פרנץ רוזנצווייג

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרנץ רוזנצווייג

פרנץ רוזנצווייג (בגרמנית: Franz Rosenzweig)‏ (25 בדצמבר 1886 - 10 בדצמבר 1929), פילוסוף יהודי־גרמני. מחשובי הפילוסופים של היהדות בעת החדשה.

מתוך כתביו[עריכה]

  • "האמת היא ששלושת העצמים – אדם, אלוהים, עולם – ראשונים ואחרונים לכל מחשבה... הניסיון ככל שיעמיק חדור, יגלה באדם רק את האנושי, בעולם רק את העולמי ובאלוהים רק את האלוהי."
  • "אהבת האל לאדם היא הציווי לאהבת העולם. אהבת האדם את אלוהים מתבטאת באהבתו את האחר. כך משתלבים הצו 'ואהבת את ה' אלוהיך' והצו 'ואהבת לרעך כמוך'."
  • "נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה, בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים."
  • "כשם שנהפכה שרירותו ילודת הרגע של אלוהים ליכולת מתמדת, כך נהפכת מהותו הנצחית לאהבה, אהבה שניעורה מחדש בכל רגע, שלעולם צעירה היא, לעולם ראשונה היא."
  • "אנשים סבורים שאדם עוסק בפילוסופיה, אך באמת הוא אינו אלא כותב את הביוגרפיה של עצמו." ~ יומן, 11.1.1906
  • "מוטב להיות ידוע לשמצה מאשר להישאר אלמוני. בתור אלמוני לעולם לא אגיע לדבר, כידוע לשמצה (כ'כופר') אהא לפחות 'מעניין' וכך אכונה." ~ 'מבחר אגרות וקטעי יומן', יוצאים לאור וערוכים בידי רבקה הורביץ, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 169
  • "אושר וחיים הם שני דברים שונים." ~ 'מבחר אגרות וקטעי יומן', יוצאים לאור וערוכים בידי רבקה הורביץ, מוסד ביאליק, 1987, עמ' 132
  • "ה'פיקפוק' איננו דבר יהודי. דבר יהודי זו היא השאלה. ברגע שאתה מתחיל לשאול, בהכרה מלאה, באופן "שיטתי", בתדירות (לא רק לעת מצוא), אינך צריך עוד לחשוש מפני כנסת ישראל. הרי היא איננה, כמו הכנסייה, עדת מאמינים ובלתי מאמינים, אלא אחדות עדת ההווים ביהדותם והשואלים. " ~ מכתב, 1921
  • "היהדות אינה הלכה, היא יוצרת הלכה. אבל אין היא זהה עמה. 'זהותה' היות יהודי. אסור שאמנע עצמי מדעת כל הליכה חיה בדרך היהודית, מדעת כל מה שמופיע באופק ראייתי, בהווה ובעבר" ~ מכתב, 1922
  • "גם עם אידאות כך הדבר. משהן צומחות מעל ראש אביהן, הן עוזבות אותו וצועדות לשירות הכלל או לפחות לשירות אלה שהן פוגשות לראשונה בדרך. אין לחשוב על המחשבה, ואין לפקפק בספיקות." ~ יומן 1906
  • "מגורלו של המקרא הוא, שחלקיו שנולדו מן הדו-שיח מזמנים לעצמם בכל דור ודור מחדש את בן שיחם האנושי. מזמורי התהילים קוראים לעולם המתפלל, המצוות – למקיימן, הנבואות – למאמינן." ~ נהריים, בסוד הצורה של סיפורי המקרא
  • "היכן שנשמעת מילה, שם הותיר האדם את חותם נוכחותו. המילה אינה חלק מן העולם. היא חותמו של האדם." ~ הספרון על השכל הבריא והשכל החולה," ~ פרק שישי
  • "הרוח היהודי שובר כבלי תקופות. כיוון שהוא נצחי ואל הנצח תשוקתו, כופר הוא בכל יכולתו של הזמן. מהלך הוא בהיסטוריה וההיסטוריה אינה נוגעת בו. לא ייפלא שההיסטוריה, וכל החיים בה, שומרים לו טינה בליבם. שכן תובע הזמן, שכל נשמה באפו ישלם לו את מס הזמניות. ואילו כאן נמצא מי שחי את חייו לתוך הנצח והזמן משול בפניו לנושה מקופח המשתדל לגבות את חובו. היהודי אינו מודה בתביעתו. מתוך הנצחיות שלו הוא מעמיד כנגד הזמן את הנצחי, שאין לו, לזמן, שליטה עליו. עצם קיומו, שנשתחרר משעבוד התקופות, מטיף, באלם קול, אל מול כל צורה וצוקה של ההיסטוריה, אל מול כל סיבוכי חיי האומות, אל מול כל חסרונו וקוצר ידו של האדם, של טבעו ותרבותו – מטיף דבר, שאולי נוכל להביעו בלשונו של גיתה, הואיל ובפיו של גיתה נשמעת בו נימה שניתוספה לו מלשון נביאי ישראל; שום יווני לא השמיע אותו ברוח זו. זה הדבר המרים לעיני הזמן את המסך אשר הנצח מסתתר מאחוריו, והוא: הננו מצווים לכם – את התקווה!" ~ נהריים, רוחה ותקופותיה של ההיסטוריה היהודית
  • "ברצותך לגמול את התינוק מיניקה, אתה נותן לו בפיו דבר למציצה. יש אנשים המוצצים תורות נועזות במקום לעשות מעשים נועזים." ~ יומן (24.2.1906)
  • "האמת משולה לים. רק מי שלליבו משקל סגולי כבד מן "האמת", רוצה לומר לב מלא מציאות נמנעת הניצוח, רק הוא יצלול לתוכו. מי שעשוי כולו מוח, היינו חומר בעל אותו משקל סגולי של מי-אמת, לעולם יישאר על פני המים. ככל שיבעט ויחבוט ויפרפר." ~ מכתב (23.11.1916 להוריו)
  • "מדוע בני אדם מתפלספים? מאותו טעם שהם יוצרים מוסיקה או ספרות או אמנות. גם כאן, בסופו של דבר, מה שחשוב הוא גילוי אישיותך אתה." ~ יומן (6.2.1906)
  • "המילים כמוהן כמצבת קבר. המילים כמוהן כגשרים עלי תהומות. אתה עובר עליהם בלי להביט מטה. המשפיל עיניו - ראשו יסתחרר עליו. המילים הן גם קרשים מוטלים על גבי שוחה ומכסים אותה מעין רואה. להיות פילוסוף משמע לפתוח קברים, להביט לתהומות, לרדת לבאר שחת." ~ יומן, 1906
  • אחת הסיבות האיתנות ביותר לעמידתו מלכת של השכל הבריא ולאובדן ביטחונו העצמי, היא חוסר היכולת להשיב על "שאלות ראשית" – השאלה על אודות אלוהים, השאלה על אודות האדם, השאלה על אודות העולם. ההשתאות המשתאה, שהיא תחילתה של שרשרת הסממנים המלאה המוכרת לנו, מתרחשת כמעט תמיד בנקודה בדרך שבה נבקעים ערפילי המרחקים ואחת משלוש הפסגות הגדולות הללו נחשפת לרגע בפני ההלך הנודד. אלה הם שלושת הרי בראשית, שביניהם מתפתלות דרכי החיים. אין זה פלא אפוא שלעיתים נגלה לפתע מראם באחד מעיקולי הדרך. אין תקומה למי שסבור ששומה עליו לעמוד כאן ללא ניע. (הספרון על השכל הבריא והשכל החולה, פרק רביעי)
  • ספרות המקרא היא המקור הראשון לכל היהדות החיה: הספרות התלמודית רבנית של התקופות המאוחרות מהווה את האנציקלופדיה של היהדות, ואילו בכתבים הפילוסופיים אנו רואים אותה בשיא עידונה והתעלותה. אולם הסיכום של היהדות ההיסטורית ומהותה, ספר השולחן ולוח הזיכרון שלה יהיה לעולם ספר התפילות לימות החול ולחגים, הסידור והמחזור. האיש אשר הסידור והמחזור אינם לו כדברי הספר החתום, האיש ההוא תפס את "מהות היהדות" ואף למעלה מזה. היא הופחה בו כחיים עצמם. הוא נושא בקרבו 'עולם יהודי'." (נהריים, עת לעשות 1917)

כוכב הגאולה[עריכה]

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
דף ציטוטים מורחב – כוכב הגאולה
  • "על אלוהים אין אנו יודעים כלום. אבל אי ידיעה זו אי ידיעה על אלוהים היא."
  • "השירה, הואיל והיא החיה שבאומנויות, היא גם ההכרחית שבהן."
  • "ההווה חולף לא משום שהעבר מסיט אותו, אלא משום שהעתיד סוחף אותו."
  • "צריך שהדיבור עצמו יוליך את האדם עד שילמד לשתוק בצוותא, וראשיתו של חינוך זה הוא שילמד לשמוע."
  • "כי אכן הלשון היא המוהר של הבורא לאנושות, ויחד עם זה הנכס המשותף של בני אדם, שלכל אחד ואחד חלק בו, וכן חותם האנושות באנוש. הלשון מבראשית היא, בדברו נעשה האדם לאדם."
  • "המוות, אשר כאבן הראשה של הבריאה הוא טובע על כל יצור חותם בל יימחה של נבראות, היינו את המילה 'היה'."
  • "לדעת את האל, את העולם ואת האדם – אין זאת אלא לדעת מה הם עושים בעתות האלה של המציאות ומה נעשה להם: מה עושים זה לזה ומה נעשה להם זה מזה."
  • "אמנם כן נפרדים הם ובהפרדת הכרנום בעולם השבירה, בעולם ה'יסודות'. אך במציאות, אשר רק היא, ולא המהות, עולה בנסיוננו, אנו גושרים על הפרדה זאת, וכל ניסיון שאנו מנסים הנהו ניסיון של גשירה כזאת. נבוא להשיג את האל והנהו מסתתר. את האדם, את עצמנו, והנהו סגור. את העולם והנהו חידה גלויה. רק ביחסיהם, רק בבריאה בהתגלות ובגאולה, המה נפתחים."

נאמר עליו[עריכה]

  • "הוא עיצב תפיסה קיומית לפיה על האדם לפגוש את יהדותו שלו כשהוא מביא אליה את אישיותו על כלל מרכיביה, את הביוגרפיה האישית שלו, את הידע הקודם שלו, ואת ערכיו והשקפותיו. מבחינתו, המפגש בין המסורת היהודית הקיימת לבין האדם על שלל מרכיביו ואישיותו הינו חיוני ואף מרכזי בהתהוות היהדות במהלך הדורות... רוזנצווייג מצביע על שני מומנטים עיקריים באורח החיים היהודי ההלכתי ועל היחס הראוי ביניהם. מחד עומדת מצוות אהבת ה', המהווה שורש של התורה כולה, ולצדה עומדת מצוות אהבת הרע. מבחינת רוזנצווייג, האדם הדתי נדרש למעבר מן האחת אל השנייה." ~ ד"ר לאון ויינר
  • "הארץ והלשון הפכו במשנתו למעין תוארי שלילה. ארץ ישראל היא ארצנו כדי שלא נהיה שבויים לאף ארץ ואדמה. העברית חשובה לנו, כדי שנבין את אוצרותנו, אך גם כדי שלא נרגיש בבית בשום לשון אחרת. בפועל רוצה היהדות שנהיה מעל לכל נאמנות פוליטית, הניכור אינו טרגדיה אלה אידאל. היהודי הגלותי הוא האדם האמיתי. לפנינו אידאל נפלא, אך ההיסטוריה חשבה אחרת. רוזנצווייג מת ארבע שנים לפני עליית הנאציזם לשלטון. הוא היה הפילוסוף האחרון של הגלות." ~ פרופסור שלום רוזנברג
  • אמנם אם ישראל נטל לעצמו חופש כלפי ההיסטוריה, אין זאת מפני שהוא רק בנס נותר בחיים. היהדות התקיימה כתודעה אחת מגובשת במשך ההיסטוריה מפני שמלכתחילה היא סירבה להיכנע לפסקי הדין של המאורעות. ישראל שומר על כוחו להישאר בחיים למרות ההתפוררויות ועל אף כל הגירושים – ואולי גם זה הנצח שלו. נוכחותו בשבילי העולם – ורוזנצווייג הוכיח את זה – מעידה על מעין נוכחות במחיצת אביו שבשמים." (עמנואל לוינס, דעת 6)
  • מנקודת ראות הביוגרפית זהו אולי הדבר המרתק והמפליא ביותר...: הדרך שבה הוא חי אל מול פני המוות, חי במלוא מובן המילה, חיים מלאים, חיים של יצירה, של ערות רגשית ומחשבתית לכל המתארע סביבו, של תשומת לב אישית ורגישה לבני אדם, של נתינת דעת לחידושי תורה והגות. הוא לא התעלם מהמוות וגם לא הדחיק פחדים." (אליעזר שביד, חשיבה מחדש)
  • רוזנצווייג ביקש שבית המדרש שבראשותו יהיה "בית מדרש של עמי-ארצות." מה פירוש הדבר? הוא שאף להעמקת הדעת היהודית ובוודאי שלא בא לפאר את הבורות. ואולם הוא חש שבית המדרש, וליתר דיוק: הציבור שאליו פונה בית המדרש, זקוק למורים ששאלת משמעותה של יהדותם ומשמעותה של דתיותם תישאר פתוחה בשבילם, אנשים הבאים "מן ההיקף אל המרכז", ההולכים אל עבר זהותם היהודית." ( יהוידע עמיר, דעת מאמינה)
  • "שעה שבמחשבה האובייקטיבית השם הוא אמצעי לסיווג ומיון, חשיבותו בשביל רוזנצווייג היא לאמונה. השם הוא בשביל לקרוא ולהודות, "אני מאמין בו", השם קשור באמונה. האדם מתקיים לכתחילה אליבא דרוזנצווייג בצורה טבעית. רק על ידי החוויה של דוח שיח חלה טרנספורמציה, האדם בא לידי דיאלוג. רק על ידי זה שהאדם שומע שקוראים לו בשמו והוא משיב בבחינת "קראתי בשמך לי אתה", נולד הוא מחדש." (רבקה הורוביץ)
  • "רוזנצווייג מדגיש כיסודה ההכרתי של התורה את השיטה, היינו האוריינטציה הקיומית, שבה האדם מכיר את דרכו בחיים בזיקה ממשית וחד משמעית אל הזולת, אל העולם ואל אלוהים." משה שווארץ
  • "כשרוזנצווייג מרבה לדבר על הדיבור האלוהי, ובמיוחד כשהוא קובע שהעולם נברא בדיבור, כוונתו היא שהעולם עוצב עוד לפני שהאדם מתייחס אליו, אלא שהמעשה שעיצב אותו ממשיך בפעולת העיצוב במסגרת המעשה האנושי עצמו, ורק כך מעניק השראה רוחנית ליחידי האדם להמשיך ולהביע את נסיונם בעולם באמצעות צורות הבעה לשוניות יחודיות להם." ~ יוסי טרנר (אמונה והומניזם)
  • "רוזנצווייג מכנה את ר' יהודה הלוי "האחד הגדול", היונק את חכמתו לא מנוסחאותיה הדוגמאטיות של התודעה הפילוסופית, אלא מדרכי הבנה סגוליות, שבהן קרמה החכמה היהודית עור ועצמות מני דורות. לא מושגים ודוגמות פילוסופיים משמשים כמצע צורני של הגותו, כי אם "דברים, משמעות, תבנית." ~ משה שווארץ
  • "אהבת הרע, דווקא באשר היא חדשה תמיד ורגעית תמיד ודווקא באשר אין לפניה תכלית, היא הטרמה של אהבת העולם כולו. בנגוד לאהבת האל אל האדם היא אינה בת ההווה הרגעי והפורץ אלא מסמנת את המעבר מן ההווה אל העתיד, את צמיחתה הנמשכת של עדת הגואלים-הגאולים. זהו הבסיס שרוזנצווייג מציע לפעילותו של האדם בעולם ולתרומתו לסובב אותו, לקהילתו ולאנושות כולה. בכך נקנה לדמות האדם מימד ברור של אחריות." ~ יהוידע עמיר, דעת מאמינה
  • "רוזנצווייג מניח שהאל עצמו רוצה בחירותו של האדם, וכי הבריאה מלכתחילה היא בעלת מגמה שאינה מגיעה לכלל השלמה כי אם במימוש זה. המשמעות העמוקה של מושג החירות מתבררת במשנת רוזנצווייג רק לאחר ששמים לב לכך, שהתניית חירות האדם בנסיבות הקיום שנקבעו על ידי המעשה האלוהי פירושה, שהאדם אינו בן חורין כי אם בשעה שהוא מבקש מתוך רצונו הוא, את מה שראוי לו לבקש מצד הרצון האלוהי." ~ יוסי טרנר, אמונה והומניזם.
  • "רוזנצווייג הגיע לכלל הכרה, כי עם ישראל, בזכות פנייתו אל תכלית המשיחית של ההיסטוריה, חומק מן ההתפתחות ההולכת ונמשכת תקופות-תקופות. בשל היותו חופשי מ"קללת ההיסטוריות" הוא יכול להטרים את הנצח בעולם הזה." ~ אפרים מאיר, כוכב מיעקב
  • "פרנץ רוזנצווייג הוא תחנה ראויה לציון בתולדות המחשבה הפילוסופית היהודית. אמנם על רקע זמנו בולטים הוגי דעות יהודיים ממנדלסון עד הרמן כהן ועד בובר, אולם רוזנצווייג היה הראשון שהכניס לגבולות המחשבה היהודית את הפילוסופיה הקיומית ונתן לה כיוון יהודי-תיאולוגי." ~ עמנואל לוינס, דעת 6 (אונ' בר אילן)
  • במקום עמדת התגוננות, הפוזלת לעבר התרבות הכללית לצורך גשירת גשר, ויהיה הרופף ביותר, בין היהדות לתרבות הכללית, דורש רוזנצווייג יחס כוללני, שאינו סובל עוד פירוד בין יהודיותו של האדם לבין אנושיותו... היינו אומרים כיום, אחרי סארטר, עמדה של אותנטיות יהודית, "לב יהודי כי יהודים אנחנו". ניתן לומר ששאיפתו של רוזנצווייג היתה בראש ובראשונה אנטי מנדלסונית. לדעת רוזנצווייג היהודי והאדם חד הם! לא יותר חתירה לשיוויון בין היהודי לגרמני, אלא הבלטת היחודיות של היהודי." ~ תאודור דרייפוס, דעת 6

קישורים חיצוניים[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]