עשו (ספר)

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עשו הוא רומן מאת הסופר הישראלי מאיר שלו, שיצא לאור בשנת 1991. הספר מתאר את קורות חייה של משפחת אופים המתגוררת בגליל ומקורה בירושלים.


  • "דג קטן לא מבין שום דבר בים."
  • "שיחותינו הממושכות הקנו לי יכולת חדשה: התחלתי להבין שפות שמימי לא למדתי."
  • "הוא שמע מוזיקה כחפצו, קרא עיתון בקצב של עשר מילים בשעה."
  • "למיכאל הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא." ~ עמ' 137
  • "אתה יודע כמה ימי זכרון יש למשפחה כזאת בשנה? יום הזכרון של המדינה, ויום הזכרון של החטיבה, ויום הזכרון של היחידה, ושל הפיקוד ושל בית הספר ושל הכפר, שלא נשתעמם אפילו רגע. והימי זכרון שלי, מה אִתם? היום שהוא נולד, והיום שהוא נפל, והיום שראיתי אותו בפעם האחרונה? ומה עם רגע הזכרון כשאתה עובר על יד עץ שהוא נפל ממנו כשהיה בן שש? והדקה דומייה כשאתה רואה ברחוב מישהו שלמד אִתו בכיתה אחת, ושניית זכרון בגלל מישהו בלונדיני כמוהו? והמקומות? כמה שזה נדוש וכמה שזה נורא. זה לא רק הקבר, זה גם האנדרטה של הכפר, והאנדרטה של החטיבה, והאנדרטה של הפיקוד, וגַלְעֵד פה וגַלְעֵד שם והלוח זכרון בבית הספר. וחוץ מזה יש המקום ששם הוא נהרג, שבארץ הזאת זה אף פעם לא רחוק יותר מדי מהבית, והמקום שלו ליד השולחן, וכשעורכים את השולחן אתה תמיד חושב אם לשים גם את הצלחת שלו. וכששואלים אותך במשרד ממשלתי כמה ילדים יש לך? מה לענות? שניים או שלושה?" ~ עמוד 182
  • "בשלוש בלילה, בגשם נורא, פתאום נכנסו למאפייה שני חיילים. חצי מתים, רטובים עד העצמות, רועדים מעייפות ומקור. הצבא עושה פה כל הזמן ניווטים בסביבה, והמסכנים האלה, שהם מריחים ריח של מאפייה באמצע הלילה, הם פשוט משתגעים. אתה יודע איך זה שבן־אדם שקר לו ומתגעגע הביתה. עוזבים הכול ורצים בעיניים עצומות בשביל חתיכה לחם מהתנור. אבל אז, מי השלישי שנכנס ומחבק אותי? בנימין. הלו אבא! כמו ההלו שאתה ולאה הייתם אומרים. בחיבוק שלו הרגשתי כמה גדל, כמה מעט התחבקנו כשהיה ילד, כמה מעט התחבקנו בכלל." ~ עמוד 238
  • "'שלחני כי עלה השחר', אומר לי הרגע הזה. מבקש הוא שאכתוב כדי שהוא יוכל לחלוף." ~ עמוד 330
  • "תוך ארבע שנים ילדה ארבע בנות ואחר־כך עמדה מִלֶדֶת." ~ עמוד 349
  • "'ואני בטוח,' התיישב, וקולו התעבה פתאום והתלחלח, 'שכל פעם שלאה מתעוררת לכמה דקות, על זה היא חושבת, על זה שאני עודדתי אותו שילך לשם, ששם יעשו ממנו בן־אדם. אתה רצית שהוא ימות, היא בטח אומרת שם בחושך, עוד שהיה קטן רבת אתו ולא רצית אותו. אבל דווקא אז, שהיה רץ ומתאמן בשדות בשביל הכושר, פתאום גם התחיל לעזור לי במאפייה, והתחלנו להתקרב אחד אל השני. הוא התחיל להבין את העבודה שלי, ואני את החיים שלו, והפסקתי להציק לו. ואחר־כך, בצבא, גם הייתי גאה בו מאוד, שהוא עומד בזה, שהוא מצליח, שמעריכים אותו שם. וגם בכפר, כשהוא היה בא, עם הכומתה השחורה של הסיירת והכנפיים הקטנות על החזה, אנשים התחילו להגיד יפה שלום, מה נשמע עם הבן, וכל זה. ופתאום הוא מופיע באמצע הלילה, כולו מלא גשם. נתתי להם לחם טרי וקפה, וחתכתי עגבניות וגבינה צהובה ונקניק. מהר־מהר עשיתי כמה ביציות בתבנית עם הלחם, ולאה קמה מהמיטה ורצה והכינה להם סנדוויצ'ים ושוקולדה וקלמנטינות לדרך. אמרתי לו, חכה רגע, בנימין, אני אעיר את המחלק, שיקח אתכם עם המשאית־לחם עד לתוך הוואדי. אבל הוא לא הסכים. גם זה שבאו הנה זה לא בסדר. אם תופסים אותם מסבנים, ישר הם עפים מהסיירת. יצאו מכאן והלכו למצוא בחושך איזה נון־צדיק בוואדי של סינדיאנה. אנחנו היינו גונבים שם תאנים ומשמשים שהיינו ילדים, והם קוראים לזה נון־צדיק. ואני הסכלתי עליו כשיצא מהחצר, וחשבתי שאולי בכל־זאת הוא יחזור בסוף אל המאפייה. לא אמרתי כלום, רק הלב שלי רעד. אולי היינו יכולים להיות חברים בסוף, ואולי לא, עכשיו כבר אי־אפשר לדעת." ~ עמודים 239 - 240
  • "הביאה אתה בחור שהקיבוץ חקוק בפניו ככתובת קעקע. צולע מעט, ממושקף, קשיש ממנה בשלוש־ארבע שנים ונמוך ממנה בשניים־שלושה סנטימטרים." ~ תיאור דמותו של שלו עצמו המופיע לקראת סופו של הספר, כחברו של בנימין מן הסיירת אשר הינו בן זוגה של רומי, אחייניתו של המספר, המתלווה אליה בעת שהיא מבקרת את דודה בארצות הברית, עמודים 362 - 363

קישורים חיצוניים[עריכה]