רומן רוסי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רומן רוסי הוא רומן הביכורים של מאיר שלו שיצא בשנת 1988. עד מהרה הוא הפך להיות אחד מרבי־המכר בשפה העברית, ואף נבחר לאחד מששת הספרים הנקראים ביותר של הוצאת עם עובד. הספר אף תורגם לאנגלית, תחת השם "The Blue Mountain". הרומן מסופר מנקודת מבטו של ברוך שנהר, הגדל עם סבו, איש העלייה השנייה, במושב חלוצי בעמק יזרעאל. ברוך מתאר את קורות משפחתו וקורות המושב בו הוא מתגורר, למן העלייה על הקרקע בתקופת העלייה השנייה, ועד מות דור הוותיקים, לאחר קום המדינה. תיאוריו פורשים יריעה רחבה של נופי העמק, המיתוסים של ראשית ההתיישבות ועולם החי והצומח.


״אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו הועד״

  • "בכפר שלנו יש לכל סיפור יותר גרסאות ממשתתפים."
  • "כשהייתי בן חמש לקחו אותי סבא ופינס אל כרם השקדים של אליעזר ליברסון. סבא ניגש אל אחד העצים, חפר מעט ליד שורשיו והראה לי סימני נבירה וכרסום שהעמיקו עד מתחת לקליפתו. הוא העביר את אצבעותיו על צוואר הגזע, הידק אותן בעדינות עד שמצא את מבוקשו, ואז שלף את אולר ההרכבות וקילף ריבוע מדויק מקליפת העץ. הזחל שנחשף היה גדול, כעשרה סנטימטרים אורכו, צהבהב חיוור, ולו ראש כהה, רחב ונוקשה. כשפגעו בו קרני השמש התחיל להתפתל בטירוף ולקלל. 'קַפְנוֹדִיס', אמר סבא, 'אויב השקד, המשמש, השזיף, כל פרי אשר לו גלעין.' 'העושים במחשך מעשיהם', הוסיף פינס. בקצה הלהב עקר סבא את הזחל ממחילתו והשליכו לאדמה. חשתי את הגועל והזעם עולים בי." ~ עמוד 21.
  • "'באיזה אזימוט?' שאל דני. עוזי בנו שירת אז בצבא, במקום שנקרא 'היחידה', ודני קלט ממנו כמה מונחים." ~ עמוד 382.
  • "בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: 'אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון'." ~ משפט הפתיחה של הספר. עמוד 5.
  • "צירקין מנדולינה ורילוב השומר עלו על הסוסים, דהרו כשני קוזאקים, כאש להבה', והשיגו את הרכבת. הנהג ניסה למחות, אפילו הניף את היעה באיום, אבל רילוב קפץ לתוך הקטר הנוסע מעל גב סוסו, נעץ בנהג הקטר אצבע קשה ומבט נזעם, ומשך בידית הבלמים. 'אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו הוועד!' הודיע לנהג ולעוזרו המפויח, שהמשפט הנורא והעצירה הפתאומית הטילום מרעידים על ערֵמת הפחמים. 'קום וסע מיד, אם אתה רוצה למות במיטה שלך, נְבֵיילֶה!' צעק רילוב, 'בכל הקיטור'!" ~ עמוד 67.
  • "'פינס תמיד שוכח את הרובה,' אמרו האיכרים לאחר שנודע דבר הפגישה הלילית, ונזכרו כיצד שנים רבות קודם־לכן, כשיסדו האבות את הכפר, מתה לאה אשתו מקדחת. היא ושתי הבנות התאומות שברחמה. פינס ברח מהגוף האהוב, שהוסיף להגיר זיעה ירוקה גם לאחר שנרגע והצטנן, ורץ אל חורשת השיטים שבוואדי, שם נהגו בימים ההם להתאבד. כמה חברים מיהרו אחריו להצילו ומצאו אותו שוכב בין הסוּנאריות, ממרר בבכי. 'גם אז הוא שכח את הרובה'." ~ עמוד 8.
  • "'מירקין,' המשיך בסערת נפש, 'גם אם אינני איכר כמוכם, אף אני זורע וקוצר. הם הכרם שלי, המטע שלי, ואחד כזה...' – עתה כמעט נחנק כי הייאוש טיפס בגרונו – 'אחד כזה... ויעש באושים... דופק! זִרמת סוסים ובשר חמורים'." ~ עמוד 14.
  • "הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות."
  • "שיפריס אמר לנו: 'חברים! לארץ־ישראל צריך לעלות ברגל!' הוא נפרד מכולנו בתחנת הרכבת, עמס את תרמילו, נופף ביד, נעלם בענן הקיטור, ועד היום הוא צועד לארץ־ישראל, מפלס את דרכו, ויהיה החלוץ האחרון להגיע." ~ עמוד 11.
  • "סבא לא ענה, מילים כמו 'אתה זוכר' היו משתיקות אותו תמיד. חוץ מזה, ידעתי שלא ידבר עכשיו כי בפיו החזיק זית, שמצץ לאט־לאט בזמן שתיית התה. 'או שאוכלים או שנזכרים,' אמר לי פעם. 'אי־אפשר ללעוס יותר מדי בבת־אחת'." ~ עמוד 15.
  • "כל דור מצמיח אויבים חדשים."
  • "אני השקיתי את ורדי בּורבּנק, הפורחים כל השנה, ששתלתי סביב הקברים של סבא ושולמית. גם לותר בורבנק עזב את ביתו בגלל אהבה נכזבת. סבא סיפר לי תמיד על עצי הפרי, הצברים־חסרי־הקוצים ותפוחי־האדמה הבהירים שלו, אבל את הקטע על אהובתו של בורבנק קרא דווקא לאורי ויוסי, התאומים של דודי אברהם, ואני התמלאתי קנאה נוראה וכמעט שפרצתי בבכי. חבטתי בחוזקה את דלת הצריף, יצאתי החוצה, ודרך החלון שמעתי את סבא ממשיך בקריאה, כמו מתעלם מיסוּרי: 'בימים ההם התאהבתי בכל התלהבות עלומי באשה יפה וצעירה אחת, אשר הייתה פחות נלהבה מכפי שהייתי אני עצמי. סכסוך קטון בין שני עקשנים, שהתגבר על־ידי דברים הנאמרים בלי ישוב הדעת, די היה להוכיח לי שלבי נשבר בקרבי. כפי הנראה סיפרתי לרבים את עניין האהבה הזה כסיבה אשר הניעתני להרחיק נדוד אל המערב'." ~ עמודים 29-30.
  • "חודשיים לאחר גיוסו של אפרים התחילו מכתביו להגיע. הוא כתב איגרות קצרות, לא- מעניינות. אני קורא בהן לפעמים. תרגולי נחיתה באש חיה. טיפוס על צוקים. בחור ניו-זילנדי אחד, ש"גילה עניין רב בגזע החולבות שלנו", טבע בנהר באימוני צליחה במחנה "אַכְנָה קַארִי", ליד עיר ושמע אִינְבֶרְנֶס. אני מהפך את ההברות המשונות הללו בפי, טועם את חיי אפרים. מסעות מזורזים בחגור מלא, אימוני חבלה באוֹבַּאן. הוא שלח תמונה מערב חופשי בעיר, לובש חצאית ("קִילט", כתב) סקוטית, כובע מצחיק של עור ברדלס לראשו ושרביט שעיר בידו, והודה לרחל לוין על אימוני ההתגנבות שלה.
"חיילי הקומנדו של הוד מלכותו אינם יודעים את מלאכת ההליכה השקטה", כתב, "הם פוסעים כדַרבּנים בַּסוּף של המעיין".
הוא נתפס, כך נודע לי, בצודו בסכין אחד מצבאי המלך בשמורה של וַאן- קְרִיפְּסְדֵייל, ונידון לשבוע מחבוש וארבעיים לירות שטרלינג קנס. אחר-כך עוטר ב"אות השירות המצוין" בפשיטה על דִיאֶפּ, שם קטל בקרב פנים-אל-פנים צוות תותח גרמני שפגע בחייליו של |הלורד לוֹבֶט מהקומנדו. את המכתבים אני קורא בקול רם, כי כך, משמיעה, אני רגיל להתחקות אחרי תולדות משפחתי. "דיאפ," אני אחמר, "דיאפ, קריפסדייל, לוֹבֶט," והמילים הזרות נושאות את האוויר בחללי פי וגרוני באופן שאינני מורגל בו." ~ עמודים 148-149.
  • "הזמן חלף, השמש, שהיתה זורחת כל בוקר, האירה תחילה את שוחות החיילים ברוסיה, את פני שולמית בִּקְרִים, העירה את שיפריס אי- שם בדרכו, אחר- כך הגיהה את העמק, את קברה של סבתא פייגה, את כובע הקש של סבא, את נקיקי מצחו של אברהם, את אבי ואמי, ורק אחר- כך ראה אותה אפרים, בפאתי מערב. כך סבבה והלכה, חודש נוסף תם, וסבא קיבל הודעה שבנו נפצע בקרב על רכס אל- גִיטַאר בתוניסיה. במשך שישה חודשים רצופים לאחר פציעתו לא בא ממנו שום מכתב. סבא נטרף מדאגה. לילה אחד הלך עם זייצר, יחד טיפסו על ההר הכחול, שממנו אפשר היה לראות את הים." ~ עמוד 149.
  • "'הקרקע רימתה אותנו,' הודיע לי בחיוך פָּרוּץ, 'היא לא היתה בתולה'." ~ עמוד 336.
  • "ימים מספר חיפשו את שרידיו של רילוב ברחבי הכפר, אבל הזקן לא נמצא. חודשים חלפו עד שהתפוגג הריח המחריד של אמוניאק, צלי ועשן והתגלו הבּוּסְטָרִים המפורזלים של הפרש הזקן, מלאים בעיסה מרקיבה. נעל ימין נחבאה ליד המעיין והשמאלית הסתתרה בתוך הבּוּגֶנְוִילֵיאָה שטיפסה על רגלי מגדל המים. הן הושמו בשקית ניילון ונקברו אצלי ברוב עם. להלווייתן של הנעליים באו אחרוני 'השומר', ותיקי ה'הגנה' וה'רכש', ומאות ישישים חיוורים שאיש לא הכירם, שהגיחו מבורות ומרתפים ומתוך חדרי בטון אטומים. ואחרי שכוסה הקבר, התכנסו בצל העצים, עידכנו סיסמאות, איפסו שעונים וסחרו בסודות. תמיד ידענו שרילוב הוסיף לצבור נשק גם אחרי קום המדינה כדי להגן על הכפר ועל התנועה, אבל איש לא שיער אילו כמויות הצליח להחביא. 'רילוב היה יכול לחמש שתי חטיבות,' אמר אחד המספידים ונעץ בקהל המלווים את עיניו הצהובות. 'צר לנו עליך, צר לנו על גילוי הסליק, צר לנו על טוניה אשת סודך, וצר, צר מאוד, על כל הנשק הטוב שהלך לאיבוד'." ~ עמוד 394.
  • "לפעמים, במארבים הארוכים האלה בגבול, כשאני לא ישן לילות שלמים ומתחיל לראות דמויות והזיות, אני מפחד ששיפריס יגיע, יפעיל את מוקשי הגדר, או שאיזה חייל יצעק 'עצור', והאידיוט הזקן הרי לעולם לא יפסיק לעלות ארצה, ומישהו יירה בו בחושך." ~ עמוד 437.
  • "כל בחורי ה'כנופיה' שירתו בפלמ"ח, אבל אפרים סירב לתת אפילו לחבריו שיעורים בחבלה, צליפה, בטופוגרפיה, ובעוד מקצועות שלמד בצבא. 'מה הוא חושב לעצמו?' רטן רילוב, שידע כי אפרים התמחה בכל טכניקה של לוחמה זעירה. 'חבל להפחיד את הבחורים המסכנים,' אמר אפרים." ~ עמוד 155.
  • "פינס אף פעם לא אמר "כיתה", הוא אמר "מחלקה". חייכתי לעצמי באפלה, כי ידעתי מה יהיה ההמשך. פינס אהב להשוות את החינוך לחקלאות. כשתיאר את עבודתו השתמש בביטויים "קרקע בתולה", "גפן סורחת", "צלחות השקאה". תלמידיו נִדִמוּ לו כשתילים, המחלקה כערוגה. ~ עמוד 14.
  • "'בכפר מספרים כולם שטויות - שאני חיזרתי אחריה עם סירים של בשר צלוי, שבחתונה שלה התחבאתי וצעקתי ביער האקליפטוסים, שרשתי את השם שלה באותיות של קילומטר על קילומטר...'
'לא חרשת?'
'תגיד לי,' אמר דניאל, ופנה אלי בתוקפנות, 'אתה חושב שבחריש של הפלחה, לקראת הזריעה, יש למישהו זמן לצייר אותיות בגודל של קילומטר על השטח? איפה אתה חי, תגיד לי, איפה אתה חי?! באיזה עולם אתה נמצא? אתה יודע מה קורה בכפר? מה קורה במדינה? אתה יודע שהתנועה בצרות? שהצעירים עוזבים? שכל הכפר שקוע בחובות? שמוכרים חולבות ועוקרים מטעים? אתה יודע שאנשים נהרגים במלחמות, או שאתה חושב שהמצבה של הנופלים היא עוד איזה מאובן שפינס מצא באדמה?" ~ עמוד 180.
  • "בכנף ידה הקטנה הצביעה אל שמה הרחוק של אמי. לפנים חרש אותו דניאל ליברסון באדמה, ומדי שנה צובע אותו האביב באותות-ענק כחולות של דגניות." ~ עמוד 459.

קישורים חיצוניים[עריכה]