לדלג לתוכן

מלחמת יום הכיפורים

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
כוחות צה"ל בתעלת סואץ
אות מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור, המלחמה הערבית־ישראלית של 1973 ובפי הערבים: حرب أكتوبر – חארבּ‏‏ אוקטובר (מלחמת אוקטובר), حرب تشرين – חארבּ‏ תשרין (מלחמת תשרין) ומלחמת רמדאן) התנהלה בין 6 באוקטובר ל־24 באוקטובר 1973. במלחמה נהרגו אלפי ישראלים, מצרים וסורים, והיא הייתה מהקשות שבמלחמות ישראל.

ערב המלחמה

[עריכה]
  • "אילו אני הייתי אמריקנית, הייתי אומרת: ניתן לסאדאת להתבשל קצת במיץ שלו. שיישב ויחשוב ויעשה חשבון נפש וחשבון עולמו. ואחר־כך, כאשר יגמור לחשוב, ויחליט שהוא באמת רוצה לגמור עם המלחמה – אז הוא צריך להתיישב ליד השולחן." ~ ראש הממשלה גולדה מאיר בראיון לדב גולדשטיין, מעריב, 9 באוגוסט 1972.[1]
  • "אני לא חושב שקיימת סכנה לבטחונה של ישראל... היום ההכרה בעולם הערבי היא שבכוח לא יכולים לפתור את הבעיה." ~ הרמטכ"ל הקודם, חיים בר-לב בשיח לציון 25 שנה ל"מעריב", 1973, לפני המלחמה.[2]
  • "כמה פעמים יכול מנהיג לחזור על אותו איום?" ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר על איומיו של סאדאת במלחמה בשנים 1971–1973, בדיון שנערך ב-6 באפריל 1973, חצי שנה לפני המלחמה.[3]
  • "אינני מאמין, כי בדורנו תהיה עוד מלחמה מסוג זה (מלחמה על הקיום), כמו בתש"ח וב-67'. זהו אחד ההישגים של מלחמת ששת הימים, שבעטייה נתבטלו התנאים, המעמידים אותנו לפני מלחמה כזאת." ~ יגאל ידין בראיון ל"מעריב", 6 במאי 1973.[4]
  • "עשר השנים הבאות תראינה את הגבולות נשארים מוקפאים בקווים הקיימים – אבל לא תפרוץ במהלכן מלחמה גדולה." ~ משה דיין בראיון לשבועון "טיים", השבוע המסתיים ב-30 ביולי 1973, שלושה חודשים לפני פרוץ המלחמה.[5]
  • "אתה מדבר שטויות. לא תהיה מלחמה – לא בקיץ הזה ולא בקיץ הבא. בשנים הקרובות בכלל לא תהיה מלחמה בארץ־ישראל". ~ משה דיין לאלוף רחבעם זאבי, שלושה ימים לפני יום הכיפורים 1973.[6]

במהלך המלחמה

[עריכה]
  • "חורבן הבית השלישי" (או "הפסדנו את הבית השלישי") ~ שר הביטחון משה דיין (כך שמע אותו אחד האלופים) ב-7 באוקטובר אחר הצהריים בשדה דב, עם שובו מביקור אצל האלוף שמואל גונן בחזית הדרום.[7]
  • "הדור הזה של 73', הוא עולה על הדור של 67', שעלה על הדור של 58', שעלה על הדור של 48'. הדור החדש הזה הוא דור לוחמים, שאתם עוד אחרי המלחמה הרבה זמן תכתבו את האגדות שלהם".[8] ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, 8 באוקטובר 1973.[9]
  • "אני חוזה עכשיו רק דבר אחד, שאנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות" ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר בתשובה לשאלת דן שילון אם הוא חוזה מלחמה קצרה או ארוכה, במסיבת עיתונאים בבית סוקולוב, 8 באוקטובר 1973.[8]
  • "כיום אנחנו במצב שצריכים להאמין במשהו. לאחד יש אמונה דתית. לאחר יש אמונה מיסטית. קצין מקיבוץ חפץ חיים אומר: 'אלוהים יעזור ויהיה בסדר'; וקצין מגבעת חיים אומר: 'יהיה בסדר'. לכל אחד מהם יש אמונה, אם כי שונה, בקיומו של העם היהודי ונצחיותה של ארץ ישראל." ~ דני מט בשיחה עם חייליו ב"אפריקה", בעת שהיה מפקד חטיבת צנחני מילואים, במהלך מלחמת יום הכיפורים.[10]
  • "כמה חזקה האומה וכמה גדולה היא ברגעי משבר. קשה לתאר איך נקפצות האצבעות לאגרוף פלדה בימי פרעות. [...] מפליא עד כמה הצלחנו ביצירת עובדה זו, שהעם כולו צבא." ~ יונתן נתניהו
  • "הוכח בבירור פעם נוספת שכוח שלנו שלוחם על-פי כל הכללים הפשוטים מנצח... יש להקפיד בכל מקרה על רתקים רציניים לפני כל תנועה בשטח... באופן ברור מושג שלב ההכרעה כשהאויב נכנס למצב נפשי תבוסתני. שלב השבירה מתממש כשבאויב נכנסת אימת המוות. פחד זה משתק אנשים לחלוטין... עד שלא מושגת תוצאה זאת, ימשיך האויב לשקול את מעשיו ולהוות יריב מסוכן." ~ מתוך דו"ח שכתב יוני נתניהו על הקרב עליו פיקד כנגד הקומנדו הסורי במלחמת יום הכיפורים.[11]
  • קיסינג'ר לגולדה בזמן מלחמת יום הכיפורים: "קודם כל אני אמריקני, אחר־כך מזכיר המדינה של ארצות הברית ואחר־כך יהודי" גולדה בתגובה: "אנחנו קוראים מימין לשמאל" (הכוונה הייתה בכך שגולדה רצתה לעורר אצל קיסינג'ר רגשות יהודיים בכדי שיעזור לישראל במאמץ המלחמתי בזמן מלחמת יוה"כ).
  • "תוציא אותו החוצה! תוציא אותו!" ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר לאלוף פיקוד דרום שמואל גונן, כאשר הוא שומע כי בניגוד להנחיותיו, כוח סיור של אוגדת אריאל שרון הגיע לאגם המר הגדול ומבקש לצלוח את התעלה, 9 באוקטובר 1973.[12]
  • "אני אומר לך שלא צולח! לא צולח! לא צולח!" ~ האלוף גונן לשרון, בעקבות זעמו של הרמטכ"ל, 9 באוקטובר 1973.[12]
  • "תוציא אותו החוצה! אני לא הולך לצלוח!" ~ הרמטכ"ל דדו חוזר על דרישתו בפני האלוף גונן, 9 באוקטובר 1973.[13]
  • "זו התפנית במלחמה, ואם אי פעם יכתבו את ההיסטוריה וישחזרו כיצד עשינו את זה, יתברר שזו הייתה שיא החוצפה." ~ רא"ל דוד אלעזר רגע אחרי שנודע לו כי כוחות צנחנים הצליחו לבצע את צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים.[14]
  • "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן." ~ הרמטכ"ל דוד אלעזר, לקראת סוף המלחמה

לאחר המלחמה

[עריכה]
  • "החטא שחטאנו לפניך בקלות ראש. לא הערכנו את היכולת שלהם, והיינו סבורים, כי הסדיר לבדו – 270 הטנקים, מעט הארטילריה וחיל־האוויר – יבלמו כל נסיון־התקפה. ביום שישי בלילה הלכנו כולנו לישון, למרות מה שראינו בעינינו מעבר לתעלה, לא מתוך הכרה, שבשבת תפרוץ מלחמה." ~ אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן (גורודיש), לאחר המלחמה.[15]
  • "אם לאחר המלחמה הקודמת (מלחמת ששת הימים) ראינו שהתפתחה האמונה האלילית ב'כוחי ועצם ידי'... באה המלחמה הזאת והפריכה את הגישה הזאת מיסודה. הרעיון המתרברב שצה"ל הוא צבא בלתי מנוצח התנפץ לרסיסים... רק התפילות עמדו לנו ורק הקב"ה הציל אותנו... המלחמה הזאת בלי ספק באה לנפץ את העבודה זרה של כוחי ועצם ידי." ~ הרב שך.
  • "הטיל כופף את כנף המטוס." ~ עזר ויצמן בעקבות האבדות הכבדות שספג חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים.
  • "זה היה ניהול גאוני של המלחמה הזאת, עם כל הצרות שהיו לו." ~ גולדה מאיר על הרמטכ"ל דוד אלעזר.[16]
  • "אם היה גיבור במלחמה הזאת – זה היה דדו." ~ גולדה מאיר בראיון ל"על המשמר", ערב ראש השנה, תשל"ח.[17]
  • "מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים גורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו. בתוך זה ההחלטה ללכת תחילה לצפון – ורק אחר־כך לדרום. הוא יכול היה לקבל גם החלטה הפוכה – אבל מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!" ~ ישכה שדמי [18]
  • "כשדדו לא היה – המטה־הכללי לא כל־כך תיפקד... אין ויכוח על כך, שהוא ניהל את הקרב, הוא ניהל את המלחמה, דיין היה די מעורער, וגולדה...נשענה בעיקר על דדו, על הדיווחים, על הביטחון שבסופו של דבר נעשה את המלאכה... ה'בור' היה מלא גנראלים... לא יכולת לחשוב, כל אחד נתן עצות. רק בסוף המלחמה גירש את כולם, אבל לקח זמן עד שאזר חוצפה ועוז לגרש רמטכ"לים מהחדר". ~ רב אלוף צבי צור.[19]
  • "אחד הרגעים היותר מעצבים במסלול הצבאי שלי היה במלחמת יום הכיפורים. הייתי מפקד סיירת הצנחנים, יחידה שיודעת לעשות כל משימה. אנשים מצויינים כמו היום. ולפתע, בערב אחד אתה חש שלמעשה אתה לא מוכן, מידה מסויימת של חוסר אונים, של הפתעה. לאחר שחלפה המלחמה נצרב לי בתודעה באופן מאוד משמעותי ואני אמרתי לעצמי שבמהלך שנותי כמפקד, כל עוד אמשיך בצבא, אני אעשה כל מאמץ על מנת לא להיקלע לסיטואציה דומה." ~ הרמטכ"ל שאול מופז, בשיחה מול מפקדים וחיילים, יולי 2002.[20]
  • "זהו עבורי טקס סיום קורס הקצינים האחרון כראש המטה הכללי. לאורך השנים הגעתי פעמים רבות לשערי בה"ד אחד כדי לשוחח עם מפקדי העתיד של צה"ל, והמפגשים‬ עם הרוח המיוחדת שלהם ועם הקסם המיוחד של המקום הזה – הפכו את הביקורים האלו לאחת מהנעימות‬ ‫והחשובות שבחובותיי כרמטכ"ל. שנים ארוכות עברו מאז שהוענקה לי סיכת המ"מ מידי רב-אלוף דוד אלעזר, זכרו לברכה, ואני עדיין זוכר‬ היטב את המסעות ואת האימונים שעברתי בין נופי המדבר של בית הספר לקצינים.‬ ‫לא פחות אני זוכר את יציאתי מכאן אל שדות הקרב של החזית הדרומית במלחמת יום הכיפורים ואת‬ ‫תמונות הטנקים הישראליים הנסוגים תחת האש המצרית בימים הראשונים של הלחימה." ~ רא"ל גבי אשכנזי נפרד מבית הספר לקצינים.[21]
  • "קיבלתי החלטה שאני מציע את עצמי לחזור כמ"מ לגדוד 50 לשנה אחת. זה היה בגלל המצב הכללי במדינה וגם על רקע הדיווחים הקשים על מה שקרה לגדוד." ~ משה יעלון על חזרתו לצה"ל בעקבות מלחמת יום הכיפורים.[22]
  • "הלקח הראשון שלי מהמלחמה הוא: הטל ספק. אל תסמוך על שום דבר. זה אחד המסרים שאני מעביר בהרצאות לצוערים בבה"ד 1: תשאלו תמיד שאלות. יש בצה"ל חופש מחשבה וחובה של ביקורת. לפני שקיבלתי את תפקיד ראש אמ"ן, קראתי את כל דו"ח אגרנט ואחר כך ישבתי שעות ארוכות עם אלי זעירא, יואל בן-פורת ואחרים. שאלתי את עצמי אם זה יכול לקרות עוד פעם. התשובה היא שזה עלול לקרות. בסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ואנשים מחפשים קונצפציות להיאחז בהן. זה מסוכן, בעיקר כשיש מפקדים עם כריזמה שמשליטים את דעתם ולא מאפשרים דיון פתוח. גם היום הדיונים אצלי לא מתנהלים על פי סדר הדרגות, כי השכל לא נמצא רק למעלה. אני לא יודע יותר טוב ממח"ט שומרון (שכם) מה קורה אצלו. אני צריך להקשיב לו." ~ משה יעלון על מסקנותיו ממלחמת יום הכיפורים.[22]
  • "אני, בכל אופן, לא הרגשתי מעולם באחריות כה כבדה כמו באותן שעות. הרגשתי שאנו הראשונים במהלך גורלי זה, וכי עיני כל ישראל נשואות אלינו. ידעתי שכולם – המטה הכללי, הפיקוד, ובוודאי האוגדה, ומי יודע מי עוד – מאזינים לרשת הקשר שלנו וממתינים לשמוע את מילת הקוד הגואלת 'אקפולקו', דהיינו: גל ראשון צלח ונאחז בגדה המערבית." ~ דני מט על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים.
  • "למרות שמסביב היו הגבעות שחורות ממצרִים, ההרגשה שלנו היתה שבשישה עשר בחודש המצרים היו מבולבלים לגמרי ושהיה אפשר להמשיך להתקדם." ~ האלוף דני מט, שהיה מפקד חטיבת צנחנים מילואים "חוד החנית", על צליחת התעלה במלחמת יום הכיפורים.[23]
  • "כשהייתי חייל בשייטת הייתי רץ קשר של יהונתן בשיא וכבר אז היו לנו הרבה שיחות על יהדות כי מאוד התעניינתי. מלחמת יום הכיפורים הייתה מכה חזקה בנפש פנימה והעלתה הרבה שאלות של חיים, אבל נקודת ההתחלה של תהליך התשובה הייתה בעקבות שיחת סיכום שהעברתי לפלוגה שגייסתי אחרי המלחמה, בסיום מסלול הלוחם שלהם. ישבנו למרגלות דיונה ארוכה בסיני, דיברתי אתם בפאתוס, ופתאום הייתה לי תחושה, תוך כדי דיבור, שאני יכול לומר באותו הניגון תכנים הפוכים לגמרי. הרגשתי שמה שאמרתי להם לא מחלחל אליי. נהרגו לי עשרות חברים במלחמה. תשעה מהכיתה שלי בפנימייה הצבאית נהרגו. הרגשתי שזה יכול להביא אותי למסקנות הפוכות מהאידיאולוגיה שהרצתי להם, אבל התקליט המשיך לעבוד." ~ תא"ל הרב אביחי רונצקי על המלחמה.[24]
  • "כשאני חושב היום מה הניע אותנו להתלכד כגוף אחד ולהילחם ללא קושיות ותהיות, קשה לי להשיב על כך באופן החלטי, אך נדמה לי שסיבת הדבר הייתה החינוך. דיברנו ועשינו ציונות ללא בושה. הקשר לארץ-ישראל היה טבעי." ~ תא"ל הרב אביחי רונצקי.[25]
  • "רצינו מאוד שאת הימים הרחוקים של סתיו 73', למשל, נזכור על פי תווית יין הבוז'ולה שמזגנו על מרפסת כלשהי הצופה לים התיכון, אבל לא יצא לנו. יצא לנו להעריץ מאגיסטים מפורסמים בהיסטוריה מתוך הכרה שזאת המציאות היחידה האפשרית. לא היה לנו ערוץ 2, וידענו שאנחנו צודקים. ידידים ותיקים, בני מחזור יקרים (נמצא כאן מישהו מנובמבר 69'?), באנו היום להיפרד מהמאג. הטקס יהיה קצר, ובוגר. מן הסתם יש מישהו שנוטש עכשיו את הדף בגועל. אל תיבוש חבר. תעשה מה שבא לך. אנחנו ממשיכים בטקס. מותר לעשן, מותר להוריד כובעים. ובכן, בימים אלה מוציא צה"ל את הכלי שלנו לפנסיה. המאג, רבותי, אגדה בחיינו, סיים השנה, למעשה, את שירותו המסור בחטיבות החי"ר הסדירות. שחקן הציר, סוס העבודה, שמשך בעול כמעט 30 שנה, יילך וייעלם אט אט מהנוף. הצנחנים וגבעתי, גולני והנח"ל כבר החליפו אותו במקלע החדש, 'נגב'. תמה תקופה." ~ מתוך מאמר מאת אביחי פגר, "שלום לידיד", "הארץ".
  • "נהרגו לנו 130 לוחמים, 310 פצועים, מתוכם מפקדים רבים, כל שרשרת הפיקוד. ועם זאת, כושר הלחימה של החטיבה לא נפגע. כל הזמן הצטרפו אלינו עוד ועוד אנשים ששירתו בחטיבה. צריך לזכור שאנחנו איבדנו את מג"ד 17 דובי דרור, בשמונה בחודש, בקרב החרמון הראשון. איבדנו את מג"ד 12 יענקלה שחר, בהתקפת הנגד על כוח סורי שחדר עד לכביש מסעדה-קוניטרה באזור בוקעתה בתשעה בחודש, איבדנו את הסמח"ט שלי רובק'ה אליעז, את מפקד הסיירת שמריהו ויניק שנפצע בתחילת המלחמה. היה לו רסיס בראש, אבל הוא לא רצה להתפנות. לקראת העלייה לחרמון אני שלחתי אותו בפקודה לרופא החטיבתי לצילום ראש, הוא נהרג ב-22 באוקטובר. נהרגו גם הרבה מפקדי פלוגות, אחד הסמג"דים שהתמנה תוך כדי לחימה נהרג בפגז האחרון של המלחמה. היו גם פצועים רבים. המח"ט נפצע ב-22 בחודש, גם מג"ד 51 נפצע. אבל למרות זאת החטיבה לחמה ברציפות, ללא שום הפוגה." ~ אמיר דרורי על מלחמת יום הכיפורים.{{הערה|מתוך הכתבה "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", מאת עמית נבון, "nrg מעריב", ‏ 02.10.2003 (ראיון).
  • "זה לא חלף לי בראש ולו לרגע אחד. אפילו לא פסיק של מחשבה כזו. היה לי ברור בכל שנייה ושנייה במהלך הקרב הזה שאנחנו כובשים את החרמון. תבין, בתודעה שלי לא היתה בכלל אפשרות אחרת." ~ יואב גולן (לוי) על מבצע קינוח במלחמה.[26]
  • "בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה שאליה אתה מתכוון באומרך 'המלחמה' ללא תוספת שמה הפרטי. כשסבתי בתיה הייתה אומרת 'בזמן המלחמה' ונאנחת, היה ברור שהיא מתכוונת למה שהיא קראה 'המלחמה העולמית השנייה'. אמא מימי עד היום קוראת 'המלחמה' אך ורק למלחמת השחרור ולא לאף מלחמה אחרת. אנחנו, ילדי מלחמת העצמאות וקום המדינה, לחמנו כחיילים צעירים במלחמת ששת הימים, כקצינים במלחמת ההתשה וכמג"דים במלחמת לבנון הראשונה. אבל התואר 'המלחמה' שמור איתנו למלחמה אחת ויחידה, זו שעיצבה את דמותנו – מלחמת יום הכיפורים." ~ עוזי דיין.[27]
  • "ביום השלישי ראינו אכן את חיילי גולני מגיעים, לאחר קרב עקוב מדם, למוצב הריק ומניפים את דגל ישראל. מישהו העיר בפרפרזה על 'העיניים של המדינה' (כפי שכינה את החרמון לוחם גולני, בני מסס) שאפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש'האוזניים של הפיקוד' יקשיבו לנו. נשמע ציני, אבל רק מי שלחם במלחמה זו הבין שציניות בריאה הייתה מצרך הכרחי כדי לא להתייאש ולהישאר הומני. גם האמירה הנוראה 'אני שונא את המדינה, אבל אוהב את הפלוגה שלי' נולדה במלחמה הזו." ~ על מבצע קינוח במלחמת יום הכיפורים ~ עוזי דיין.[27]
  • "הייתי עצוב אבל המלחמה הזו נטעה בי דווקא ביטחון. ברמה הלאומית לא הצליחו לנצח אותנו אף שתפסו אותנו 'עם המכנסיים למטה'. ברמה האישית הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין זאת." ~ עוזי דיין על מלחמת יום הכיפורים.[27]
  • "יש לזכור כי מלחמת יום הכיפורים, על כל הקרבות שבה, היתה מלחמה "ליניארית", שבה הכוחות לחמו לפי סדר פעולות ברור, הן מבחינת האויב והן מבחינת כוחותינו, בשטח לחימה נתון. הלחימה הצפויה לנו בעתיד, בעיקר מול אויב כמו חיזבאללה, היא לחימה "מבוזרת", הפרוסה על שטח גדול. חשוב להבין שלחימה מסוג זה מחייבת הטלת "רשת" - המאפשרת לכוחות רבים לפעול בו-בזמן בשטח רחב, באופן עצמאי וללא תלות ישירה ביניהם. ההכרעה תושג בכל מפגש עם האויב של כוחות קטנים, מרמה חטיבתית, הפועלים תוך עצמאות מלאה. סכום המפגשים ישיג את הניצחון השלם. במערכה מבוזרת בחירת מקומו של המפקד קשה ומורכבת יותר מאשר במערכה ליניארית. הכנת הכוחות וירידה לפרטי התכנון מהוות עבור המפקד אתגר בפני עצמו." ~ מתן וילנאי על ההבדל בין עימותי העתיד לבין מלחמת יום הכיפורים.[28]
  • "במלחמת יום כיפור הלכו כמעט כולם הביתה, ולדעתי ניצחנו. היא הסתיימה מאה קילומטר מקהיר, לא מתל אביב. ההישג שהבאנו במלחמת לבנון השנייה הוא לא ההישג שאני הייתי רוצה לראות במלחמות עתידיות, בוודאי כשיחסי הכוחות הבסיסיים הם כאלה. אני חושב שתפיסת הרמטכ"ל גבי אשכנזי בתחום הזה היא הנכונה והיא מונחלת עכשיו לצה"ל. זה בכוחנו, גם היום, בכל גזרה. אנחנו מסוגלים לעשות את זה יותר טוב, ואם נידרש לכך בעתיד גם נעשה את זה יותר טוב." ~ האלוף יואב גלנט.[29]
  • "מלחמת יום כיפור היתה קו השבר. הריצו אותנו מגזרה לגזרה, יזמו משימות התאבדותיות, חלקן מיותרות לחלוטין, חסרות משמעות על מפת הקרבות. אחר כך בא הרגש המר ההוא, שהחשאיות והמידור הפתולוגי מסתירים לעיתים נפיחות הרת-אסון וחוסר שיקול דעת." ~ אבנר שור.[30]
  • "כשהייתי סגן צעיר במלחמת יום הכיפורים ובלמתי עם בזוקה את הטנקים הסוריים על הגדרות של מחנה נפח הייתה לי תחושת התעלות. אני מוכרח להגיד את זה. זו לא חדוות מלחמה. אני לא מציע ליזום קרבות בשביל זה. אבל אני באותו רגע חשתי איזה סיפוק ושמחה מוחלטים. בהתחלה היה פחד. לא הפחד למות אלא הפחד לפשל. הפחד שלא אצליח לעצור אותם. אבל אחר כך ירד עליי איזה שקט כזה. ופתאום הכול התחבר לי. עין גב וחרב הנצורים ואין עם נסוג מחפירות חייו. לא שחשבתי באותו רגע במושגים האלה, אבל פתאום הכול היה ברור ונהיר. הרגשתי שאני עושה את הדבר שבשבילו באתי לעולם." ~ אפי איתם.[31]
  • "באירוע לציון עשרים וחמש שנים למלחמה שנערך בזמנו בפיקוד הצפון, שאל אותי אלוף הפיקוד אז, מה המסקנה העיקרית שלי מהמלחמה. תסתכל על המפקדים שלך, עניתי לו, ותפעיל את דמיונך. האם במפקדי האוגדות שלך אתה רואה את רפול, את מוסה פלד, את דן לנר? תסתכל על המח"טים, האם אתה רואה שם את יאנוש בן-גל, את אורי אור, את אמיר דרורי, את רן שריג, את יוסי פלד, יוסי בן חנן, וכן הלאה לגבי המג"דים ומפקדי הפלוגות. התוכניות חשובות, הכל חשוב, אבל הם יקבעו את התוצאה הסופית." ~ האלוף אורי שמחוני.[32]
  • "'כזאב על העדר'. בבואם לתאר ההתקפה הסורית על רמת-הגולן הישראלית בשעה 14:00, ה-6 באוקטובר 1973, נזכרו רוב הפרשנים, אוטומטית, בשורה מפורסמת זו משירו של הלורד ביירון. אפשר גם להניח כי שורה זו בדיוק עלתה במחשבתם של אלה מהפקדים הסוריים שהיו בעלי נטייה ספרותית, כאשר ליטשו את הפרטים האחרונים בתוכניות המבצעיות העתידות להעמיד מול הישראלים טנקים ותותחים במספר רב יותר מזה שמפקדי השריון המהוללים של היטלר היו מסוגלים לחלום עליו. אבל הכבשים שאותן מצא הצבא הסורי באותו יום באוקטובר היו דומות יותר לאיילים גדולי-קרניים בייחום הסתיו מאשר לכבשים המבויתות אותן ניתן למצוא בשירה הפסטורלית. שתי החטיבות הישראליות שנמצאו בגולן, נחותות מהסורים מבחינה מספרית בשיעור של אחת מול תשע, היו עוצבות עילית. חטיבה שבע החזיקה בצפון-הגולן וכמעט לא נהדפה לאחור, בהקימה מערכת-הגנה שהיוותה איזון עדין בין נוקשות וגמישות. מוצבים בודדים נאחזו בקרקע בעיקשות, כשהם מתעלים את החדירות הסוריות לתוך מעברי-הרים סלעיים, שבהם יכלו לפגוע בהן קבוצות ניידות של טנקים ישראלים שהמתינו מאחורי הקו הסגול. כאשר החלו התגבורות להגיע ביום השני, עדיין שלטו הישראלים במצב - בקושי. בסוף היום הרביעי, היה צבא הטנקים הסורי שהסתער על חטיבה שבע מוטל לפניה כחורבה מעלה-עשן." ~ טום קלנסי כותב על מלחמת יום הכיפורים.[33]
  • "חטיבת 'ברק' החזיקה בדרום-הרמה והיתה בת-מזל פחות. כאן היו פני הקרקע מתאימים פחות להגנה, ונראה שכאן גם היתה המנהיגות הקרבית הסורית טובה יותר. בתוך שעות נשברה חטיבת 'ברק' לכמה חלקים. אף-על-פי שבהמשך הלחימה התברר שכל אחד מהחלקים הללו היה מסוכן לסורים כקן של צפעונים, מיהרו ראשי-החץ הסוריים לנצל את הפערים ולדהור לעבר יעדם האסטרטגי, הכנרת. המצב שהתפתח בשלושים ושש שעות היה , כפי שהתברר, המבחן החמור ביותר לכוחה הצבאי של ישראל מאז 1948. כוחות תגבורת החלו להגיע ביום השני. את אלה היה צריך לזרוק לאזור הלחימה טיפין-טיפין - לסתום חורים, לחסום כבישים, אפילו לצרף זו לזו יחידות שנשברו בלחץ הקרב הנואש ואשר, לראשונה בתולדותיה של מדינת ישראל, נטשו את שדה-הקרב לפני הערבים המתקדמים. רק ביום השלישי היו הישראלים מסוגלים לרכז את אגרוף השריון שלהם, לאגוף, ואחר-כך למחוץ, את החדירות הסוריות העמוקות. המעבר לפעולות התקפיות בא ללא פסק-זמן. הסורים נזרקו לאחור לעבר בירתם בהתקפת-נגד נזעמת, ונטשו שדה-קרב זרוע טנקים שרופים ובני-אדם מרוסקים. בסוף אותו יום שמעו חיילי חטיבות 'ברק' ושבע במכשירי הרדיו שלהם שדר שהועבר מהפיקוד העליון של צבא ההגנה לישראל: אתם הצלתם את עם ישראל. ואכן, את זאת עשו. אבל מחוץ לישראל, פרט לאותם בתי-ספר שבהם לומדים את אומנות המלחמה, קרה דבר מוזר: קרב הגבורה הזה נשכח. כמו במלחמת ששת הימים שלשנת 1967, המבצעים המהירים יותר שנערכו בסיני היו אלה שעוררו את התרגשותו והערצתו של העולם: צליחת תעלת סואץ, הקרב בחווה 'הסינית', כיתור הארמייה השלישית המצרית - זאת למרות ההשלכות המפחידות של הלחימה ברמת-הגולן, שהיתה קרובה הרבה יותר לבית. עם זאת, חיילי שתי החטיבות הללו שנותרו בחיים ידעו מה היה טיבו של המעשה שעשו, וקציניהן יכלו ליהנות מהידיעה כי בין חיילים מקצועיים, המכירים את מידת המיומנות ואומץ-הלב הכרוכה בעמידה כזאת, ייזכר קרב הגולן שלהם בשורה אחת עם קרבות התרמופילים, בסטון וגלוסטר היל." ~ טום קלנסי כותב על מלחמת יום הכיפורים.[34]
  • "למחרת הפציץ חיל האוויר את דמשק. על פי עדותו של סגן הרמטכ"ל דאז ישראל טל, ההפצצה הזו היתה אקט של ייאוש, שנועד לסיים את המלחמה לפני שיקרה אסון – אפילו במחיר של הותרת ההישגים הקרקעיים והמורליים בידיו של האויב. "'הפצצנו את דמשק, כולל אוכלוסייתה, במגמה שסוריה תצעק 'הצילו',' אמר טל בהרצאה לאחר המלחמה. 'ב-9 באוקטובר בבוקר היתה תחושה שעצם הקיום הלאומי בסכנה ושהסיכוי להתקיים הוא קטן מאוד. מכאן שהמטרה היתה להפסיק את המלחמה מהר ובכל תנאי'." ~ עפר שלח.[35]
  • "כל אדם שהיה במלחמת יום הכיפורים, יש לו את מלחמת יום הכיפורים שלו. לכל אחד יש נקודה שהוא יזכור לעד." ~ הרב ישראל זינגרביץ, רבה של אוגדה 252 (מקור)

ראו גם

[עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכה]
ויקיפדיה ערך בוויקיפדיה: מלחמת יום הכיפורים
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: סיכום מסמך ההערכה שהוציאה אמ"ן/מחקר ב-5 באוקטובר 1973
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת יום הכיפורים

הערות שוליים

[עריכה]
  1. ^ חנוך ברטוב, דדו (1978), כרך ראשון, עמ' 220.
  2. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך ראשון, עמ' 235.
  3. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך ראשון, עמ' 233.
  4. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך ראשון, עמ' 269.
  5. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך ראשון, עמ' 273.
  6. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 26.
  7. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 63, 68.
  8. ^ 8.0 8.1 היום ה-3 ללחימה, הרמטכ"ל דוד אלעזר: "נשבור להם את העצמות", בערוץ היוטיוב של תאגיד השידור "כאן".
  9. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 106.
  10. ^ מקור (הקישור אינו פעיל, {{{1}}})
  11. ^ הקרב האחרון של יוני מאת עידו נתניהו, הוצאת "מעריב", 1991, עמוד 117.
  12. ^ 12.0 12.1 חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 130.
  13. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 132.
  14. ^ מתוך הספר צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973, מאת ד"ר עמיר אזוב, הוצאת דביר, עמ' 136 (מקור (הקישור אינו פעיל, {{{1}}}))
  15. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך ראשון, עמ' 323.
  16. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 53.
  17. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 69. ואילו בעמ' 7: "אם היה גיבור במלחמת יום הכיפורים – דדו היה האיש".
  18. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 51.
  19. ^ חנוך ברטוב, דדו, כרך שני, עמ' 116–117.
  20. ^ מקור
  21. ^ מתוך הכתבה "הרמטכ"ל אשכנזי נפרד ממגרש המסדרים של בה"ד 1", 26.10.2010, אתר צה"ל (מקור).
  22. ^ 22.0 22.1 מתוך הכתבה "בדרך לאיסמעיליה החליט סמל המחלקה יעלון לחזור לגדוד 50", מאת עמוס הראל, "הארץ" 03.10.2003 (ראיון)
  23. ^ מתוך הספר צליחה מאת ד"ר עמיר אזוב עמוד 174.
  24. ^ מתוך הכתבה "הי דרומה: הרבצ"ר שעבר לגור בקומונה" מאת אלישיב רייכנר "nrg מעריב" 02.12.2010 (ראיון)
  25. ^ מתוך מאמרו "הקרב ששינה את חיי", "מעריב", ‏ 27.09.2009, על חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים (מקור).
  26. ^ מתוך הכתבה "גיבור בעל כורחו", מאת אבי צור ראיון עם יואב גולן קצין האג"ם של חטיבת גולני שפיקד על השלמת כיבוש החרמון, מתוך ביטאון "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל גיליון 196 דצמבר 2005.
  27. ^ 27.0 27.1 27.2 "למדנו את הלקח תחת אש קטלנית" בעיתון "ישראל היום", 17 בספטמבר 2010.
  28. ^ "הארץ", מוסף "ספרים", 25.09.2006 ([1]).
  29. ^ מתוך ראיון בעיתון "מעריב", 30 בספטמבר 2008 (מקור).
  30. ^ מתוך הכתבה "אחר-כך בא הרגש המר" מאת נעמי גבע, ynet 12.02.2003 (מקור).
  31. ^ מתוך הכתבה "מנהיג מחכה לאות" מאת ארי שביט, "הארץ" 21.03.2002 (מקור).
  32. ^ "צבא מופתע אך יעיל", הארץ, 12.10.2010 (מקור).
  33. ^ מתוך ספרו כל הפחדים כולם, 1992, עמוד 11.
  34. ^ מתוך ספרו כל הפחדים כולם, 1992, עמוד 12.
  35. ^ בספרו המגש והכסף, הוצאת זמורה ביתן, 2003, עמוד 32.
אוחזר מתוך "https://he.wikiquote.org/w/index.php?title=מלחמת_יום_הכיפורים&oldid=204748"