"יצירה ספרותית נכתבת מתוך רגשות, הפוליטיקה היא לא הכוח המניע שלה. אני כותב בשביל הדמויות, זהו מסע אחרי הרגש."
"מי שרוצה לחיות את החיים הדתיים האמיתיים צריך להיות כל הזמן בתנועה, בחיפוש. בין השאר זה אומר לפעמים להאמין יותר ולפעמים פחות. האמירה 'אני מאמין כל הזמן' לא אמיתית מבחינה פילוסופית."
"כתיבה עבורי היא היכולת להסתכל על העולם דרך ההסתכלות על עצמי ולהיפך. כלומר, היכולת לפרק ולהרכיב את העולם, את הקיום והרגש האנושיים, ולחלופין את עצמי, את הרגשות וה'מוזיקה' שלי, על ידי תמונות, מחשבות, קולות, אנשים, רעיונות. אם תרצי, זו בעצם המשמעות של לברוא עולם."
"אין דיבור על ישראליות בלי לדבר גם על המפלגות הערביות, בלי לסמן גם אותן כחלק מתמונה רחבה, עשירה, של זהות הנובעת מתוך המקום, מתוך המרחב, מתוך התרבות, מתוך החיים."
"אין בישראל מרחבי שיח שקיימת בהם 'ישראליות' כפי שהיא חיה, נושמת, פועלת, באה לידי ביטוי, במציאות. פעם היו, היום אין... מי שרוצה להשפיע על המציאות טוב לו שישפיע קודם כול על השיח הישראלי, על האופן שבו החברה הישראלית חושבת על המציאות, על האופן שבו הסיפור הישראלי מסופר היום, על מערכת הערכים הישראלית, על המשקל שהישראלים נותנים לדברים."
"אין זו הציפייה לכך שהדברים יסתדרו, אלא האמונה שיש בשביל מה לעמול, יהיו התוצאות אשר יהיו. האמונה, השימור, החיזוק, זה אולי האתגר הגדול ביותר שיש לנו היום. בלי אופק, הרי, אף אחד לא זז קדימה." [1]
"נביאי החורבן, כולם, מדברים אל האנשים הרבה יותר משהם מדברים אל השלטון (גם כאשר הם מבקרים את השלטון, הם עושים זאת על ידי פנייה אל העם). הם יודעים שחורבן קורה קודם כל בגלל האנשים הרגילים, בגלל הסיאוב היומיומי, בגלל חוסר סולידריות, בגלל עיוורון לחלשים, לגר, ליתום ולאלמנה, בגלל רמאויות קטנות, תאוות כוח, בגלל הלך רוח של חזירות, של מרמה, של קומבינות, כזה שמכרסם לאט לאט את יסודות האמון שעליהם החברה עומדת."[2]
"חברות כאלה, שהאמון התכרסם בהן, סופן שיצמיחו מנהיגים מקולקלים, בדיוק כמו שחברות כאלה, שהאמון התכרסם בהן, יצמיחו קנאות וקנאים ושטחיות ושנאת חינם. המנהיגים המקולקלים והקנאות הם חלק מהחורבן עצמו, מהעונש, תוצאה של תהליכי הריקבון העמוקים — ולא הסיבות שגורמות לו. גם עליהם החברה צריכה לשאול "איכה". איכה צמחה בתוכנו קנאות, איכה יש בינינו שנאת חינם, איכה אלה הם המנהיגים שהצמחנו. וגם שם החיפוש צריך להיות עמוק ויסודי, ולהכיר בכך שהאחריות היא קודם כל שלנו."[3]
"שאלת האיכה — לפני שהיא תוכחה היא קריאה לחשבון נפש, כזאת המבטאת בתוכה קודם כל את הכאב העז ואת ההזדהות."[4]
"בעצם ההדגשה של המקום של האדם הפשוט בהידרדרות לחורבן, נביאי החורבן מלמדים אותנו שהדרך להיאבק בחורבן, להביא לשינוי בטרם הגיע החורבן, תלויה גם היא בפנייה לאנשים עצמם."[5]
"המבקשים לשנות את העולם, לגלות דברים חדשים על אודותיו, להוביל אותו, לפענח אותו, ילכו יותר ויותר למרחב העסקי והטכנולוגי." [6]
"העולם של ה'איך', שבו מוגדרים מחדש כללי המשחק מתוך מציאות שבה לראשונה בני האדם ייצרו יקום חדש שהוא לא רק שדרוג או שכפול של העולם הפיסי, אלא הוא יקום שונה מהותית (חלל, זמן, קודים, שפה, אפשרויות וכו')." [7]
"אם הפרויקט האנושי של המאה הקודמת היה למצוא תשובות, לשפר את הקיים — הפרויקט הגדול של המאה הנוכחית הוא מציאת השאלות, הכיוונים שיש ללכת בהם, נקודות המבט החדשות, כדי שנוכל למצוא את עצמנו בתוך ים המידע שמציף אותנו." [8]
"נחשוב על השינויים שעברו ועוברים מושגי היסוד 'חלל' ו'זמן' — שעל פי קאנט הם דרכי ההתבוננות שלנו על העולם — כדי להבין עד כמה השינוי שהתודעה האנושית עוברת היום הוא עמוק." [9]
"היית פעם בכלל במצב כזה או אפילו דומה לזה, מצב שבו הרצון שלך בכלל לא נחשב, שכל הזמן אומרים לך מה לעשות, מתי לאכול ומתי לישון ומתי לרוץ ומתי לדבר בטלפון."
"אני בעצמי תחת שלטון צבאי, אתה מבין? ממש כמו הפלסטינים האלה. גם לי הם אומרים מתי ללכת ומתי לבוא ומה לאכול ואיך מותר לי לדבר. וגם אותי מענישים לפי קריזות וצורחים עלי לפי קריזות ונחמדים אלי לפי קריזות ולפעמים נותנים לי לסבול."
"התחושה הנוראה שאתה לא חשוב. שאתה כלום. שאתה עוד כלי על השולחן, כמעט כמו העט או המחשב או הטלפונים הישנים, המוצפנים."
"זוכר את השפתיים שלה מתכווצות בספקנות בשיחה ההיא על שפת הים בין הפסלים, כשהמשכתי לדבר ואמרתי שצבא זה דבר שכולם חייבים לעבור אז אי אפשר לעשות ממנו כזה עניין, ושאהבה זה הכי חשוב. אחר־כך אני זוכר אותה מנשקת אותי."
"הטקסט הזה מבקש לצאת לשיטוט אישי, חצי פנומנולוגי, בעקבות שברי זיכרונות, מחשבות, אירועים, רגשות, דימויים, כפי שהם מהדהדים במי שגדל בחברה הזו, כמי שעד היום בא והולך ממנה, מתבונן, מנסה להקשיב, למצוא, להיזכר."
"אם רוצים להבין משהו על מישהו, צריך להסתכל על הפעולות שלו, על איך הוא מתנהל, על מה הוא עושה, שרק אחר כך אפשר, אולי, אם יש זמן וכוח, להקשיב גם למילים, שרק אחר כך אפשר, אם יש זמן או סבלנות או כוח, לשמוע הסברים."
"הרוב כבר מזמן לא מתעניינים במה שלא נוגע להם אישית. יותר מזה: הרוב כבר כמעט ולא מתעניינים במה שהיה. ...ובמידה רבה אין היום איזה סיפור אחד גדול שיפעיל את כולם, אולי החברה הישראלית כבר הפכה להיות מופרדת כל כך, מפוררת כל כך, שכבר אין באמת תודעה של סיפור אחד, כלומר, במידה רבה, כבר אין תודעה של סולידריות."
"תפיסת השור בקרניו, של היכולת לדבר על דבר באמת, או לכל הפחות באסתטיקה של אמת, בלי מריחות, בלי טשטושים. לפרק תופעה אמיתית, מתרחשת, מטרידה, של שפה שהולכת והופכת שטוחה יותר, של פוליטיקלי קורקט שמשתלט על השיח."
