הדבר
מראה
הדֶּבֶר (בצרפתית: La Peste, מילולית: "המגפה") הוא רומן מאת אלבר קאמי על מגפה בעיר אוראן. הספר יצא לאור ב־1947.
- "איש אינו מסוגל שלא לחשוב על איש."
- "ההרגל להתייאש גרוע יותר מן הייאוש עצמו."
- "זה מקומם, כי זה למעלה משיעור מידתנו. אבל אולי אנחנו חייבים לאהוב את מה שאנחנו לא יכולים להבין."
- "בגילי אי־אפשר שלא להיות כן. השקר מעייף מדי."
- "אנו מתעייפים מן הרחמים כאשר אין הם יעילים."
- "הדבר שאותו אנו יכולים לרצות תמיד ולהשיג לפעמים, זו האהבה האנושית."
- "אנו יכולים להיות קדושים ללא אלוהים. זו הבעיה הממשית היחידה שאני מכיר."
- "אין עתיד, גם לא זיכרון ולא תקווה, כל רגע הוא הרגע האחרון ומה שנשאר זה ההווה בלבד."
- "העייפות היא טירוף."
- "פשוט, הוא הגה בה תמיד. מה שהיה רוצה זה הרי לכתוב לה מכתב להצדיק את עצמו. 'אבל דבר זה קשה,' אמר. 'זה זמן רב שאני הוגה בכך. כל זמן שאהבנו זה את זה, הבינונו זה את זה בלי מילים. אבל לא לעולם אוהבים. בשעה מסוימת היה עליי למצוא את המילים שהיו עוצרות בה, אולם לא עלה בידי'."
- "ואולם בהיסטוריה מגיעה תמיד השעה שבה מי שמעז לומר ששתיים ועוד שתיים הן ארבע משלם בחייו. המורה יודע זאת היטב. והשאלה איננה מהו השער או מהו העונש שצפוי לטיעון הזה. השאלה היא אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע – כן או לא."
- "הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבורות, והרצון הטוב עלול לגרום נזקים לא פחות מהרשעות אם אין בו תבונה."
- "אבל הנזירים אין להם ידידים. הם בחרו להשליך את יהבם על אלוהים."
- "אן ספק שהמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע בעדה מלהימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם."
- "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף־על־פי־כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני־האדם מופתעים."
- " 'השאלה היא,' אמר קסטל הזקן בבוטות, 'האם זה דֶּבֶר או לא דֶּבֶר'. שניים או שלושה רופאים מחו בקול. השאר נראו כמהססים. ואילו המושל התחלחל ונסב מוכנית לעבר הדלת, כמבקש לוודא שחסמה בעד הדברים האיומים האלה להתפשט במסדרונות. רישאר הזקן הכריז שלדעתו אסור להיתפס לבהלה."
- "הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי־זהירות."
- "שום אדם עדיין לא השלים, בעצם, עם עובדת המחלה. רובם היו רגישים בעיקר למה שהפריע את אורחות חייהם או פגע בענייניהם. מכך היו מוטרדים או רגוזים ואין אלה רגשות שאפשר להעמידם כנגד הדֶּבֶר. תגובתם הראשונה, דרך משל, הייתה להאשים את השלטונות."
- "מצד אחד, אפשר לא כולם היו מתי דֶּבֶר. ומצד שני, איש מתושבי העיר לא ידע כמה בני אדם מתים כאן מדי שבוע, בימים כתיקונם."
- "משעה שהתמלא המחנה עד אפס־מקום, התמעטו והלכו האוזניים הקשובות."
- "ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדֶּבֶר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני־האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדבר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת."
- "שום דבר בעולם לא שווה שאדם יפנה עורף בגללו למה שהוא אוהב. ובכל־זאת, גם אני עצמי עושה את זה, בלי לדעת למה."
- "אבל אולי אנחנו חייבים לאהוב את מה שאנחנו לא יכולים להבין."