ליביה נובי-קסלר

ליביה נובי-קסלר (נולדה ב־1938) היא דוגמנית ישראלית.

"כבר במעברה התנסיתי בדוגמנות. הייתה שם תופרת שקנתה בדים פרחוניים והכינה מהם פיג'מות, ואני הייתי מדגמנת לה אותם. בגיל 15 התחלתי לפרוח ולא הייתי מודעת לעצמי בכלל. הייתי ועודני ביישנית, ועד היום אני לא חושבת שאני יפה או שהייתי יפה. אבל יום אחד עברתי ברחוב בעכו וצלם ביקש לצלם אותי. אחרי שהצטלמתי, הוא הציב תמונה ענקית שלי בכניסה לסטודיו שלו, וכך כולם הכירו אותי. ואני? אני הייתי מקטרת לאמא למה אין לי עור שחום ולמה אני כל כך גבוהה שמושיבים אותי בספסל האחרון בבית הספר."
"לא היה לי סוכן ולא כלום. פשוט לקחתי דפי זהב והרמתי טלפונים לבתי חרושת לאופנה. הצגתי את עצמי כדוגמנית שהגיעה מישראל, וכשהתקבלתי – התמקחתי על השכר. הרווחתי 4,000 דולר לחודש, סכום גבוה לאותה תקופה. זה היה אחרי מלחמת ששת הימים והייתה אהדה אדירה לישראל. כשהלכתי על המסלול בשמלה ורודה, על השטיח הכי רך בעולם, שאלתי את עצמי אם מוחאים לי כפיים כי אני ישראלית, כי אני ליביה, או כי אני לובשת ורוד, אותו ורוד של הסרטים הוורודים שהיו לי בטרנסניסטריה."
"בגיל 15 וחצי אמא שלחה אותי להתמודד בתחרות היופי 'מיס עולי רומניה'. רשמו מועמדות רק מגיל 16, אבל אמא לחצה עליהם לקבל אותי, ובסוף גם ניצחתי. הופעתי על שערים של שישה או שבעה עיתונים."
"העלו אותנו על רכבות, בקרונות של בהמות, עמדנו אחד על השני, עשרות אנשים דחוסים, בלי שירותים, בלי אוכל, בלי בגדים או תרופות. לא אמרו לנו לאן לוקחים אותנו, כמו שליהודים אחרים לא אמרו כשלקחו אותם לאושוויץ. הובילו אותנו בין בוגדנובקה, גולטה וסרפקה, אפילו לא הקימו עבורנו מחנות או גדרות, פשוט דחפו אותנו לאורוות כמו עדר."
"הייתי בטרנסניסטריה מגיל ארבע עד חמש וחצי, ואני זוכרת דברים מסוימים ולא מסתמכת על דברים שקראתי. ההורים שלי עבדו מבוקר עד לילה בעבודות כפייה, ואנחנו ישנו בצריפים רעועים ששימשו כאורוות, עם גגות שקועים בשלג. אני ממש זוכרת איך אנשים דפקו בדלתות כדי להיכנס, אבל לא פתחו להם כי כבר לא היה מקום בצריפים, ולמחרת בבוקר מצאו אותם מתים בשלג."
"האם הייתי רוצה שיגידו, 'הנה הגיעה ניצולת השואה'? לא. אין לי שום רצון למרר את החיים של אלה שלא חטאו ולא פשעו בכלום. עד היום יש שני סוגים של אנשים שחזרו משם: כאלה שלא הפסיקו לדבר על זה – 'הנה אוכלים עוגה, בשואה לא היו עוגות', 'הנה חם עכשיו, שם היה לי קר' – וכאלה שבכלל לא. אני, מיום שחזרתי מ'שם', בחרתי לא לספר. תמיד שאפתי לשדר יופי."