רישומים של התגלות

רישומים של התגלות הוא ספר מאת אריאל הירשפלד שיצא לאור ב־2006.

---

• "שאני חי ככולם – זו המובלעת של האהבה. אך המובלעת הזאת לא כיסתה את הים שסביבה שבו חיי לא היו חיים אלא רק דומים לחיים."
• "כל הילדים נולדים מול המוות, כנגדו, בתוכו ומתוכו."
• "במרחק שביני לבין עצמי נתחב טריז של חיקוי והתבוננות, והמרחק גדל והלך והפך לפער גדול שהמבטים נערמו בו זה על זה: לכל מעגל היה מעגל חיצוני לו, שהביט בו מבחוץ, כטבעות הבצל זו על זו או כמסילות הכוכבים."
• "כמה נכסף הדבר הזה למצוא מוצא אל מילים; כמה הוא קשור במילים וכמה מכריעות המילים בזיקה אליו; כיצד הן קובעות אותו ומרגיעות את כאבו."
• "ואני ידעתי שהבכי הזה הוא בכי על מותו של אחי. והלילה ההוא היה למעלה מעשר שנים אחרי נפילתו. איש לא אמר לי זאת כשם שאיש לא שיער ששמעתי את הבכי. וכששמעתי אותו ידעתי שאני שומע דבר נורא שהוסתר מפני ואסור לי לדעתו. זהו הקול החד, המדויק, המובחן ביותר ששמעתי בחיי. ברגע ההוא לא חיקיתי איש. הקול היה ואני שמעתי ואני הייתי שם."
• "ואם אתה מביט בה בשעות שבהן היא חזקה ולבנה, לא תראה אותה, אלא רק מין לובן מהביל הנקרם על עצמו שוב ושוב, כמו עפעפיים של אור; שמש על שמש על שמש הגדלה תדיר אל תוך עצמה, שופעת פנימה. האור הוא כוח שקט."
• "האש דעכה רק כשלא היה אפשר עוד להציל דבר. ואז עלה השחר. הבית נותר אחרי הלילה הזה על עומדו, פונה אל ההרס שממערב, כמין שאלה. החורשה, הגן, הגג, הגדר שתחמה את הנגרייה, עמדו כמו מטים לנפול אל המערב, נשארים על עומדם רק בחסדה של אי־ידיעה."
• "המחשוף כל הזמן היה שם, ופתאום ראיתיו ממש. מחשוף נדיב מאוד שנפרש מעל שדיים נדיבים מאוד; משולש מתעגל במקצת של בד דק מכווץ. בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי. חלקת עור בהיר ששרתה על הגוף כמשי שנפרש בקלות ונחת בדיוק, ללא קפל אחד, ונשאר חלק וחמים וקריר."
• "היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה, אבל לא היה בכך ולא יכול להיות קניין. למה הדבר דומה? למישהו הפושט את ידו וכף ידו פתוחה והוא מקבל מתת ועוד מתת ולעולם אינו סוגר עליה את אצבעותיו כי לעולם אין המתת חדלה להיות מתת. היא מונחת על היד, זוהרת כפלא."
• "נשאתי את עיני למעלה אל מעל לראשי וראיתי אותו מושיט את ידו הקטנה אל עבר הירח. תפסתי אותו במותניו והנפתי אותו גבוה ככל האפשר והוא מתח עצמו כלפי מעלה."
• "רק חודשים מעטים הייתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שאליו כיוונה, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים."
• "כשצרחו העגורים בסתיו היא זרעה, כשנרדמו השיחים כליל, באמצע החורף, היא גזמה, וכשהבשילו הפירות – קטפה ובררה, עטפה ורקחה. וכל השעות והזמנים הפכו למעשים. ימים ומעשים."