לוסי איוב

לוסי איובּ (בערבית: لوسي أيوب; נולדה ב־1992) היא מנחת טלוויזיה ויוצרת ערביה־ישראלית.

אמרותיה

"אני מאמינה שהומור יכול לגעת בקהל מאוד רחב של אנשים."
"צריך לפקוח את העיניים ואת הלב אחרת מפספסים הרבה דברים יפים בדרך."
"אנשים מנסים לסווג את שאר העולם לפי כל מיני מסגרות רק כי זה הרבה יותר קל מלהתמודד עם השוני."
"בתור אישה שגדלה וחיה בחברה הערבית אני יכולה להגיד שאני לא שונה ולא נדירה ולא מיוחדת."
"הגזענות והדעות הקדומות מושרשות עמוק, גם בקרב אנשים שתופסים את עצמם כנאורים."
"לאנשים יש צורך להגדיר אותך. אומרים לי, אם הטבילו אותך בכנסייה אז את נוצרייה. אבל לי אין שום שאלה עם זה. אני אתאיסטית וזה לא משמעותי מבחינתי שהטבילו אותי בכנסייה. מצד שני, מבחינה תרבותית אני כן אוהבת את ההוויה הנוצרית. גדלתי במסגרת הזאת ואני נהנית לחגוג את החגים הנוצריים עם המשפחה. את החגים היהודיים אנחנו חוגגים עם סבתא והדודים."
"שלא ייצא שאני מתנערת מערביותי או נכנעת לכיבוש [...] אם אתה כותב בערבית אתה פונה רק לאוכלוסייה הערבית, אבל אם אתה כותב בעברית אתה באופן מסוים פונה לכולם. [...] שורה תחתונה: הכתיבה שלי פונה גם לערבים וגם ליהודים, ועברית היא הדרך הכי יעילה לעשות את זה במדינה כרגע."^[1]

מתוך שיריה

"יש לי רק וידוי אחד. נולדתי ע־ר־ב־י־ה. ובתור אחת שכזאת (לא אחזור על המילה), אני חיה עם זה בסדר, בַּסְמָלָה!"
"הרי בעיני חלקכם תמיד אהיה הבת של הערבי, ובאותו הזמן בעיני אחרים תמיד אהיה בנת אליהודייה, אז אל תגידו לי פתאום שאי אפשר להיות גם וגם."
"אני אמיל חביבי ונתן יונתן. אני כל כך מאיר שלו אבל גם ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. אני קולם של חוה אלברשטיין ושלום חנוך, אך גם קולה של אום כולתום וזה של אסמהאן."
"היום קוראים לנו בישראל 'סכנת התבוללות'/ אבל שמישהו יסביר לי למען השם! איך עם שהתבדל ב־2,000 שנות גלות,/ דווקא בארץ אבותיו חש 'סכנת התבוללות'/ ואיך 'התבוללות', המלה, היא מלה עם זכות קיום/ איך במדינה, יהודית ככל שתהיה, חילונית, דמוקרטית, אהבה היא איום?"