קנאת אחים

קנאת אחים הוא סיפור קצר מאת הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (1865 - 1921). גיבור הסיפור הוא אהרן־מאיר המתחרה עם חברו גדעוני על אהבתה של אישה.

"הוא יכתוב בימים יבואו ספר גדול על־דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות, וחלקו יהיה נמנה בין החושבים. זה ידע בבירור ולזה חכה באמת."
"הוא חפץ לחַדֵּש מה ולהורות באמת איזה נתיב; ואת הנתיב לא מצא עוד עדיין בבירור גמור, אם כי כבר יודע הוא את מוצאיו ומובאיו."
"הוא אינו אוהב רֵעות במסבת רבים, אבל אוהב הוא לשיח עם היחיד ולספר ממחשבות לבבו ומדרכיו."
"הוא בעיקר אדם חומד. אדם חומד נשים לא לאהוב אותן, אלא כי תאהבנה אותו, כי תאהבנה אותו, כאילו אין בו מום, ושתשבענה לו בכל נפשן ומהותן."
"הוא עזב את חדרו, שבו גר שנה ומחצה, ושכר לו חדר חדש אצל אשה אלמנה צעירה."
"אשה כזאת כמעט מן הנמנע לשבת עמה חצי שעה בחדר בהיותה לבדה, מבלי לגשת אליה ולקחת את ידה ולשימה לפה; והיא לא תכעס ותרשה לכם את מאווייכם."
"כה בא הדייר החדש, וכבר בשבוע הראשון עמדה אתו בנגיעת־אהבה."
"בוודאי מאושר היה. הוא לא צריך לרדוף אחרי אהבים, להתגעגע ולצמוא לנפש רחוקה. אהבת אשה יודעת כל מסתרי האהבה וחמודותיה לו בבית."
"הוא דִבּר תמיד טובות עליה באזניה, והיא לא האמינה לו, כי לא התהללה בנפשה מעולם; ובכל־זאת שמעה דבריו בחפץ־לב."
"באותה עת התחבר לאהרן־מאיר תלמיד אחד זקן ממנו שנתיים ושונה ממנו לגמרי... חברו ברוך גדעוני."
"כמה פעמים קרה המקרה, כי כבר בא גדעוני לחדר רעהו, כאשר היה הלז בחוץ... והוא קם והחזיק בידיה, והיא לא אמרה: הרף."
"התחילה הקִנאה בין האחים. אהרן־מאיר כבר הרגיש מיד, כי דברים בגו, ויתחיל למרר את חיי האלמנה, כי בגדה בו; והיא גם היא מאנה להיכנע לפניו וגם להודות על מעשיה."
"אהרן־מאיר לא נרעש בעיקר ולא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא; אבל נעלב, ואין לו עוד מנוח."
"שנאה עזה נתעוררה בלבו של אהרן־מאיר על גדעוני... הוא לא הבין, איך תחשק אהובתו בו, ומה ייתן לה, והוא כלו מכחש וחדל־אישים. דרך הנשים לא נדע."
"נמנה אהרן־מאיר וגמר לעזוב את החדר הארור הזה ולשכור לו חדר אחר. ויתרגש בעצמו להחלטתו זו."
"את יום היציאה, נשיאת החפצים והפירוד משני הצדדים לא אתאר. גדעוני בעצמו עזר לו להוביל חפציו וילווהו לחדרו החדש."
"ויעבור זמן אחד, ויעבור עוד זמן שני, ואהרן־מאיר לא ראה את פני אהובתו."
"הוא ידע, כי לב האלמנה תנהה אחריו. ידע, כי שוב תחפש קִרבתו. ידע, כי על משכבה בלילות לא פעם אחת תתעורר ותבקש חזותו. וכך היה!"
"כאשר שמע פעמון הבית, בו יגור, מצלצל, ונפתחה הדלת בפרוזדור, ונפתחה הדלת לחדרו ועל סִפּו – מלכה. הוא כמעט לא יכול לדבר מרעש לבבו. אחז את ידיה בשתי ידיו ויאמר: אבוא! והוא לא בא! את הסוף הזה בוודאי לא תשערו."
"הוא הלוך ילך. אך לא, לא ילך. נקם ייקח ממנה על העלבון, הוא ינקום ממנה בעד האחר, גם בעד הבעל שקדם לו. גם אותו הוא שונא עתה."
"אהרן־מאיר חלה אחר זה מחלת־העצבים, ויבוא לבית־חולים לעברים בעצת רופא אחד, וישב שם כירחים שנים, ויבריא ויחלם וישב לאיתנו ולרוחו. אולם את ספרו על דבר תהלוכות העמים ומסבות השפות לא כתב."
"וזה נחמתו, כי יזכור את אשר היה לו. את אשר היה."

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

טקסט מלא של הסיפור בפרויקט בן־יהודה