאות. צלעות אספלט משורגות נמתחו לעומק העיר. מוזיקת-שמש דילגה בין דוכני מיץ. לעיר יש דופק של חולה אפילפסיה. לא בית-פזמון, אלא רסק של קונבנציות (על החתרנות, 2016)."
"נהוג לזהות את ספרות היידיש המודרנית, זו שנכתבה החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, עם שלושת ה'טנורים': מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וי"ל פרץ."
"חזרו ושבו אל כתביו. אל הנועזות, אל הפואטיקה המקורית, אל הרוח האפלה הפראית והמקורית שלא הפסיקה לנשב מהם, והפכו את בורוז למעין סב רוחני – למנטור הגדול של החתרנים, המרדנים והבועטים באתוס האמריקני." ~ על ויליאם ס. בורוז
"נחשב לגדול המשוררים המודרניים של פורטוגל, אם כי הספר המפורסם ביותר שלו הוא דווקא ספר ה'אי נחת', שקטגוריאלית אפשר לכנותו פרוזה, אבל הוא בעצם הכול: גם פרוזה, גם שירה, גם הגות, גם פילוסופיה, ובעיקר חוויה ספרותית חד פעמית שכנראה 'פתחה את דרכו' להכרה כלל עולמית." ~ על פרננדו פסואה
"באופן שבו מתואר מועדון הקרב בספר הוא נדמה כעונה על צורך תרבותי טבעי, כמשהו אינטגרלי הנובע מהחיים עצמם: ללכת מכות זה כמו לשבת בבית קפה או לצפות בטלוויזיה. כי מכות, כאמור, הן סוג של תרבות." ~ על "מועדון קרב"