מאיר שלו

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מאיר שלו

מאיר שלו (נולד ב־29 ביולי 1948) הוא סופר ישראלי.

אמרותיו[עריכה]

ספרות[עריכה]

  • "אמרו שהילדות העשוקה היא מכרה הזהב של הסופר. לי לא הייתה שום ילדות עשוקה. אבל כיוון שאני אוהב שהספרות תהיה יותר גדולה מהחיים הפרטיים שלי, אז אני ממציא חיים."
  • "אני רואה את עצמי כבעל מלאכה שרוצה להוציא מוצר טוב ומלוטש. אני כותב כמו אופה, כותב ומזיע מול התנור ומתייסר ועושה את העבודה במלוא כובד־הראש."
  • "אני לא אוהב לעשות הכללות, אני מייחס חשיבות לפרט. כשאני מתאר גבר מסוים זה לא אומר שאני מביע את דעתי על כל הגברים, כשאני מתאר אישה מסוימת אני מתאר אותה, מתייחס אליה ומביע דעתי עליה. אלף נשים יכולות להיות דומות לה ואלף יכולות להיות שונות ממנה."
  • "נהוג להאשים את הספרות ואת האמנות בכלל בכך שהיא או עוסקת יותר מדי בבעיות החברה ולא עוסקת באני, או שהיא עוסקת רק באני ולא בבעיות החברה. אני חושב שצריך להניח לסופרים להחליט על מה הם כותבים."
  • "אנשים שמים לב, לשמחתי, שאני נטוע היטב בשתי רגליים בתוך הנוף והטבע של ישראל. זה חשוב לי, כי אני אוהב ספרות לוקאלית גם בתור קורא. אין היום הרבה סופרים בישראל שיש להם קשר בלתי אמצעי אל הנוף ואל הטבע ואל האדמה ואל האבן ואל הצמח ואל העוף."
  • "אדם כותב לפי אופיו ונטיותיו. לסופר יש שמחה של חירות. זה המקצוע האינדיווידואלי היחיד בעולם. מי שרוצה ומתעקש, יכול עדיין לכתוב בנוצה; אין חובה להקליד על מחשב. כשאתה כותב, אתה לא נותן לעצמך דין וחשבון טכני רצוף באיזה ז'אנר אתה כותב, ולמה."

פוליטיקה[עריכה]

  • "אני לא אוהב שלטון של אידיאולוגיה, ולא חשוב אם האידיאולוגיה הזאת היא קומוניזם, פשיזם, מגדר, תקינות פוליטית, דת או צמחונות".
  • "ובכן, דורות באים יקרים, באשר תהיו, שימו לב: הבית השלישי נחרב כי כל ממשלותיו, זו אחר זו, נגררו אחרי קומץ קיצוני, משיחי ואלים של מתנחלים. הוא נחרב כי השקיע את כל אונו ואת כל יכולתו ואת תעצומות נפשו בכיבושו של עם אחר. הוא נחרב כי הניח ליסודות פרימיטיביים להשתלט על חייו. הוא נחרב כי לא הפריד בין דתו ומדיניותו. הוא נחרב כי לא קמו מספיק מנהיגים חכמים ואמיצים. וכמעט שכחנו – הוא נחרב כי נתן לצה"ל לנצח." ~ מתוך מאמר, 2000
  • "לפני כמה חודשים הפיצה הסוכנות היהודית סיסמה: 'הציונות תנצח'. למה בדיוק התכוונו? איש אינו יודע. אחר כך קראו המתנחלים: 'תנו לצה"ל לנצח'. על איזה ניצחון דיברו? איש לא הסביר. עכשיו, בשעה שאני כותב את הדברים, טורחים פעילי הימין על הכנת ההפגנה שלהם בכיכר ציון, ממש מתחת לחלון החדר בו אני יושב. הם מקימים את הבמה, מנסים מיקרופונים, תולים את הכרזות: 'חייבים לנצח את ערפאת'. האם הכוונה לחיסולו של ערפאת? לגירושו משטחי הרשות? לחנכו? להחלפתו? לגיורו? להזחלתו אל שולחן המשא והמתן? להעלאת כל נתיניו על משאיות? לא ברור ולא משנה. העיקר לנצח!" ~ מתוך מאמר, 2001
  • "ישראל, אם כן, זקוקה ללוחם חירות שישחרר אותה מעצמה, אבל בין כל מנהיגיה טרם קם איש כזה, מקורי ונועז דיו. לפעמים מדובר בבינוניות מצערת סתם, לפעמים באי־רצון, לפעמים בפחדנות, ובדרך כלל בגלל אותו שיעבוד מחשבתי. אלא שהבעיה האמיתית היא שלא רק ההנהגה; גם לחברה הישראלית נוח כך. 'אהבתי את אדוני', היא שבה ואומרת על עצמה, 'לא אצא חופשי'. וכיוון שהאדון הזה עצם מעצמיה הוא ובשר מבשרה – היא גם משתעשעת באשליות של עצמאות גם כאשר אותו המרצע הישן שב ומצמיד אותה אל המזוזה. חג שמח לכולנו, ועצמאות נעימה." ~ מתוך מאמר של יום העצמאות, 2001
  • "את הנטייה בגוף ראשון – 'אשמנו, בגדנו, גזלנו...' – אנחנו זוכים לשמוע רק בתפילות. בשאר המקרים אנחנו מעדיפים להטות אותה בגוף שני, המתאים יותר לאופי הלאומי – 'אשמתם, בגדתם, גזלתם...' אבל השנה אפשר לומר: 'אשמו, בגדו, גזלו...' ולהפנות את האצבע לא זה לכיוון זה אלא לעברה של הממשלה." ~ מתוך מאמר של ערב יום הכיפורים, 2003
  • "אי אפשר לסיים בלי מעילי המנהיגים. בארצות הברית, למשל, נהוג לפשוט אותם. מנהיג אמריקאי, שמבקש להקרין חזון ומעש, מופיע בחולצה בלבד, מפשיל את השרוולים כמעט עד המרפק ומרופף את העניבה. אצלנו הם לובשים 'בטלדרס', מעיל קרב יעני, ואת העניבה הם מסירים לגמרי. כך אנחנו יודעים שלא רק אנחנו יוצאים למלחמה, גם הם עושים זאת, באופן אישי. ומה לעשות ז'קטים מפריעים בלוחמה בשטח בנוי ובזחילה מתחת לגדרות, שלא לדבר על העניבות. אני זוכר שאצלנו, באמצע טיהור התעלות של תל פאחר, העניבה של לפלורנטל נתפסה בבוכנת הגזים של הקלצ'ניקוב של גדי, והרי אנחנו לא רוצים שזה יקרה גם לאהוד אולמרט." ~ מתוך טורו ב"ידיעות אחרונות"
  • "אני חושש שאם ממשלת ישראל תמשיך בדרכה, היא לא תילחם על השטחים אלא על גבולות החלוקה. ואני חושש שבבוא יום פקודה – היא תמצא שבניה פרחו להם, כי איבדו כל תקווה. היא לא תמצא כאן לא צבא ולא ולא אקדמיה ולא חוק ולא חקלאות ולא תעשייה. היא תמצא רק אספסוף נקלה של בריונים וקנאים."

שונות[עריכה]

  • "הגאונות היא היכולת להתבונן בתופעה במבט שמפשיט ממנה את הטריוויאליות שלה."
  • "עשרים שנה חלפו. היחידה גדלה. הציוד השתנה. למחלקה קוראים צוות, לפעולה קוראים ביצוע, ללב"מ קוראים לש"ב. את כנפי הסיור הם עונדים היום על צד ימין של החזה. יהא כך. הדברים השתנו. בוודאי שהשתנו. אנשים אחרים, אגדות נוספות, גבורות חדשות. הידידות, הגאווה והיכולת נותרו כשהיו, והזיכרון, בררן ורחום ומיטיב, מוחק את המיותר, מעגל זוויות, מלטש להבים. וגם פני חברי אשר על קיר המועדון נותרו כשהיו. תמיד בסיירת גולני. תמיד בני עשרים." ~ מתוך הכתבה "בחזרה לסיירת גולני", עיתון "במחנה", גיליון ראש השנה תשמ"ט
  • "לפני שנים רבות היה בירושלים מורה למדעי הטבע ושמו יהושע אביזוהר. הוא לימד בבית המדרש למורים בבית־הכרם, ונודע בהתלהבותו, בידענותו ובפיזור הדעת שלו. אבא שלי היה תלמידו וסיפר לי עליו סיפור, שהיה הולך ברחוב, רגלו האחת על המדרכה והשנייה על הכביש, ומתפלא על כך שהוא צולע."
  • "כמעט לכל היסטוריה אני מתייחס כאל סיפור. תחקיר קרב שצה"ל עושה משתנה מחייל לחייל, אנשים שעמדו שלושה מטרים זה מזה מתארים סיטואציות שונות לחלוטין. קרב תל פאחר, שהיה אחד הקרבות הקשים של מלחמת ששת הימים ברמת הגולן - מכיוון שהשתתפתי בו אני יודע - יש לו שתי גרסאות: יש נרטיב של גדוד 12 ויש נרטיב של סיירת גולני. את קוראת את שני הנרטיווים ורואה שתי היסטוריות שונות לגמרי של הקרב. באותה צורה את קוראת את סיפור המרגלים בספר במדבר, ואחר כך אותו סיפור בספר דברים, וזה סיפור אחר לגמרי, וברור שמישהו שם שיכתב את ההיסטוריה. ממש לא מטריד אותי מה שכותבים כל מיני ארכיאולוגים, היסטוריונים וחוקרי מקרא, שתוהים אם באמת היה מלך כל כך גדול ששמו דוד, או שדוד היה בסך הכל ראש כפר קטן באזור ירושלים. עם ישראל, כולל חילונים כמוני, אוכלים פעם בשנה גפילטע פיש ומעלים את זכר יציאת מצרים בלי בכלל לשאול אם האירוע התקיים או לא. הסיפור עובד, וזה מה שחשוב." ~ מתוך הכתבה "הסיפור עובד" שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-2008\09\05.

על עצמו[עריכה]

  • "בער בי כנראה הצורך בתיאור נקמה כי זה רגש חזק מאוד, בסיסי, שקיים בכל אחד. למרבה המזל רובנו לא מוציאים לפועל את התחושות האלה, אבל זה רגש שקיים."
  • "אני חסיד של החוק והסדר, כי אם אנשים כמוני מהרהרים באפשרות לחסל מישהו, סימן שצריך משטרה ובתי משפט. "
  • "אני דורש זכות למורכבות, לחוסר עקביות ולהשתנות לאורך זמן. כמעט בכל שנה אני פורץ בבכי וצוחק עם חבריי ליד הקבר. מי הוא מאיר שלו האמיתי? שניהם."
  • "כשאני בחו"ל ושואלים אותי שאלות פוליטיות אני אומר את דעתי, אבל אני אף פעם לא יוזם את זה. לפעמים אני מבקש אחרי כמה שאלות לחזור לספר."
  • "יש אדם אחד שלצערי לא יעזוב אותי אף פעם וזה אני. עם עצמי אני צריך לחיות בשלום, לכן אני חי לפי האישיות שלי, שלא אחת מסבה לי נזקים, ולפי היושר הפנימי שלי. ולסופרים זה קשה, אנחנו אנשים שמתפרנסים מכזבים."
  • "יש דברים בעבר שאני מתגעגע אליהם, אבל אני לא יכול לומר שהייתי חוזר היום לילדותי בשנות ה־50, שאמנם היתה נעימה, ריחנית ומרתקת, אבל היו בה גם דברים קשים."

מתוך ספריו[עריכה]

  • "הבדידות, כמו השעמום, השתייה והגעגועים, נוטה להכפיל ולשלש את עצמה." ~ בביתו במדבר
  • "דבר אחד הוא, לקבל את מדקרות הגורל, ואפילו לכוף את הראש לפניו, ודבר אחר הוא להשאיר לו את האור דולק בחוץ, לפתוח לו את הדלת ולהזמין אותו פנימה." ~ בביתו במדבר
  • "הגיבורים האמיתיים של הסיפור [ במגילת רות ] הם האהבה, המזימה וקסמיו של ליל הקיץ על הגורן, אשר לא הכזיבו מעולם." ~ תנ"ך עכשיו
  • "ל‏פול מפרה זה רק מסוכן, אבל לפול מארנבת זה ממש בושה." ~ הגשם של סבא אהרן

רומן רוסי (1988)[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – רומן רוסי
  • "בכפר שלנו יש לכל סיפור יותר גרסאות ממשתתפים."
  • "כשהייתי בן חמש לקחו אותי סבא ופינס אל כרם השקדים של אליעזר ליברסון. סבא ניגש אל אחד העצים, חפר מעט ליד שורשיו והראה לי סימני נבירה וכרסום שהעמיקו עד מתחת לקליפתו. הוא העביר את אצבעותיו על צואר הגזע, הידק אותן בעדינות עד שמצא את מבוקשו, ואז שלף את אולר ההרכבות וקילף ריבוע מדויק מקליפת העץ. הזחל שנחשף היה גדול, כעשרה סנטימטרים אורכו, צהבהב חיוור, ולו ראש כהה, רחב ונוקשה. כשפגעו בו קרני השמש התחיל להתפתל בטירוף ולקלל. 'קַפְנוֹדִיס', אמר סבא, 'אויב השקד, המשמש, השזיף, כל פרי אשר לו גלעין.'... 'העושים במחשך מעשיהם', הוסיף פינס. בקצה הלהב עקר סבא את הזחל ממחילתו והשליכו לאדמה. חשתי את הגועל והזעם עולים בי."

עשו (1991)[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – עשו (ספר)
  • "בחיבוק שלו הרגשתי כמה גדל, כמה מעט התחבקנו כשהיה ילד, כמה מעט התחבקנו בכלל."
  • " 'שלחני כי עלה השחר', אומר לי הרגע הזה. מבקש הוא שאכתוב כדי שהוא יוכל לחלוף."
  • "תוך ארבע שנים ילדה ארבע בנות ואחר־כך עמדה מִלֶדֶת."
  • "קודם עם המקור אחר כך עם הפלומה..." ~ שיטתו של הדוכס מ"עשיו" לשמירה על הגיינה

כימים אחדים (1994)[עריכה]

  • "אם לאהוב זה לא עולה כסף, למה כולם קמצנים באהבה?"
  • "אהבה זה עניין של השכל ולא של הלב, של חוקים ולא של חלומות ושגעונות."
  • "ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה היא תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש את מי שהולך ויש את מי שמת ויש את מי שנשאר."
  • "בבית שאין בו כללים, הגורל משתולל, המזל מתעכב והמקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים, הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים, והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס."
  • "גם השקרנים מיטבים לדעת שהאמת והבדיה אינן עומדות זו מול זו. שכנות טובות הן, המתעניינות זו בשלומה של זו ומשאילות זו לזו דברים נחוצים."
  • "גוף ונשמה צריכים לדעת לִגדול ביחד, להזדקן ביחד, שאז הם כמו שני ציפורים זקנים מסכנים באותו הכלוב, שלשניהם כבר אין שום כוח בכנפיים. הגוף כבר חלש ונופל. הנשמה כבר שוכחת ומתחרטת, ולברוח אחד מהשני גם כן אי-אפשר. בו, מה שנשאר זה רק לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל היֶתר החוֹכְמֶס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן-אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך."

בעיקר על אהבה (1995)[עריכה]

  • "את הספרים הללו קראתי, חזור וקרוא, בילדותי, וספרים, כמו נופים, מצליחים להטביע עצמם ביתר תוקף ועומק, כשהם נקראים בגיל המתאים."
  • "כמו רבים אחרים למדתי בבית־הספר על יתוש האנופלס. אני חושב שישראל הייתה אז המדינה היחידה בעולם, שלימדה לילדיה את תורת היתושים בשיעורי ההיסטוריה ולא הזאולוגיה. מבחינת מערכת החינוך הישראלית, יתוש האנופלס, שהעביר את חיידקי הקדחת והדביק בהם את החלוצים, לא היה חרק, אלא מחבל. אחד מאויבי הציונות והישוב היהודי. יחד עם עכברי השדה, השרב, המופתי הירושלמי, היבלית, המפלגה הקומוניסטית וזחל הקפנודיס, הוא ביקש להחריב את המפעל הציוני, ולמזלנו נכשל."

סוד אחיזת העיניים (1999)[עריכה]

  • "מיום שעמדתי על דעתי, ידעתי שהראייה שלי אינה חדה. תחילה חשבתי שהעולם נברא מטושטש. אחר כך החלטתי שזו הראייה הטבעית של בני המין האנושי." 
  • "התמכרתי לקריאת ספרים. את העולם האמיתי קשה לקרב אל העיניים אבל את העולמות המודפסים על הנייר – אפשר."
  • "יום אחד הוא כתב על הלוח מבחן בחשבון ואני זוכר היטב את ההערה שהתלוותה לציון הנמוך: 'התשובות חלקן נכונות, השאלות אינן נכונות'."
  • "הוצאתי את המשקפיים מכיסי, הנחתי אותם על חוטמי, ושם הם עד היום. בחשבון אני מתקשה גם עכשיו, אבל במורה טוב ונדיב אני מסוגל להבחין עד היום, וגם בלי משקפיים."

פונטנלה (2002)[עריכה]

  • "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות."
  • "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים."
  • "הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה."
  • "מה נשתנה? ובכן, 'באורח מאוד אירוני,' כך אומרת אלונה, 'במשפחה שלך כל עסק הפוך.' ואכן, כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל- הסדר אנחנו מתכסים\ מוצפים\ צוללים בים- סוף השב ונסגר של הזכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן- הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזכרונות: איך זרקנו רימון- הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו, ואיך אמומה- יוכבד שמה את התיבה ביאור, ואיך חילצנו את יקי משבי הלגיון הירדני, ואיך אפופה- משה הרג את המצרי ויטמנהו בחול, ואיך מפקד הפלגה רצה לפרק את הוויגוואם של גבריאל ושל חבריו, ואיך שלחנו לאיבר- אלס מצות שמורות, והיא זרקה אותן לחזירים- אבל זה כבר סיפור על מרור אמיתי."

יונה ונער (2006)[עריכה]

  • "זאת העצמאות האמיתית של הבנאדם – בזמן, לא בכסף."
  • "פעמונים רגילים לקבל את המכות מבפנים, לא מבחוץ."
  • "לפנות ערב שב הדוד לגן־החיות, הציץ וראה את התינוק עם ילדה גבוהה ומתולתלת, וחש דבר מה מוזר: להקת המילים שמתעופפת דרך קבע במוחו של כל אדם, ללא כל סדר ומשטר, נערכה במוחו שלו במבנה של משפט. והמשפט לחש לו את עצמו, שעתידים השניים האלה להיקשר בקשרי אהבה. כך ממש."
  • "ניווט הוא היכולת למצוא את הדרך מכל מקום לכל מקום, ובעיקר למקומות שאינך מכיר, ואילו החזרה הביתה, איך אומר זאת, נערי, דומה לציות שהכול מצייתים לכוח המשיכה. כמו שהנחל יודע את הדרך אל הים בלי מפות, וכמו שאבן מושלכת לא זקוקה למצפן כדי לשוב אל האדמה."

ראשית (2008)[עריכה]

  • "אלוהים סולד מאנשים שמתיימרים לייצג אותו ולהבין ולהביע את רצונו. אם טרח אלוהים לפתוח את רחמיהן של בנות ששוכבות עם אביהן ושל כלה ששוכבת עם חמיה, ולסגור את רחמיהן של רחל ושל שרה, סימן שלא את כל הסיבות שלו הוא מגלה לבני האדם."
  • "פעמיים הועלה יוסף מתחתית של בור. מבור המים הריק הוא יצא לחיים, ומבור הכלא המצרי הוא התעלה אל רום התבונה והטוב. ואולי זאת התערבותו האמיתית של אלוהים בסיפור – שהוא מרומם מן המעמקים רק את הסולח, ואילו את הנסלח הוא משאיר שם, דן אותו לישיבת עולם בבור אישיותו ובכלא טבעו."

הדבר היה ככה (2009)[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – הדבר היה ככה
  • "המילים 'הדבר היה ככה' היו הפתיחה הקבועה שלה לכל סיפור שסיפרה... עד היום אנחנו משתמשים בפתיחה הזאת ובמבטא הזה כדי לומר – זאת האמת. מה שאספר מיד הוא בדיוק מה שקרה."
  • "הם לימדו אותי את כל עבודות המשק, ובהן חליבה, במכונה וביד, והגמעת עגלים רכים, וניקוי הרפת, וקציר והעמסה, וחליבת זרע של תרנגולי־הודו והזרעת התרנגולות."
  • אמריקה של שם ושל אז, של ימי ילדותי בכפר, הייתה מחוז כיסופים וארץ אויב בעת ובעונה אחת."

שתיים דובים (2013)[עריכה]

  • "אני רק שומעת את המילה מגדר וכבר אני רואה איך את ואני וכל יתר הנשים עומדות מאחורי גדר וגועות. בשביל מילה שתהיה דומה לג'נדר ותיתן לנו הרגשה שאנחנו אמריקאיות, שמנו את עצמנו במכלאה כמו פרות."
  • "האמת נמצאת בין שתי האפשרויות, בדיוק באמצע, שזה המקום שבו האמיתות אוהבות להיות. כשהיא חד-משמעית, כלומר בקצה הזה או בקצה הזה, האמת משעממת לא רק את הזולת אלא גם את עצמה."
  • "עם הזמן רק מה שכתוב נעשה אמת, ומה שמסופר לא."
  • "מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חברוּת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס אצלם הכל."
  • "ירקות רגילים מרססים ביום וירקות אורגניים מרססים בלילות."
  • "איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה מצאנו אותו. זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן."

גינת בר (2017)[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – גינת בר
  • "בכל שנה בעיקר בסופו של החורף ובאביב אני מבלה שעות ארוכות על ברכיי."
  • "המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות."
  • "יש שני מיני אופק. זה החמקמק והמתעתע שבקצוותיהם של מישורים, וזה שדומה לאופק שלי, שהוא גבול ראייה חד, אמיתי וברור."
  • "יום יבוא ואפסיק. אדם צריך לדעת את מגבלותיו ולהכיר בירידה של יכולתו עם הזמן, כך אפסיק יום אחד לכתוב ספרים וללכוד צפעים."

נאמר עליו[עריכה]

  • "כמו תמיד, התמהיל של שלו כולל סיפורים נפלאים וכמעט לא אמינים על תולדותיה של משפחה בכפר, להטוט בעברית באופן מעורר הערצה, גברים מרהיבים ונסיון הסתגלות לעולם החדש." ~ ציפי גוריון
  • "מאיר שלו, מהסיירת, כרע מול אברהם רימון, חברו ליחידה מקיבוץ יגור, ובכה בלי קול ובלי דמעות." ~ יהונתן גפן במאמרו "ארגז החול ודמיקולו" שפורסם ב"מעריב" יהונתן גפן 17/12/99 ([1])

קישורים חיצוניים[עריכה]

ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מאיר שלו