ביום שבו ירו בראש הממשלה

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עטיפת הספר

ביום שבו ירו בראש הממשלה הוא קובץ סיפורים קצרים מאת עוזי וייל שיצא לאור ב־1993.


  • "אז השתנה החשש שעל פניה באחת לחיוך. השינוי הזה היה כל־כך פתאומי ומפעים, כל־כך מתוק, כל־כך מתוק, ששנים אחר־כך הוא היה מסתכל בה בלי שהייתה מרגישה ומנסה ללכוד את עיניה ברגע בו עולה בהן החיוך."
  • "זה לא היה הסיפור עצמו, זה היה צליל קולה, הריח שלה, האופן בו פרשה ידיה בתום כל פרק בסיפור, בחיוך משתומם, כאומרת, איזה מין דבר מוזר זה, והוא נרעד, וכשגמרה לספר היה לכוד באוויר שהקיף אותה."
  • "הוא לא ידע שבינתיים, בחדר השני, שוכבת האישה שהוא אוהב ופליאה גדולה ומתוקה עולה בה, ומביאה עליה התרגשות כמוה לא הכירה מעודה."
  • "הלילות המתוקים איתה יישרו את גבו, עשו אותו שמח ובטוח בעצמו, ושלחו אותו יום אחר יום לעבודה, כדי שיוכל לחזור אליה בלילה ולפרוק אצלה את כל האהבה שהצטברה אצלו במשך היום."
  • "הייתה משתוקקת כל היום לרגע שבו תוכל לפתות אותו, ולראות את המבט הזה עולה בעיניו, המבט שאומר, אלוהים, את כל־כך יפה שאני לא יכול לדבר, המבט שאומר, לא הייתה יכולה להיות לי אחרת אף פעם."
  • "ליאורה גדלה לתוך הבטחה שמשהו חייב לקרות לה. משהו טוב. יותר מטוב, משהו גדול. יעוד של הלב, שמחכה לה מעבר לפינה. היא הרגישה שבאוויר עומדים יהלומים עטופים, אבל היא לא הצליחה לאתר אותם. היא ניסתה כל מיני דברים, אבל שום דבר לא קירב אותה אל ההבטחה הזו, והיא התחילה לפקפק אם אי פעם תגיע אליה."