זיכרונותיה של נערה מחונכת: הבדלים בין גרסאות בדף
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
עריכה |
מ הגהה |
||
שורה 10: | שורה 10: | ||
* "כנראה חוויתי את הסתירה הזאת בעוצמה, אם אני זוכרת כך בפרטי־פרטים את ה[[ספר]] המאויר." |
* "כנראה חוויתי את הסתירה הזאת בעוצמה, אם אני זוכרת כך בפרטי־פרטים את ה[[ספר]] המאויר." |
||
* "מצאתי חן בעיני עצמי ורציתי למצוא חן בעיני אחרים. ידידיהם של הורי עודדו את יהירותי: הם החניפו לי, פינקו אותי." |
* "מצאתי חן בעיני עצמי ורציתי למצוא חן בעיני אחרים. ידידיהם של הורי עודדו את יהירותי: הם החניפו לי, פינקו אותי." |
||
* " |
* "יוקרתה של המילה הכתובה היתה בעיני גדולה עוד יותר מזו של המילה המדוברת." |
||
* "בבית, גם הפחותה שבזוטות עוררה שפע תגובות והערות; היו מקשיבים בשמחה לסיפורים שלי, חוזרים על הדברים שאמרתי." |
* "בבית, גם הפחותה שבזוטות עוררה שפע תגובות והערות; היו מקשיבים בשמחה לסיפורים שלי, חוזרים על הדברים שאמרתי." |
||
* "הבטחתי לעצמי לא |
* "הבטחתי לעצמי לא ל[[שיכחה|שכוח]], כשאהיה גדולה, שילד בן חמש הוא כבר [[אדם]] שלם. בהתייחסם אלי בזלזול, המבוגרים התכחשו לעובדה הזו." |
||
* "הניצחונות הקטנטנים הללו עודדו אותי שלא להתייחס לכללים, לטקסים ולשגרה כאל עובדה מוגמרת." |
* "הניצחונות הקטנטנים הללו עודדו אותי שלא להתייחס לכללים, לטקסים ולשגרה כאל עובדה מוגמרת." |
||
גרסה מ־05:40, 26 בדצמבר 2017
זיכרונותיה של נערה מחונכת (בצרפתית: Mémoires d'une jeune fille rangée) הוא ספר מאת סימון דה בובואר על ימי ילדותה ונעוריה בפריז. הספר יצא לאור ב־1958 ותורגם לעברית ב־2010.
- "מילדותי המוקדמת לא נותר לי אלא רושם מטושטש."
- "הייתי יושבת על ברכיה, בחיקה הענוג והמבושם, ומכסה בנשיקות את עורה הרענן."
- "ההגנה, הפינוק, והשעשוע שבחידושים בלתי פוסקים עשו אותי לילדונת שמחה מאוד."
- "כשידעתי שלא צריך להתייחס ברצינות לכל דבריה של לואיז, לא הקשבתי לה עוד באותה כניעוּת כמקודם."
- "הורי ענו ברצון לשאלותיי; אי־הידיעה שלי התפוגגה ברגע שניסחתי אותה במילים."
- "כנראה חוויתי את הסתירה הזאת בעוצמה, אם אני זוכרת כך בפרטי־פרטים את הספר המאויר."
- "מצאתי חן בעיני עצמי ורציתי למצוא חן בעיני אחרים. ידידיהם של הורי עודדו את יהירותי: הם החניפו לי, פינקו אותי."
- "יוקרתה של המילה הכתובה היתה בעיני גדולה עוד יותר מזו של המילה המדוברת."
- "בבית, גם הפחותה שבזוטות עוררה שפע תגובות והערות; היו מקשיבים בשמחה לסיפורים שלי, חוזרים על הדברים שאמרתי."
- "הבטחתי לעצמי לא לשכוח, כשאהיה גדולה, שילד בן חמש הוא כבר אדם שלם. בהתייחסם אלי בזלזול, המבוגרים התכחשו לעובדה הזו."
- "הניצחונות הקטנטנים הללו עודדו אותי שלא להתייחס לכללים, לטקסים ולשגרה כאל עובדה מוגמרת."