פונטנלה
פונטנלה הוא רומן מאת הסופר הישראלי מאיר שלו, שיצא לאור בשנת 2002. הספר מתאר את קורות חייה של משפחת יופה לדורותיה – החל מדויד ומרים יופה שהתיישבו בעמק ועד לבנותיהם, נכדיהם וניניהם. דובר הסיפורים הוא מיכאל יופה המכונה "פונטנלה" על שם המרפס בראשו אשר לרוב נסגר בתקופת הינקות, אך אצלו נשאר פתוח.
- "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." ~ עמוד 444.
- "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים." ~ עמוד 445.
- "מה נשתנה? ובכן, 'באורח מאוד אירוני,' כך אומרת אלונה, 'במשפחה שלך כל עסק הפוך.' ואכן, כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל־הסדר אנחנו מתכסים/מוצפים/צוללים בים־סוף השב ונסגר של הזיכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן־הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזיכרונות: איך זרקנו רימון־הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו, ואיך אמומה־יוכבד שמה את התיבה ביאור, ואיך חילצנו את יקי משבי הלגיון הירדני, ואיך אפופה־משה הרג את המצרי ויטמנהו בחול, ואיך מפקד הפלוגה רצה לפרק את הוויגוואם של גבריאל ושל חבריו, ואיך שלחנו לאיבר־אלס מצות שמורות, והיא זרקה אותן לחזירים – אבל זה כבר סיפור על מרור אמיתי." ~ עמוד 377.
- "אני וגבריאל התגייסנו יחד ושירתנו ביחידה אחת. אני עזרתי לו בקריאת מפה ושינון צירים, והוא הדף אותי במעלה ההר ונשא גם את המא"ג וגם את ארגזי הפעולה." ~ עמוד 260.
- "'בחייך אהרון,' אני צוחק, 'הרי כבר הכנת כאן כל מה שצריך, לכל צרה שלא תבוא. גז ומים ודלק ואוכל וכסף, והחצר מוקפת בחומות ויש לך כאן חמישה וטראנים, כבר מזדקנים, אבל מיחידה מובחרת, ולגבריאל יש נשק ותחמושת שיספיקו לתנזים לאינתיפאדה שלמה'." ~ עמוד 190.
- "'תחשוב על זה,' גנחתי לגבריאל, באחד הרגעים היותר קשים של 'מסע- הכומתה', בסיום מסלול- הלוחם של היחידה שלנו בצבא, 'שאפופה הלך מרחק גדול יותר, וסחב על הגב את אמומה, שהיא יותר כבדה משלושה ארגזי פעולה.' 'אבל גם יותר נעימה משלושה ארגזי פעולה,' אמר גבריאל, שלח יד ארוכה ועוזרת אל שיפולי גבי והדף אותי במעלה התלול. את הקצרת הקלה שלי הצלחתי להסתיר בלשכת הגיוס, אבל גבריאל ידע." ~ עמוד 80.
- "הלך הפירה אבל הצלנו את השמשה."
- "הדבר הוא ככה, מיכאל, - זוג שיש בו אחד שכל הזמן מבקש ואחד שכל הזמן נענה, זה טוב מאוד. זוג שבו אחד כל הזמן מבקש ואחד כל הזמן מסרב, זה גם בסדר. אבל זוג שבו אחד מבקש והשני שוקל אם להיענות - זה רע. אפילו רע מאוד." ~ עמוד 277.
- "הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון / אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה." ~ עמוד 7.
- "נולדתי בקיץ 1947 לאמי, חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם אפשר לתאר כך בגידות של גידם. פעם, ברגע נדיר של העזה, שאלתי אותה מדוע התחתנה אתו, ואמא, ברגע נדיר של חיבה, חייכה: 'כי גם לו קראו יופה, אז לא הייתי צריכה להחליף שם משפחה.'"
- "עוד הערה יש לי להעיר, ואולי אזהרה להזהיר: כמה מן היופאים, נשים וגברים, לוקים בפגם מיוחד – הנקה, פליטת זרע ואיבוד דם גורמים לנו שכחה – את החלב, את הדם ואת הזרע, יש להציג בהמשך כתמציות של נפש וחיים – ואכן, לא אחת, בזמן שאני מדמם למוות או בתום 'מעשה־האהבה' – בביטוי המאוס הזה משתמשת אמי, ואלונה, למרבה החרדה והגועל, אימצה גם אותו אל לשונה – נשכחים ממני אירועים, קלסתרי פנים, מספרי טלפון, אפילו מילים. הקורא הנבון יוכל להבחין בכך בקלות, ובאשר לקורא שאינו נבון, לא אשחית עליו את מילותי וגם לא את זרעי."
- "עתה, כשכל הדברים האלה ברורים, אוכל לספר את סיפורי. ומי מהקוראים אשר יתעה בחורש שאני עתיד להצמיח סביבו ולהוליכו בו, ייטיב לעשות אם ישוב מדי פעם לאחור, אל הפרק הזה ממש, יזהה את מקומו, יכוון את מצפנו וישוב אל המשעול. ואם לא יחפוץ לשוב לאחור, ישליכני ממנו והלאה וייקח לו סיפור אחר, נוח וטוב משלי."
- "ואולי ייטיב לעשות אם לא יקרא כלל, אלא ילטף את אהובתו. ואם ממין נקבה הוא הקורא – תניח את ספרי ותחבק את אישהּ. כאן עלולה להישאל השאלה: מה יעשו הקוראים שריקה מיטתם מגבר או מאישה? על כך אענה בשאלה משלי: הריקה מיטתם מבן או מבת־זוג? או שכמו מיטתי היא – יש בה עוד גוף אבל ריקה היא מאהבה."
- "הדברים משתנים: הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל'ימים־ההם' – 'כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית', כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזיכרונות, וכולנו שבים ומחייכים – עליי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן־דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם 'צוות־הנאהבים', חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא." ~ עמוד 23.
- "חנה, אנחנו יודעים שאת צודקת, אבל אולי תנסי פעם אחת לצדוק בשקט?"
- "אפילו אבא שלי, שאהב נשים וטוב ונוח היה לו במחיצתן, אמר לי שהן 'דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים, אבל' - וכאן נאנח גם הוא - 'אבל הן לא כמונו, מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה'." ~ עמוד 135.
