יהונתן גפן

יהונתן גפן (1947 - 2023), משורר, מחזאי, סופר, מתרגם וסאטיריקן ישראלי.

מתוך שיריו[עריכה]

"אבא סיפור, אני לא יכול לישון. ירח מסתכל לי בחלון." ~ אבא סיפור
"האיכר חוזר לבית, מנשק אישה יפה וילדות." ~ אבא סיפור
"ואם אי פעם תגיעו לכאן, תדעו שכאן הוא חרש צנח וקול הנפילה מעולם לא נשמע בגלל החול הרך." ~ הנסיך הקטן
"יהיה טוב, כן, לפעמים אני נשבר, אז הלילה, הו הלילה, איתך אני נשאר." ~ יהיה טוב
"* "כשאני לא מצליח להירדם ומחשבות יוצאות ונכנסות, אני יושב על המיטה שלי וסופר כבשים (ולפעמים גם כבשות)." ~ הכבש השישה עשר
"כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים ופתאום איזה יופי, הוא הולך לבד." ~ איך שיר נולד?
"גם אם נחפש בכל נמל קטן ובים נפליג כל השנה, בתוך ים סוער רק שנינו נישאר כי לאהבה אין מדינה." ~ לאהבה אין מדינה
"לו הייתי אי ירוק בים, הייתי אוהבת אותך בחינם, ממרחקים תבוא אלי, ברוך הבא לנוח על חופי." ~ אי ירוק בים
"לימים זה נשכח כאיננו, אבל כשהערב אורב, אומר לך כך בינינו, פחות אבל עוד כואב." ~ פחות אבל עוד כואב
"כל כך זרים וכל כך קרובים, איש גדול ואיש קטן." ~ אבא תרנגול
"הוא הביט לתוך עיניה וראה בַן שושנים. מלטף את שתי ידיה הרכות כמו זוג יונים." ~ אהבת אבא ואמא
"אופליה הקטנה הייתה גדולה ממני." ~ אופליה הקטנה
"את האישה השנייה של חיי, ושנייה תחכי בלי קנאה ותלונה, שאגיע אליך מקצה לילותי לרגע קצר בו תהיי ראשונה." ~ האישה השנייה
"בליל סופה אני חולם עליה. יחפה הולכת על החוף. קוטפת את השמש, קוטפת את הירח. את הפרחים שאי אפשר לקטוף." ~ אופליה הקטנה
"והחלומות יפים בין עלים וענפים." ~ אחינועם לא יודעת
"ואיש שם לא היה עצוב, כשהוא התמוטט ונפל על גחון, וככה הם הרגו שם שוב את הדרקון הלא נכון." ~ הדרקון הלא נכון
"לא, אין לי זמן לשטויות, יקירה, ואל תשאלי אותי מה ללבוש. אני משאיר את זה לשר ההסברה, שהוא יבוא וישבור את הראש." ~ שיר אהבה פוליטי
"אבא תעשה לי טובה, תגיד לי שזו רק הצגה. כי אם זה בחיים, אז זה לא נעים והילד שלך משוגע." ~ רכבת העמק
" 'סליחה, כבר הנחת תפילין היום?' שואל אותי עסקן עם זקן. אמרתי לו 'לא, ומה איתך? כבר קראת הנסיך הקטן?' " ~ רכבת העמק
"היה לי סיפור עם פרנויה – עד היום היא רודפת אותי, אבל בסוף תמיד חזרתי אלייך – דיפרסיה, אהובתי." ~ כל מיני חברות
"אולי זאת הסיבה, שהרבה אנשים בריאים, עוזבים את הדת, וחוזרים לאלוהים." ~ הם מסתירים את אלוהים
"לא הבטחתי לך גן של שושנים." ~ גן של שושנים
"היונה הלבנה כבר זקנה, יותר מדי מלחמות עומדות אצלה בתור. היונה הלבנה כבר זקנה, ענף הזית מתייבש לה במקור." ~ היונה הלבנה כבר זקנה
"החלום שלא חלמנו, התנפץ לו מן הסתם." ~ דניאלה
"ומי בכלל מבין את המילים ומי רוצה לדבר? הלא אפילו הדגים בים אומרים יותר." ~ אבל כמה אפשר
"ולפתע, מבלי שקודם יחשוש, הוא מתחיל לקבל אבנים בראש, משום שבלי הדובון ובלי העוזי, כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי." ~ בלדה לדרוזי

שירים שתירגם[עריכה]

"כמה צריך לעבור בן אדם, עד שיהיה בן אדם. כמה שנים יעמוד ההרים, עד שיראו את הים." ~ 'כל התקוות הלכו להן לכל הרוחות', תרגום שיר של בוב דילן
"אתם גרמתם לפחד הגדול שידע אי־פעם בן האדם, והוא הפחד הגדול מכול – הפחד להביא ילדים לעולם." ~ 'אדוני המלחמה', תרגום שיר של בוב דילן
"לשוטרים אני פושע, לפושעים אני שוטר. לחירשים אני שומע, לאילמים אני אומר. לרופאים אני אנמי, לאשתי אני צרות. לשכנים אני בוהמי כי יש לי שערות." ~ 'מראת פלאים', תרגום של שיר של ליאון ראסל

הילד הכותב (2016)[עריכה]

"מְדַוֵּחַ עַל רֶגֶשׁ, מְפַעֲנֵחַ מַחְשָׁבוֹת, כַּתָּבֵנוּ לְעִנְיְנֵי נְשָׁמה."
"ילד שהוא כבר כמעט בן שבעים ועדיין חשוב לו לכתוב את מחשבותיו ורגשותיו, בזמנים טובים ורעים, על נייר לבן ובתולי או במקלדת. ולא משנה שהוא זקן ואיטי, ולפעמים גם טרחן וממורמר - בכל פעם שהוא כותב את עצמו לעצמו – הוא ילד."

פרצוף של צועני (2022)[עריכה]

"בכל מחזה שכתב תמיד השתמש בשלוש נקודות בסוף משפט. וכעת נדמה שאזלו לו המשפטים והמילים, ונשארו לו רק הנקודות."
"הוא מלטף במבטו את הרחוב השותק שבקרוב יהיה הומה אדם, אבל כעת נשמעים בו רק קולות ציפורים המקננות על עץ האזדרכת העתיק והמאובק."

אמרותיו[עריכה]

"אמצעי התקשורת ניזונים מן הקונפליקטים, מיקרופונים פתוחים הם הדרך הבטוחה ביותר לאי הבנות ומלחמה. הם אוהבים ניגודים ועימותים, כי בעזרתם הם נעשים פונקציונליים וחשובים." ~ אפריל 1970
"בשנות השבעים רצינו לשנות את העולם, הוא לא הסכים. אם אי אפשר להציל את העולם, אפשר לנסות לפחות להציל עולם של איש אחד." ~ ראיון, 2013
"אני תמיד ילד, אבל אני מבוגר לגמרי מול ילדיי." ~ ראיון, 2017
"כמי שמשחר חייו מאמין ביכולתם של בני האדם ובזכותם לחופש, אפשר לומר ש'נולדתי - נגד', נאמן למשנתו של אלבר קאמי: 'כל ההיסטוריה האנושית היא, במובן מסוים, סיכום מרידותיהם של בני האדם'." ~ ראיון, 2023
"העבודה שלי הייתה סאטירה נשכנית, בעיתונים ובהופעות פוליטיות נגד הממשלה והשררה. מהר הבנתי שרק בארץ אני יכול לשנוא את הארץ כמו שמותר רק למישהו שאוהב אותה." ~ ראיון, 2023

מתוך מאמריו בעיתון[עריכה]

"אולי משום שעמק חפר היה תמיד שלנו, חשתי שאני אכן משרת בצבא העם. שנתיים לפני הולדת האימפריה, אני נזכר באהבה ובחמלה בארץ הקטנה, ובמתנדבים הקטנים והאמיצים מפלוגה ד', גדוד 202. המג"ד היה פיחוטקה אדום הפנים, המ"פ היה מתן וילנאי הצעיר, אבל ראינו בעיקר את המם־כפים שלנו. עד היום הם מופיעים לנו בסיוטים." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"בשלוש שנות צבא סדיר ו־20 שנה של מילואים בקרבי, איני מתגעגע לשומקום במיוחד. בעיקר לא למקומות שכבשתי ושחררתי (היו כמה גבעות ששחררתי פעמיים!). הייתי ברמת הגולן כשעוד קראו לה קוניטרה, ובאיסמעיליה, והייתי אפילו קצין מבצעים של חטיבת הבקעה. הייתי חייל, ואחר כך קצין, ואחר כך ג'נטלמן, אבל מכל חוויות המלחמה אני זוכר ונוצר את בסיס הטירונות של הצנחנים בבית ליד, בחורף של 65'." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"עד היום כשאני חולף בצומת אני מריח, מעבר לבושם הפרדסים, גם את הריח הרקבובי של המסטינגים, שמן הרובים, זיעת החיילים שרצים בחמש בבוקר בסיבוב הלבן ומתייצבים למסדר בכיכר השמוק, אלה שיאכלו חרא בכמויות ויעשו הכול בשביל כנפיים וכומתה אדומה." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"ותאמינו לי, בצבא לא פחדתי מהאויב, פחדתי מהמפקדים שלי. בעיקר מהמם־כפים, שהם עם בפני עצמו. אחר כך, במשך שנים, תמיד לפני איזו הופעה שלי, ולא חשוב איפה זה בעולם, תמיד ניגש אליי איזה פרצוף תחת ואומר: 'תכניס אותי להופעה אחי, הייתי מם־כף שלך, כלב. אתה לא זוכר?'." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"כמו כותבים רבים לפני ואחרי, בצבא, המחברת שלי הייתה התרפיה שלי. לא ישנו יותר משלוש שעות בלילה, לא כולל הקפצות, ובכל זאת מצאתי לי זמן לנהל יומן, לאור נר שהוצב על קסדה עם הסוואה." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"היינו ישנים באוהל הודי עם מיטות קורסות ושמיכות דוקרות כעלי סברס. עם נעליים וחגורים קלים, כי כמעט בכל לילה הייתה הקפצה, והיינו צריכים להסתדר בחוץ, מוסווים כהלכה ולא מרשרשים. לילה אחד, נפצי ההקפצה העירו אותנו בשלוש בבוקר, ורצנו החוצה ('20 שניות כולם בחוץ!'). עמדתי לי בשלישיות, בין גדי חוילס שימות במלחמת ששת הימים לאורי מילוא שיחיה ויטביע את כפר ידידיה בוודקה. עמדתי שם בחושך המסוכן, נמוך וצודק, מוסווה ומוכן לכל משימה, ולא הבנתי למה כולם צוחקים עליי. הייתי מוסווה כהלכה. קפצתי ולא רשרשתי. השעון והסדקית היו עטופים היטב, כדי שלא אנצנץ. אבל דבר אחד לא יכול הייתי לראות משום שהוא היה מעלי: על קסדתי המרושתת ניצב נר דולק, שהאויב המטופש ביותר יכול לראות משני קילומטר נגד הרוח." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"'גפן!', צרח המם־כף, 'שני צעדים קדימה ותתחיל לרוץ סביב המחלקה!'. רצתי עד שהתעלפתי, וכשהתעוררתי ראיתי בפעם הראשונה את מתן המ"פ, שהעירו אותו כדי לראות באופן אישי את הטירון הטיפש עם הנר על הראש. מתן ביקש הסבר, אז אמרתי לו שאני כותב. הוא שאל מה אני כותב. אמרתי לו שאני כותב שירים. 'זה טוב מאוד', מתן אמר, 'צריך מישהו שיכתוב למסכת אחרי מסע הכומתה, ולעלון אחרי הקורס צניחה'. 'כן המפקד'. 'ועכשיו', אמר מתן למם־כף הכי סדיסט במחלקה שלנו, 'תכניסו לו!'. חודשיים לא יצאתי הביתה. חפרתי בור בעומק שני מטרים כדי לקבור בו את הנר, והוצמדתי עשרה ימים לבזוקה, שזה כמו לחיות שנה עם צינור. זאת הייתה צומת בית ליד שלי: הייתי יכול להישבר ולהיפלט מהגדוד, אבל החלטתי להמשיך, מה עוד שהמ"פ בכבודו ובעצמו בונה עליי לטקס סיום הטירונות וקורס הצניחה. הייתי יכול להפסיק לכתוב, משום שמאותו רגע ידעתי שהכתיבה אינה רק פרס אלא גם עונש. אבל המשכתי לכתוב את היומן שלי, ותמיד היו כמה טיפות של חלב על הקסדה הגדולה מדי שלי." ~ מתוך מאמרו "צומת בית ליד", עיתון "מעריב"
"אם לא נוותר בגולן נלך לעוד מלחמה, כי אחרי כל מלחמת ששת הימים יש מלחמת יום כיפור." ~ מתוך מאמרו "ארגז החול ודמיקולו", עיתון "מעריב", 17 בדצמבר 1999
"היינו ילדים אבל חשבנו שאנחנו גברים עשויים ללא חת. פחדנו פחד מוות אבל הקפדנו להסתיר את זה. לחלק מאיתנו זאת הייתה המלחמה הראשונה. לרבים מאיתנו תהיה זאת גם המלחמה האחרונה." ~ מתוך מאמרו "ארגז החול ודמיקולו", עיתון "מעריב", 17 בדצמבר 1999
"הרס"ר יום טוב, גבר ענק, אמיץ וקשוח, שהיה צריך להתכופף כדי לשמוע את הוראותיו של מוסה, המג"ד קטן הקומה, אמר לי: 'גפן, תביא את החיילים הדמיקולים שייפנו את הגופים של הדמיקולו הסורים'. 33 שנה עברו מאז ואני זוכר שהוא אמר 'גופים' ולא 'גופות'." ~ מתוך מאמרו "ארגז החול ודמיקולו", עיתון "מעריב", 17 בדצמבר 1999
"התאספנו בשעה שמונה, כמעט כל הפלוגה הגיעה, בקוטג' היפה של החייל שלמה קופרמן, ברמת פולג. אין ספק ששלמה, הצנחן היהלומן, הסתדר יפה בחיים, דבר שקשה להגיד על רבים מאיתנו. והנה אנחנו פה, זקנים בכל מידות הצלייה של הזקנה: מדיום, מדיום וול, וול דאן. במקום כנפי צניחה, חולקו לנו תגיות עם השמות שלנו. אפילו המ"פ שלנו הלך עם תווית על כיס החולצה שכתוב עליה 'וילנאי מתן', כמו שאומרים את השמות במסדרי בוקר. אולי היה כדאי לכתוב גם מספר צבאי אישי וסוג דם, למקרה ששוב ניפול בשבי החם של הנוסטלגיה. כבר בכניסה, ליד שולחן מזון הקייטרינג המשובח והבר המושקע, אבי פרחן הרים אותי לסחיבת פצוע ואמר: 'ככה אני זוכר אותך בפלוגה', וזה נכון, בגלל משקלי האפסי הייתי מועמד טבעי לשחק פצוע על אלונקות ובסחיבות אישיות. כשאמרתי לו שיוריד אותי כי רק עברתי ניתוח, הוא אמר לבת היפהפייה שלו: 'את רואה, זה השמאל, כל הזמן בוכים. . .'" ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"בבוקר יום הזיכרון ליצחק רבין צלצל הטלפון, וכשהקול הסדוק והחם אמר 'שלום יוני, מדבר אבי פרחן', ידעתי מיד שהנה מופקת עוד פגישה של הפלוגה. אין שום דבר שמקשר ביני לבין פרחן מלבד העובדה ששנינו שירתנו בפלוגה ד', גדוד 202, צעירים ומאמינים בצדקת הדרך, אפילו שלא היה לנו מושג ירקרק מהי הדרך. אבי פרחן היקר, המפונה הבלתי נלאה, מימית ואחר כך מיישוב אלי סיני, איש ארץ ישראל השלמה, שלדעתי הייתה שלמה יותר כשהיינו טירונים, לפני הולדת האימפריה. ובטח שאני לא אנתק את הטלפון לפרחן, למוד ההתנתקויות. 'בטח שאני אבוא', אמרתי , 'הפלוגה היא הנאמנות היחידה שלי'. 'יש עוד נאמנויות!' 'אל תתחיל איתי פרחן', אמרתי לו, 'ואם אתה מסתובב שם בכנסת ישראל, תעשה לי טובה ותברר מה הייתה הפלוגה של איווט ליברמן.'" ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"שיקרנו יפה זה לזה במשפטים כמו 'לא השתנית בכלום'. אילולא התגיות לא הייתי מזהה רבים מהחיילים, אבל במהלך הערב הרגשתי שוויקטור חג'ג' מקריית שמונה שואג באותו צחוק מתגלגל, אורי מנליק עדיין מצחיק ופרוע, בנעליים אופנתיות, אחרי שבמשך כל גיבוש הפלוגה הוא צעד יחף, ואולי זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו מזהים אצלו גרביים. לאט לאט זיהיתי גם את טננבוים, פופליגר, אלכס הג'ינג'י מתל נוף, המ"מ סניפירי שרק בזכות המ"כים שלו ופשעי המלחמה שלהם נגדנו נהיינו מחלקה סגורה. והופלה, האם זה לא אליעזר מרין? והנה פיני אביבי, החייל היחיד שהיה אסטרונאוט יותר ממני (אולי בגלל זה הוא היום סמנכ"ל משרד החוץ). לחיצות כף וצ'פחות (חיילים זקנים לא מתנשקים)." ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"מתן וילנאי, חף מפוליטיקה, עם ברק בעיניים שלא היה נדלק לו ליד אהוד ברק, צוחק כשאני אומר לו שלדעתי הוא היה המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל כשהיה מפקד הפלוגה שלנו. בגיל 21, גבוה ונערץ בקול הבס הרועם, הוא היה בפסגת הקריירה שלו. את מתן החליף המ"פ שגב, דמות אב דואג, שכעת גם לו יש בן זמר, גלעד, אבל במפגשים המסוקסים האלה אין מצב להראות תמונות של ילדים ונכדים. 'רק בגללי לא העיפו אותך מהפלוגה', אמר לי שגב אחרי שלקח אותי הצדה למדשאה מתחת לגשם מתחזק. 'עוד לא מאוחר', אמרתי לו. אין ספק שלא הייתי לוחם נועז, אבל כתבתי לפלוגה שירים ותוכנית אמנותית בסוף קורס צניחה ובסיום קורס מ"כים." ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"מעט נשים שברו לי את הלב כמו הפלוגה המזדיינת הזאת, ובאופן טבעי עשיתי לה את מה שעשיתי הכי טוב גם לכל האחרות שאהבתי ועזבתי - כתבתי לה שירי אהבה." ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"לא היו בימים ההם עבר או עתיד, רק הווה של הישרדות על בסיס יומי. בפעילות מסוכנת לא היו גילויי גבורה שמקורם בהצלת המולדת או לכבוד הדגל, אלא רק לשמור על החיים הצעירים של החברים שלך, ושהם יישמרו על אלה שלך, או כמו שאביבי אמר: "ההרגשה הייתה שמה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותנו". וזה הלך איתנו לכל מקום גם אחרי שהפלוגה התפזרה והתחילו החיים המפחידים האמיתיים. נדר שכזה אתה לא תשכח לעולם, ותלך בכל מצב רוח או מזג אוויר לכל הכנסים של הפלוגה ששעטה במדברים ובגבעות עם שמות של בחורות שהיו חיי המין היחידים שלנו. אחרי שתייה חד פעמית של שתי כוסיות יין, הבנתי שהפלוגה הזאת היא כנראה הרשת החברתית היציבה היחידה שלי. אם אעשה את הבלתי ייאמן ואכנס לפייסבוק, ויבקשו ממני להביא חברים, אמליץ בחום על שלושים ומשהו חיילים אלמונים ו-18 המתים שאיכשהו גם הם הגיעו לכנס אצל קופרמן. ותזכרו, חיילים זקנים לא מתים, הם רק מתאספים." ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"החבר'ה הקשוחים מקבלים מיקרופון, כל אחד והסיפורים שלו, חלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים ורק משתפרים עם השנים. אין סיפורי קרבות, רק צחוקים וקטעים, בעיקר על התעללויות המ"כים, ובראשם הרס"פ מיימון שנהרג במלחמת ששת הימים, ומובן שכולנו כבר סלחנו לו, והוא נצור בזיכרון המנומר שלנו עם שאר המתים. אנחנו מביטים בתמונות שלהם ומובן שהם בכלל לא השתנו." ~ מתוך מאמרו ("הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש"), "מעריב", 06/11/10.
"היינו ילדים רזים ומלאי עזוז כשהסבירו לנו למה כל הכיתה שלנו צריכה להיות בסיירות ובצנחנים. אבל אחרי שהייתי לוחם ומפקד בצנחנים, בגולני ואחר כך שוב בצנחנים, והבנתי שבגלל טמטום הממלכה אחרי כל מלחמה תבוא עוד אחת, שלא לדבר על השחתת המוסר של חיילי המחסומים במשך ארבעים שנה, עשיתי הכל כדי לנסות להגיע להסכם מדיני-אם לא עם הערבים, לפחות עם עצמי. אחרי שהשמעתי את דעותי הידועות, העבירו אותי להווי הבידור. אם יש דבר נורא יותר מאשר למות בשביל הקיסר זה להצחיק את הקיסר." ~ (מקור).
"ילדה יפה בת 17 עשתה מעשה נורא, וכשקצין ישראלי גאה שוב פלש לביתה היא דפקה לו סטירה" [https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5074944,00.html#autoplay מקור
"בימים העלובים והריקניים האלה, נדמה שכבר אין אף אחד שיכול לעצבן אותנו או לזכך אותנו. אלה ימים שמתאפיינים בזה שכולם חוזרים על עצמם, כל אחד במחנה הפוליטי או התרבותי שלו, בקליקות דביקות, שבהן האינדיבידואל נבלע בקבוצת התמיכה שלו, ולאף אחד אין רעיון אחר וחדש (לכן בהחלט מגיע לנו ראש ממשלה כמו נתניהו, שהוא אבי הז'אנר של חוסר הרעיונות העממי, שמלכד אותנו בדבק השכול והאין־עם־מי־לדבר)" ~ מתוך מאמרו ("האם עדיין יש מקום למקוללים?"), "הארץ", 01/02/14.

קישורים חיצוניים[עריכה]

מילים לשירים של יהונתן גפן באתר שירונט