הכלב היהודי

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הכלב היהודי הוא ספר מאת אשר קרביץ אשר מתאר את השואה מנקודת מבט של כלב. הכלב ששמו המקורי כורש מאומץ על ידי משפחות שונות ושמותיו משתנים לאורך עלילת הספר. הספר יצא לאור ב־2007.

הכלב[עריכה]

כורש (ככלב יהודי)[עריכה]

  • "אוכל הוא ללא ספק הדבר החשוב ביותר בחיים."
  • "אני חף מכל תסביך אדיפלי. מעולם לא עלה בי דחף לפגוע באבי ואין בכך תמה, שכן את אבא שלי לא ראיתי מימיי."
  • "היו לי לפחות שלושה אחים ואחות אחת. אם אפגוש בהם באקראי באחד הימים ספק רב אם אכיר אותם."
  • חיים הם מאבק – צריך ללמוד לשרוד."
  • "למה כבר יכולתי לצפות – אחרי שנולדתי היא אכלה את השליה, וחוץ מזה, אמא הייתה מבוגרת ממני בשנתיים וחצי בלבד." ~ על אמו
  • "המציאות הנוכחית תהיה חייבת להמיר את עצמה באחרת."
  • "ההכרה בנוכחותו המתמדת של הארעי היא מאושיות הזהות היהודית שלי."
  • "האם כדאי להמיר את הקיום הנוכחי באחר? נטיית לבי הייתה לומר לאו. וכי מי מאיתנו אינו נוטה להעדיף רע מוכר מאי ודאות."
  • "והלידה עצמה? הקלישאה אומרת שזו חוויה מדהימה ושמומלץ לכל אחד להיוולד לפחות פעם אחת."
  • "הייתי גור הכלבים החביב על הרשל והרשל היה גור האדם החביב עליי."
  • ריח הזה נחקק בזיכרוני היטב. ריחו של סוף."
  • "ניתן לומר כי בני האדם שלטו בכול."
  • "מי שלא ראה ליל סדר בבית משפחת גוטליב לא ראה שמחה מימיו."
  • "בימים הבאים הלך ריח הפחד וגבר."
  • "דרך רשתות הפשתן בחזית תיבת העץ בקע הקול הנבחני שכבר למדתי לזהות. קולו של היטלר."
  • "הילדים יצאו זה מכבר, רתומים לתיקיהם שעל גבם, ושושנה יצאה עם הסל הריק. היא נהגה לצאת עם סל ריק ולחזור כשהסל מלא כל טוב. לא היה לי מושג איך היא עושה את זה."
  • "רציתי שקלמן ידע כי למענו נכון אני להטיל נפשי מנגד – אך לשוני דבקה לחכי."
  • "חשכת הלילה החווירה ביחס ליום השחור שאליו נגזר עליי להתעורר בעוד שעות אחדות."
  • "מי יבין לב כלבה עברייה."
  • "בחוסר אונים של כלב בעולם הנשלט בידי האדם התבוננתי מחלון הפולקסווגן של פרנק וראיתי את ביתם של בני משפחת גוטליב בפעם האחרונה."

זליג (לאחר שאומץ על ידי גרמנים)[עריכה]

  • "זו הייתה הפעם הראשונה שממש לא חיבבתי מישהו." ~ על גרטה היינץ
  • "הזיכרונות פילחו את לבי." ~ חושב על משפחת גוטליב
  • "לפתע הבנתי עד כמה הורע מעמדי: הפכתי מחיית מחמד לנטל."
  • "קשה לי לזכור מתי בפעם האחרונה כשכשתי בזנבי." ~ על דיכאון
  • "תווית 'הכלב היהודי' שהצמידה לי מצאה חן בעיניי." ~ על גרטה
  • "אם לא עתה, עתיד אני להתרגל לשמי החדש – רציתי בחזרה את שם נעורי."
  • "מוטב לנסות ולהצטער... מלהצטער שלא ניסיתי."
  • "מניסיוני הצנוע כבר היטבתי ללמוד כי נקישות רמות וקצובות מבשרות רע."

וילהלם (לאחר שאומץ על ידי תיאודור הקצין הנאצי)[עריכה]

(תיאודור דיוראר היה קצין נאצי בדרגת שטנדרטנפיהרר)

  • "מיום ליום דהו זיכרונותי והימים בבית משפחת גוטליב היו לצל נשכח."
  • "לא יכולתי להפריד בין זיכרונות גורותי לבין הניחוח העבש של הפחד."
  • "בתמונה נראה אדם בעל שפם ריבועי ועיניים זגוגיות הנוצצות בחזון. היה משהו בהבעתו שהזכיר לי את שפיץ, הפינצ'ר הקטן ומהיר החמה שנהג לנבוח עליי תדיר בימי תשחורתי. איש הפינצ'ר שבתמונה הניף את אחת מידיו מעלה."
  • "התבוננתי בעולם שנשקף מבעד לחלון. גם בעבר התבוננתי דרך החלון אך הפעם הכול נראה שונה. העולם היה לחלוטין בלתי מאיים. עתה היה העולם נחלתי, זוהר ונטול מכשול."
  • "בתום הפעילות, היו יוצאים ההיטלראים הקטנים, סיעות סיעות, לצוד צוענים ויהודים."
  • "נטל החרטה היה רב מנשוא."
  • "ניצבתי מול הראי ובחנתי את דמותי. בעיני זרח ברק זר."
  • "תחושת אובדן הציפה את גופי. לעולם לא אוסיף לראות את בני משפחתי האהובים. הבנתי כי לכלב משוטט הייתי."

ככלב משוטט[עריכה]

  • "לא יכולתי לשאת עוד את ריחי שלי. חשתי כיצד הולך גופי ומעלה צחנת פחד. פני נתכרכמו. כמעט וסיגלתי לעצמי את המבט הנפחד הנצחי – מבטו של היהודי הנרדף."
  • "קיומי היה לבליל אמורפי של נדודים והישרדות."
  • "אך בעיקר חששתי מכלבי הבית. אותם הכלבים המטופחים שיש להם בעלים ובית ומזל. כמעט מדי יום, גם אם הסתתרתי היטב, חשפו אותי כלבי הבית ורדפו אותי."
  • אמת תוסיף ותרדוף – יכולתי להושיע ולא הושעתי."
  • "הבטתי אל בבואתי שנשתקפה במים. כמעט ולא זיהיתי את הדמות המשתקפת. לא עוד הגור שרוחל'ה הציבה מול המראה ובחנה את תגובותיו, גם לא אותו כלב עושה רצון אדוניו אשר החזיר אליי מבט מן המראה הקבועה בדלת ארונו של גיאורג. מולי נשקף כלב מלא עזוז ומעובה שרירים."
  • "עוד רגע קט חלפו המראות על מסך הזיכרון."
  • "הכלב אנוכי, שהוא מתיר לעצמו לנבוח אליי כך?"

בליץ (בשירות הנאצים)[עריכה]

  • שטן אינו קונה נשמה בלי גוף."
  • "הגרמנים האלה – עם כל כך מסודר שזה פשוט תענוג."
  • "רחרחתי ביסודיות כפי שהורה לי. ידעתי היטב את אשר עליי לעשות – להצמיד חוטם לקרקע ולהתקדם לכיוון מקור הריח. לרגע עצרתי מלכת והתבוננתי בראלף כלא מאמין. האין זה אותו הריח הישן והמוכר? פעמוני הזיכרון צלצלו בעוצמה. תמצית ריחם של בני גוטליב דבקה באותם בגדים אשר הוגשו אל חוטמי. ריח של כופתאות במרק עוף, כבד קצוץ, גפילטעפיש, ספרי תפילה ופחד."
  • "חשתי כי עירוב נפלא של כל ניחוחות ילדותי ממתין לי מעבר לפינה ממש. ... מתחת לגרם מדרגות מצאתי זוג ילדים. ילד קטן ויחף ואחותו שהסתייעה במקל. ... ראלף לא גילה ולו שמץ של שמחה על המציאה. כלום זוג ילדים כהרשל ורוחל'ה אינם שלל נאה? הוא אחז בשערה של הילדה ומשך אותה בכוח אל מחוץ למחבוא וגם את הילד גידף נמרצות."
  • "וזוהי תורת הגזע (על שלוש רגליים): מצא את הגזע המשובח ביותר והקשת לעברו סילון שתן חמים."
  • "והרי החיפוש אחר הגזע ההולם הוא אחד מיסודותיה העיקריים של ההשתנה."
  • "באיזו קלות אוחז האדם בידו את החיים ואת המוות."
  • "כלבים ואנשים אינם בני מין אחד. ואני, אף כי מיטיב אני להבין את האדם ואת אורחותיו ואף כי בקי אני בלשונו – אני כלב. עובדה זו הייתה נהירה לי עתה מעל ומעבר לכל ספק. כלב נולדתי וכלב אמות."
  • "אבוי ליהודי שיאמר לקצין אס אס כי טעה."
  • "סמוך לחצות החרידה ירייה את דממת הלילה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ראלף."

כורש (עם יהושע)[עריכה]

  • "ואז... נשמע צרור יריות."
  • "הירייה הציתה את אש המרד..."
  • "לאורה של אבוקת המרד, כשקליעים שורקים מעל ראשי, הושב לי שמי. שם נעורי הושב לי לעד, כימי עולם וכשנים קדמוניות."
  • "נפש חיה על האדמה – אין. געיית פרות, פעיית עיזים, יללת חתולים וצרצור חרקים נעלמו. נותרתי רק אני. והנה סימן בבשרי. הכתם החום על החזה היה למגן דוד. גחלת יהודית על ארבע. פליט מכושכש בזנב – הלך תועה על פני האדמה. כלב יהודי נודד."
  • "פקח את עיניך והנח להן לנצור את המראה, כי כאשר אתה רואה אותו היום לא תוסיף לראותו עוד."
  • "אנו, הכלבים היהודים, השתבחנו בהומור נפלא!"
  • "אנשי הכפר בורים היו, דלים ועולים על גדותיהם באמונותיהם התפלות. הסגרת יהודי הייתה לגבי דידם כמעיכת מקק."
  • "שמעו, אומות עולם – מי שמרעיל יהודים – סופו שירעיל את עצמו, את אשת חיקו ואף את כלבו האהוב!"
  • "ליקקתי את דמעותיו אשר ניגרו כמים. דמעות אלה היו המשקה האחרון שבא אל פי."
  • "רגע קט באישון ליל נשטפו שמי תל אביב באור זך וכבר פרצו נשמותינו ושטו רכובות על כרוב קל בשמונה עשר אלף עולמות. שמשות ושביטים האירו דרכנו וגורי יקומים קיבלו את פנינו בנביחות של גיל."

דמויות אחרות[עריכה]

  • "היטלר אומנם מדבר הרבה, אבל דיבורים על מלחמה ומלחמה זה לא אותו דבר." ~ שושנה גוטליב
  • "אנחנו נמסור את הגורים רק למשפחות טובות, ותדע כל כלבה עברייה כי מסרה את גורל גוריה ביד בעלים הראויים לכך." ~ קלמן גוטליב
  • "לגור הזה קוראים 'הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה'. אין ממה לחשוש, זה כלב נחמד ובלתי מזיק." ~ הרשל גוטליב למוישי המפוחד
  • "אני רוחל'ה, ואתה כורש. הבנת? אתה כורש." ~ רוחל'ה מעניקה לכורש את שמו
  • "זה שוב היטלר, אי אפשר להדליק רדיו בלי לשמוע אותו! א הונד בילט! הכלב שוב נובח!" ~ קלמן
  • "אני מנסה להרגיע את שושנה ואת הילדים, אני חוזר ואומר להם שיסירו דאגה מלבם, העניין זמני ויהיה בסדר... אבל מה אם יהיה לא טוב בסופו של דבר? הילדים שלי חושבים שביכולתי להגן עליהם. הם עוד עתידים לגלות שאבא שלהם אינו אלא משענת קנה רצוץ."
  • "מה אגיד לך... ומי בכלל ירצה לשבת במקום שאינו מתיר כניסת כלבים?" ~ קלמן, על השלט "אין כניסה לכלבים ויהודים"
  • "חושך גדול עתיד לרדת על גרמניה שלנו. החושך הזה לא יתפזר במהרה. גרמניה כבלה את ידיה מרצון באזיקיו של השטן ועל כך היא עתידה לשלם מחיר כבד..." ~ ברוך זוננפלד
  • "אף פעם לא ראיתי חולדות מגדלות כלב." ~ חייל נאצי, על כך שלמשפחת גוטליב יש כלב
  • "בכל פעם שאנחנו עצובים, גם כורש עצוב." ~ הרשל
  • "אני לא מצליחה להבין איך הראש של בעלי החיים האלה עובד. נראה לי שאתה [תיאודור] מבין ללבו של וילהלם הרבה יותר ממני. אולי זה מפני שאתם הגברים כל כך דומים לכלבים!" ~ פראו דיוראר
  • "הבו לנו יהודון / נשפדהו על כידון / או אז נשיר מזמור חדש / הכו ראשו של הנחש!" ~ הנוער ההיטלראי (כפי שמובא בספר בגרמנית: Bringt uns her einen Jud \ Auf dem Spiess ihm gut \ Und dann singen wir laut \ Haut den Schlangenkopf, haut)
  • "כאשר הדוקטור מסתכל עליך אל תשפיל מבט. תסתכל לו בעיניים. תנהם כאילו אתה הכלב הכי עצבני במכלאה. הדוקטור אוהב אתכם חזקים ורצחניים. אתם אינכם יודעים זאת אבל מתקן הכליאה הזה אינו אלא רק תחנת מעבר. החזקים ובני המזל יעברו הכשרה מקצועית וישתלבו במערך הביטחון שלנו, החלשים יעברו לבתי החולים ויסייעו לפרחי הרפואה לתרגל את ידיעותיהם בכירורגיה." ~ עובד במכלאה לכורש
  • "מבחינתי הצלחה היא מצב שבו העניינים יתנהלו כמו מעצמם. בסופו של דבר, כששמים לרגע בצד את האידאולוגיה והשליחות, מה שיש לנו לנהל כאן זה מפעל. מפעל שהופך יהודים לאפר." ~ האופטשטורמפיהרר שטנגל
  • "באגרוף ובכידון – בוא יבוא הניצחון!" ~ סשה מולוטובסקי, פרטיזן
  • "העץ וחשכת הלילה – בעלי בריתך הנאמנים ביותר. החורף ידידך – יומו קצר, לילו ארוך. מן הכיתור צא בכל המהירות, אחרת לא תצא לעולם. היה תמיד בעורפו של האויב והחזק אותו באשליה מתמדת שהוא רודף אחריך. עיקר כוחך בהפתעה." ~ סשה מולוטובסקי מסביר את תורת הפרטיזנים על רגל אחת
  • "אחים לנשק, שירו יחד / שיר מביס קולו של פחד / אל האויב מלב היער / בראש מורם, אגרוף ותער / דע, גרמני, כי בין הצללים / עין פרטיזנית צופיה ובוחנת / את לבך השפל נמלא בפחדים / וראשך האטום נמלא בעופרת!" ~ פרטיזנים
  • "מוטב למות באש הגרמנים ולא להיצלות באש הגיהנום." ~ אולגה
  • "ואהבת את אדוני אלוהיך... למה הסבת מבט כאשר הורי ואחי הורעלו בגז? מדוע שתקת כאשר בניך נשרפו ונטחנו לאבק פורח? למה אתה מצווה לאהוב אותך ועושה הכול כדי שאשנא אותך?" ~ יהושע

שיחות[עריכה]

יהושע: "אנחנו שלושה ילדים, ויש לנו עכשיו שלושה גורים. אז אם נשאיר את הגורים בבית יהיה לכל ילד גור משלו."
קלמן: "זו סימטריה מספרית מרשימה במיוחד, אבל החלטנו שצריך למסור את הגורים."

ילד/ים: "איזה כלב יפה. הבה ונאמצנו."
הורה: "ומי יאכילו? ומי יוציאו לטיולים?"
ילד/ים: "אנחנו."
הורה: "וכשתמעט התלהבותכם מי ייקח את כלבכם לטיולים?"
ילד/ים: "אנו נדאג לו תמיד."
הורה: "ומה יהא כשתתגייסו לצבא?"
כורש (קריין): "שאלה זו נותרה חסרת מענה."

אלוהים: "לא יקרא עוד את שמך 'הלבן עם העיגול השחור סביב העין והכתם החום על החזה' והיה שמך כורש."
כורש: "כן, אני יודע, רוחל'ה כבר הסבירה לי."

קלמן: "היו לנו פחות או יותר חיים נורמליים. אינני חלילה בעל אשליות, אינני טוען כי הגויים אהבו אותנו, אך כאשר פגעו בנו הייתה לנו כתובת. היו רשויות, הייתה משטרה, היה בית משפט..."
שושנה: "הזמנים השתנו."

רוחל'ה: "למה אלוהים לא לוקח אותנו לארץ ישראל? למה הוא לא עושה נס ומוציא אותנו מגרמניה?"
קלמן: "עיני האדם נשואות אל אלוהיו כשם שעיני הכלב נשואות אל אדוניו. הכלב יודע היטב כי גם אם מעשי אדוניו אינם מחוורים לו, ברי כי אך לטובתו הם. כך צריך אדם מישראל לידע כי גם אם לכאורה נטש אותו ריבון העולם, הרי שיש לבטוח בחסדי שמים ולהסיר ספק. לנגד עיני אלוהינו אך טובת בני עמו!"

קצינים נאצים: "החוק אינו מתיר ליהודים להעסיק כסוכנת משק בית ריבה שגילה פחות מארבעים וחמש!"
מטילדה (סוכנת משק הבית): "אלה לא אוסטיודן, אלה יהודים טובים."
קצינים נאצים: "יהודים טובים! יהודים טובים יש רק בדכאו. יהודי זה יהודי וחוק זה חוק!"

שושנה: "נו, קלמן, שוב הבדיחה המעצבנת הזאת, אתה הרי יודע שאני לא אוהבת שאתה מספר בבית בדיחות גסות, ועל אחת כמה וכמה בדיחות שהן גם גסות וגם סרות טעם."
קלמן: "זו איננה בדיחה גסה והיא מצחיקה מאוד."
שושנה: "אז תספר אותה בפעם אחרת..."
ברוך זוננפלד: "אני לא בטוח שתהיה פעם אחרת."

ברוך: "אני אומר לך, זו רק ההתחלה. עוד יישפך דם."
קלמן: "אתה מגזים, תמיד אהבת להגזים וגם עכשיו אתה מגזים. זה עניין של אופנה. מודה. היום בשביל להיות פופולרי בגרמניה אתה צריך להיות אנטישמי... זה לא יחזיק מעמד. תראה, אפילו הורידו את השלטים בגנים הציבוריים ובחנויות."
ברוך: "הורידו את השלטים כדי שלא יהיה לעיתונאים מהעולם מה לצלם. כשהאולימפיאדה תסתיים השלטים יוחזרו והמצב יחמיר."

אלוהים: "אל תירא כורש, אנוכי מגן לך, שכרך הרבה מאוד."
כורש: "והנה עוד רגע, עובר אני ובטל מן העולם?"
אלוהים: "מה אתן לך?"
כורש: "אנוכי אך גור קטן, לא אדע צא ובוא, 'ונתת לעבדך לב שומע שפת אדם להבין'."[1]
אלוהים: "יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך אומצות ונקניקיות ולא שאלת נפש אויבך הנה עשיתי כדבריך. נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ואחריך לא יקום כמוך, כל בכלבים כל ימיך. וגם לזרעך אתן את הארץ ואת הכנעני ואת הדלמטי ואת הסלוקי מנחל מצרים עד..."

שושנה: "מה הוא [מנהל בית הספר] אמר על יהושע?"
קלמן: "הוא לא הזמין אותי כדי לדון בכישרונו הספרותי... הוא זימן אותי כדי להעביר מסר... אני חושש שהבשורות אינן טובות. נודע לו כי יהושע העביר מכתב עגבים לבת כיתתו. 'אסטריד לינגמאייר היא בתו של קצין אס אס ועל כן החרפה גדולה ומכופלת. לטובת כל הצדדים,' כך הוא אמר 'הוחלט שיהושע, רוחל'ה והרשל לא יגיעו עוד לבית הספר.'"
הרשל: "למה הכוונה? לא נחזור אף פעם אף פעם לבית הספר?"
קלמן: "אני לא יודע."
רוחל'ה: "ואם אני אחזור בעוד שנה אז אני שוב אהיה בכיתה ב' או שאוכל להמשיך עם החברות שלי בכיתה ג'?"

רוחל'ה: "גם פרעה העביד אותנו [היהודים] בפרך, למה כולם אוהבים להעביד אותנו בפרך?"
שושנה: "אני לא יודעת למה, אבל אני יודעת מה קורה בסוף לכל אותם רשעים. את זוכרת מה קרה לפרעה ולמצרים?"
רוחל'ה: "אלוהים העניש אותם – נתן להם עשר מכות ובסוף זרק אותם לים."
יהושע: "נכון, אלוהים העניש את פרעה ואת המצרים וכך גם יעניש את היטלר, יימח שמו, ואת כל האספסוף הנאצי שלו."

גרטה היינץ: "אתה זוכר מה אבא שלי אמר כאשר סיפרתי לו שאנו עומדים להתחתן?"
פרנק היינץ: "אני מניח שזו שאלה רטורית."
גרטה: "לא. אני באמת שואלת אם אתה זוכר."
פרנק: "שאני בחור טוב."
גרטה: "הוא אמר, 'פרנק הוא בחור טוב, אבל הוא לא חושב על מה שהוא עושה.' אתה כעסת על אבא שלי, אבל אני מצטערת – אבא שלי צדק במאה אחוז. אם היית חושב על העניין, אם היית יושב וחושב חמש דקות, לא היית עושה דבר כל כך טיפשי."

גרטה: "איך בכלל חשבת שכלב של יהודים יכול למלא את מקומו של אבראקס... איך בכלל קוראים לדבר הזה?"
פרנק: "כורש."
גרטה: "שם מטופש."
פרנק: "כן, כן, כמובן. אבל שם אפשר להחליף."

גרטה: "אני לא רוצה אותו [זליג, לשעבר כורש]. או שאתה [פרנק] מחזיר אותו לפח היהודי שממנו הוצאת אותו או שאתה מגדל אותו בעצמך!"
זליג (כקריין): "הקשבתי להשפלה באוזניים נפולות והתפללתי שפרנק יחזיר אותי לפח היהודי שממנו הוציא אותי."

פרנק: "האישה הזאת [גרטה] היא פשוט צרה צרורה, 'אתה זוכר מה אבא שלי אומר, פרנק בחור טוב אבל הוא עושה דברים בלי לחשוב.' היא פשוט לא מרפה ממני."
מקסימיליאן: "בחיי שהוא צודק במאה אחוז! אם היית חושב קצת יותר, לא היית מתחתן עם הבת של הנודניק הזה."

מקסימיליאן (לזליג): "ישוע – גיבור 'הברית החדשה' – היה אחד משלכם. כן, הוא השתייך בנעוריו ללהקת היהודים, עד שמאס בהם והחליט להקים להקה חדשה. להקתו החדשה זכתה לפופולריות רבה וחברים חדשים הסתפחו אל שורותיה בקצב מרשים. ואתה רוצה שאני אספר לך עוד משהו מעניין, כלבלב חמוד? משקלו הסגולי של ישוע היה נמוך... עניין שאפשר לו להלך בקלילות על פני אגמים."
פרנק: "די להתנהג כמו אידיוט."
מקסימיליאן: "אם לגרטה מותר אז מותר גם לי, [ממשיך] לישוע היו סגולות מרפא מדהימות. הוא היה ממש וטרינר על, כל כלב פיסח שנקרה בדרכו חדל לצלוע, וכל קוקר ספניאל שזכה לליטופו צימח זנבו כבראשונה. עיוורים נתפקחו ותתרנים שבו לרחרח. ואתה רוצה שאגלה לך עוד סוד קטן? ישוע היה בנו של ריבון העולם אך בשביל להביאו לעולם לא היה צורך לבצע..."

שטנדרטנפיהרר תיאודור דיוראר: "האם אתה מכיר אדם ששמו מקסימיליאן לויט?"
פרנק: "לא, אדוני."
תיאודור: "האם אדוני בטוח שאינו מכיר אדם בשם זה?"
פרנק: "אני בטוח."
תיאודור: "צר לי כי בחרת לחלל את השפה הגרמנית בשקרים. אתה תיאלץ לבוא עמנו לתחנת המשטרה ולהסביר כיצד ייתכן שאינך מכיר אותו אך תמונותיך מעטרות את האלבומים שבביתו. תמונות מביכות למדי אני חייב לציין..."
גרטה (ניגשת אל הדלת): "במה מדובר?"
פרנק: "עניין אישי."
גרטה: "יופי, אני אוהבת עניינים אישיים."

גרטה: "קחו אותו [את פרנק], ואם כבר באתם, קחו מפה גם את הכלב היהודי שלו."
תיאודור: "כלב יהודי? איך אפשר להעליב כלב כל כך מרשים?"

מדריך בנוער ההיטלראי: "מפני מי אנו מתגוננים?"
לארס (ילד): "מפני יהודים ומפני בולשביקים."
מדריך: "ומה דורש מאיתנו הפיהרר?"
גיאורג דיוראר: "ציות והקרבה."

ראלף: "תתבייש, יהודון!"
יהושע: "אני לא מתבייש בכלום, אדוני! ושלא יהיו לאדוני ספקות – לו הייתה הבחירה בידי, לשים גורלי בין היהודים שבבור או בין הגרמנים הלוחצים על ההדק – הייתי בוחר בבור. יש עוד דבר שכדאי לך לשמוע לפני שתלחץ על ההדק. בכל השבועות האלה שטיפלתי בבליץ, כפי שאתה נוהג לכנות אותו, לא בכלבך טיפלתי כי אם בכלבי שלי. את הכלב הזה אני מכיר עוד מן הימים שהיה בממדי חולד. הוא נולד בשלושים ואחד במרס, אלף תשע מאות שלושים וחמש, על השטיח בסלון הבית שממנו גורשתי בידי החברים הנאצים הארורים שלך כשמלאו לי תשע עשרה. כשחלקת לי שבחים על הטיפול המסור בכלבך הרגשתי כמי שמקבל מחמאות שאינו ראוי להן, שכן כלב זה יקר לי כאח. גידלתי אותו מיום שבא לעולם. היו לו חמישה אחים שאחד מהם מת בתוך ימים אחדים. אם אתה לא מאמין, אמו של הכלב נמצאת בביתה של מי שהייתה עוזרת ניקיון בביתנו. שמה של העוזרת מטילדה שוורצשפילן ושם אמו ברוריה."
ראלף: "אז איך קוראים לכלב הזה?"
יהושע: "כורש. אל תשאל אותי מדוע, אחותי הקטנה רוחל'ה נתנה לו את שמו. והיא... [בבכי] אותה כבר אי אפשר לשאול מדוע בחרה לו את שמו..."

יהושע: "ומה עם כורש?"
אלוהים: "כורש?!"
יהושע: "הכלב."
אלוהים: "אהה, כן, כן, כמובן, יש לנו גן עדן מיוחד לכלבים יהודים, כרי דשא בלא גבול ומעדנים לכלבים בטעם לוויתן כדת, אין אונס."
יהושע: "לא, אדוני! אנא סלח לי אך הפעם על חוסר הנימוס."
אלוהים: "לא?!"
יהושע: "לא, אדוני! גידלתי את כורש מיום שנולד. פעם אחת גזרת עלינו פרדה ובשמך המפורש נשבעתי שלא ניפרד שנית. כורש ליקק את בשר ידי החרוך לאחר שהוטבע בו מספר. כורש הוא הניצוץ היחיד שליווה אותי באפלה. בגיהנום היינו יחד – גם לגן עדן נלך ביחד."

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ספר מלכים א', פרק ג', פסוק ט'