לדלג לתוכן

מגפה

מתוך ויקיציטוט, מאגר הציטוטים החופשי.
(הופנה מהדף מגיפה)

דף זה מכיל ציטוטים כלליים בנושא מגפה.


כללי

[עריכה]
  • "מגפות מקלקלות את השורה להיסטוריונים – לפתע האדם חדל מהיות סוכן ההיסטוריה." ~ עירד מלכין
  • "לא משנה איפה אתם נמצאים בעולם מסין וספרד ועד סעודיה ויפן, הקורונה מנסה להפיל את כולם, שזה נורא מפחיד – אבל גם מאוד נאור!" ~ טרוור נואה
  • "מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך, אתה מתקשה להאמין להן. מספר מגפות הדֶבֶר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף־על־פי־כן מגפות דֶבֶר ומלחמות מוצאות תמיד את בני־האדם מופתעים." ~ אלבר קאמי, מתוך הספר "הדבר"
  • "הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף, ומחלום רע לחלום רע, האדם הוא שחולף, ובראש ובראשונה ההומניסטים, מפני שלא נקטו אמצעי־זהירות." ~ אלבר קאמי, מתוך הספר "הדבר"
  • "אפשר לקוות שאולי, כשתסתיים המגפה והאוויר יתמלא תחושות של החלמה והתאוששות ובריאות, תעבור את האנשים רוח אחרת; רוח של קלות ואיזו רעננות חדשה." ~ דוד גרוסמן (מקור)

מקורות יהודים

[עריכה]

המגפה שאחרי מעשה קורח

[עריכה]
  • "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע! וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
    וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' - הֵחֵל הַנָּגֶף!
    וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. וַיָּרָץ אֶל תּוֹך הַקָּהָל וְהִנֵּה- הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם. וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם.
    וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים - וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
    וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת, מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח. וַיָּשָׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד; וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה. ~ ספר במדבר, פרק יז, פסוקים ט - טו

בספרות הרבנית

[עריכה]

הערה: בספרות הרבנית, מגפה מכונה בשם הגנרי "דֶּבֶר".

  • "אמר רבי חנינה: אחת לשישים או לשבעים שנה הקב"ה מביא דֶבֶר בעולם, וּמְכַלֶה את הממזרים ונוטל עִמַּהֵן כשֵירים, שלא לפַרסֵם את החוטאים." ~ תלמוד ירושלמי, מסכת קידושין, פרק ד, הלכה א (דף מג, ב)[1]
  • "תנו רבנן: מגיפת דֶבֶר בעיר – כנס רגליך! [כלומר, מעט ביציאה מן הבית].
    שנאמר: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' (שמות, יב, כב),
    ואומר: 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך [חבי כמעט רגע עד יעבור זעם]' (ישעיהו, כו, כ),
    ואומר: 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' [גם בחור גם בתולה יונק עם איש שיבה] (דברים, לב, כה).

    יש מקום לשאול – ואם תאמר: דברים אלה אמורים 'שלא ייצא' – דווקא בלילה, כאשר המשחית בעיר? אבל ביום – לא? תא שמע [בוא ולמד] ממה שנאמר בכתוב: 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך'.
    ואם תאמר: דברים אלה אמורים דווקא במקום שאין אימה מבפנים, ולכן ראוי להתחבא בבית. אבל, במקום שיש אימה מבפנים, אולי עדיף שהאדם ייצא ויישב בין אנשים בחברה? על כן תא שמע [בוא ולמד] מן הכתוב: 'מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה' לומר: אף על פי ש'מחדרים אימה' – מכל מקום 'מחוץ תשכל חרב' – ומוטב להישאר בבית!

    ומסופר: רבא בעידן רתחא הוי סכר כוי [בזמן דבר, היה סוגר את חלונות ביתו] דכתיב [שנאמר]: 'כי עלה מוות בחלונינו' (ירמיהו, ט, כ)." ~ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס, עמוד ב, על פי ביאור תלמוד שטיינזלץ
  • בִּזְמַן שֶׁדֶּבֶר בָּעִיר, יִסְגֹּר אָדָם עַצְמוֹ וְלֹא יִתְרָאֶה בַּשּׁוּק. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתָּן רְשׁוּת לַמְחַבֵּל - מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בּוֹ - נִזּוֹק, וְהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ." (זוהר חדש-מדרש רות)[2]
  • "כתב רמ"א בטור יורה דעה... שיש לברוח מהעיר כשדֶבֶר בעיר, ויש לצאת מן העיר בתחילת הדֶבֶר, ולא בסופו. וכל אלו הדברים משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם, עד כאן. וכן נוהגין העולם.
    ואני תמה אודות מכת אבעבועות קטנות ההולכת בין התינוקות הנקרא בלאטר"ן בל"א בר מינן, למה אין נזהרין להבריח התינוקות ולצאתם מן העיר! ובוודאי עתידים האבות ליתן דין על מיתות יונקי שדים שלא חטאו וגמולי חלב שלא פשעו שמתו בחולי זה, ולא חשו אביהם להבריחם. על כן, כל איש ירא אלוהים יהיה ירא וחרד על כל צרה שלא תבוא." ~ ספר שני לוחות הברית (שער האותיות, דל"ת, דרך ארץ)
  • "כתבו הגדולים שכשאבעבועות שקורין פקי"ן פורחים בתינוקות ומתים – יש לגזור תענית. וכל אחד מחויב להרחיק מן העיר בניו ובנותיו הקטנים, ואם לא עשה כן – הרי זה מתחייב בנפשם.
    ובגמרא איתא [כתוב]: דֶבֶר בעיר – כנס רגליך (בבא קמא ס' ב'). אך האבעבועות הוי מחלה מתדבקת, ולכן החיוב להרחיקם מן העיר.
    ועכשיו – אין זה מצוי, כי זה כמאה וחמישים שנים המציאו הרופאים להעמיד לכל קטן וקטנה בני שנה או יותר קו"י פאקי"ן, ועל ידי זה נמלטים ממחלה זו כידוע. ועכשיו, שכיחי בילדים מחלה שקורין דיפטערי"ט, והוא מין אסכרה שמחניק הגרון. ונראה לי שאם חלילה המחלה מתרבה בעיר – יש לגזור תענית." ~ ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקעו סעיף יב
  • "ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל – וקביל ה' צלות דיירי ארעא (= וקיבל ה' את תפילות תושבי הארץ).
    ובדרש: כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על־ידי שלא תבעו בית המקדש. והרי דברים קל וחומר: ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו – אנו, שהיה בימינו וחרב בימינו – על אחת כמה וכמה! לפיכך, התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלושה פעמים בכל יום: 'השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם'. אכי"ר סלה." ~ רד"ק, על ספר שמואל ב, פרק כד, פסוק כה, על־פי מדרש תהילים י"ז

ראו גם

[עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכה]
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מגפה

הערות שוליים

[עריכה]
  1. ^ מופיע, בשינוי קל, גם בבמדבר רבה, פרשת נשוא, פרשה ט, וב-בילקוט שמעוני על התורה, פרשת צו, רמז תפח, ו
  2. ^ נוסח אחר: בִּזְּמַן שֶׁהַדִּין (=דבר) בָּא לָעִיר- יְסַלֵּק אָדָם עַצְמוֹ מֵאוֹתָהּ עִיר, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּיתַּן רְשׁוּת לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְכָל אָדָם, וְאִישׁ שֶׁפָּגַע בּוֹ- יֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַזִּיקוֹ.