"הייתי בן ארבע. אני זוכר שהיה ערב... כשפתאום נלפתתי בידיעה המרה, הבוגרת עד להתמיה: יבוא יום ואמות."
"חיוך שכזה היה לו לפליקס שמי שהסתכל בו התחיל גם הוא לחייך, אפילו אם באותו רגע לא שמח בכלל."
"יש לך פנים מעניינות. כל מיני סתירות פנימיות של אופי שהייתי רוצה לדעת עליו עוד."
"יש בני־אדם שטעם חייהם הוא העבודה, ויש שהאמנות או האהבה הן שורש נשמתם והפשר האחד לקיומם."
"כאשר ניתנו להם חייהם לא היו עשויים להבין את המתנה, ואחר כך כבר לא טרחו להרהר בכך. ומשום כך הם חשים את חייהם רק באזילתם האיטית מגופם; רק את דעיכתם וכיליונם האיטי והקבוע."
"התחלתי להרגיש גם דברים חדשים. ריחות של מסע. חופש. אני נוסע! אני לבד!"
"כאילו המציאות היא דבר לגמרי לא ממשי וקבוע, אלא משהו גמיש, חמקמק, מתחלף."
"ישבתי וחשבתי איך גבי ואבא הצליחו להפוך לי בבת אחת את הרכבת הזאת, שחורקת מרוב זקנה, ללונה־פארק נוסע של הרפתקאות."
"היתה עוצרת, ומסמיקה, ומתנצלת שיש דברים שהם באמת לא לגיל שלי, אבל ממילא אני כבר יודע הכל. לא ידעתי הכל, אבל הרבה דברים למדתי ככה."
"ואולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית הספר! כי יש אנשים עיגולים, גברתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה נניח, משולש, למה לא, ויש... ילדים זיגזג!"
"את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי."
"לאט לאט מתנתקים בכלל אחד מהשני, אבל לא מפסיקים להרביץ לאוויר."
"אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."
"אני רוצה שתדעי עלי, שתדעי אותי במערומי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני."
"הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל צמרת הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק־עמוק בנשמה, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת־אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף־סוף, את האמת, רוצֶה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת', כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה, מלה שלך, בכלל לא זכרתי שהיא מוּתרת, צליל כל־כך עדין ורך, מלה בלי עור."
"אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?"
"ולרגע לא הבינה איך מתיישבים הדברים זה עם זה, וידעה שאפשר, ודאי שאפשר, זוג זה המון אדם".
"יש חומר שמופרש לתוך הלב רק במחיצת אדם אחד מסוים ואף פעם לא במחיצת אדם אחר".
"ושאול לא יכול לשמוע, ויודע היטב מה קרה הבוקר ומה השליך לה לתוך המזוודה הפעורה, אבל נשמתו עומדת על קצות אצבעותיה, רוטטת לשמוע מה בדיוק נלחש עליו שם, ואיך ובאילו מילים הוא מתואר שם, בין הפה שלה לאוזן שלו."
"מחייכת בהקלה על שהיא שוב פה, במקום שבו היא חופשייה מכל העמדת־פנים וזיוף, מהמאמץ האינסופי של חייה האחרים."
"פניו עצומות־העיניים שעדיין שפוכה עליהן אותה הבעה מהפנטת בזרותה, מזיגה של אושר ובדידות ותחנונים."
"כיוון שהם שותקים, גם הוא שותק. אולי מקווה שמשהו יתגלה להם מאליו, בלי מילים ובלי אף רמז מצדו."
"שמשון עצמו חוזר לתוך הוויה ילדית, כמעט תינוקית, מפורזת מן האלימות, התזזית והיצרים, שסיכסכו את חייו."
"חבל הטבור שקושר בינו ובינם יוסיף על כן להימתח ולהתכווץ במשך כל הסיפור כולו. ואולי דווקא מפני שאותו חבל מעולם לא נרקם כהלכה בין שמשון ואמו, הוא גם לא ניתן להתרה כדרך הטבע."
"את אף פעם לא תתני לאף אחד פֹּה לעקם סיפור שלי נגדי."
"מה שווים כל האידיאלים היפים שלך... הקומוניזם ואחוות עמים... אם עכשיו את תפקירי את הילד הזה."
"משהו גאה בו אליה. הוא הושיט יד אחריה – אני יכולה ממש לראות אותו עומד שם עם היד. וככה הוא גם נשאר, עם היד השלוחה, ארבעים־וחמש שנה."
"פה בְּחדר יש שתי דלתות. אחת מצד שמאל לְחופש וללכת הביתה לְילדה שלך, ואחת מצד ימין לבית סוהר גוֹלִי אוֹטוֹק להרבה שנים עם עבודת פרך. יש לך עכשיו שלוש דקות להחליט."
"אחת מחוויות התשתית שעושות אדם לאמן, היא ההרגשה שהוא לא מובן. שהאמנות שלו היא הדרך היחידה שלו לומר את עצמו כפי שהוא. כל הכתיבה היא הרי הרצון להבין את עצמך. להבין מה זה הדבר הזה שהגרלתי בהגרלה של החיים, מי זה האדם שאיתו אני חי בזוגיות משונה."
"אנחנו נקרשים בתוך המוסכמות של החברה שבה אנחנו חיים. הכתיבה היא הדרך שלי להיות כל הזמן בתנועה, לפעול נגד דחף ההתאבנות הזה. כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר."
"המשפט הראשון שכתבתי בספרות העברית הוא 'היינו שלושה'. אני לא יודע למה העניין של המשולשים כל כך חזק אצלי. יש אצלי גם זוגות שהם בהחלט זוגות, אבל תמיד ישנה האופציה של שילוש."
"זה מה שאני אוהב, באמת, בכתיבה – התנועה. תמיד תמצא אצלי תנועה כזאת: יש גיבורים שנוסעים, יש אנשים שרצים, יש ששוחים, מבלים במכוניות לילה שלם, או מתרוצצים בעירום. אני חייב את התנועה הזאת. לא להיתקע במקום אחד."
"אקט הכתיבה שלי במובן מסוים הוא רצון לקחת את גורלי בידי. כמעט תמיד אני כותב על מצבים שהם שרירותיים. קח את השואה ב'עיין ערך: אהבה', הכיבוש ב'חיוך הגדי', השרירות שיש לגוף על הנפש ב'ספר הדקדוק הפנימי'. כשאני כותב על שרירות כזאת, אני לא נמצא בעמדה הקורבנית שעמדתי מולה לפני כן. עצם זה שנתתי את 'השמות הפרטיים' שלי לסיטואציה, פתאום הזיז משהו. נתן לי חופש תנועה מול השרירותיות."
"כדי להבין דקויות של רגש, של מצב, צריך לפעמים למצוא איזו מטפורה שתנצוץ. המאמץ הזה לנסות לדחוק את השפה עד שהיא תעמוד עם הגב לקיר, עד שהיא תודֶה. שהיא תיתן לי את צירוף המילים המסוים להמחיש דבר שעוד אין לו שם."
"הבחירה בכתיבה רזה ומאופקת היא לפעמים מדהימה, כשמדובר על כותב גאון כמו ריימונד קארבר למשל. אבל לפעמים היא מעידה על צמצום נפש, על קוצר יד להגיע עד לב לבם של הדברים."
"אני באמת לא חושב שהסופרים חכמים יותר מאנשים אחרים בעלי דעה. אבל אולי האפשרות לשנות נקודת מבט היא התרומה שלנו: להסתכל בסכסוך כולו גם מנקודת המבט של זה שניצב מולנו; הגמישות הזו שהיא חיונית אם אתה רוצה להקיף מצב במלואו, ולא לראות רק את הסיוטים שלך או את משאלות־הלב שלך."
"מתי אני יודע שספר שאני קורא הוא ספר טוב? אם תוך כדי קריאתו מתעורר בי הדחף לכתוב." [1]
"מה שאני מנסה לעשות בכתיבה זה לתעד את החיים בישראל, שהם מעניינים ולפעמים גם בלתי נסבלים."
"הפחד הוא מה שמאפיין כיום יותר מכול את החברה בישראל – הפחד לילדים שלנו שבצבא, אבל גם הפחד ללכת ברחוב."
"הנרגזות והנרגנות והתוקפנות שלנו – זה לא דבר שקיבלנו בגנים. ואחת הסיבות המרכזיות שבגללן כדאי לנו להיחלץ ממצב המלחמה ולשנות את מציאות החיים שלנו, זה גם הדברים האלה: האופן הכי יומיומי שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני."
"אין לי יכולת להיות במרחק מהישראליות עד כדי כך שאני אוקיע אותה. אני שייך לפה, זה המקום שלי, ואני מרגיש את זה בכל הווייתי. גם כשהדברים פה מוציאים אותי מדעתי. אני עשוי מהחומרים של המקום הזה לטוב ולרע. אני מכיר את החרדות ואת המכאובים שכרוכים בלהיות ישראלי."
"כבר אי אפשר להתעלם מהזרם שהולך ומתעצם מול עינינו, שהולך וחותר תחתינו, בדמות מדינה דו־לאומית, או מדינת אפרטהייד, או מדינת כל חייליה, כל רבניה, כל קיצונֶיה, כל גִזענֶיה."
"הסכנה בהשקפה שרגב מייצגת היא בצמצום המגע שלנו עם המציאות שלנו ועם מצבנו המסובך. הסכנה היא שאם תהליך כזה יימשך, ואם הבידוד שלנו בעולם יגבר, ישראל תהפוך ללא יותר מכת מיליטנטית, פונדמנטליסטית, המסוגרת בשולי ההיסטוריה."
"התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך."
"האיחוד האירופי אימץ את ההחלטה לסמן את המוצרים וזה, אומר שהוא אימץ את רעיון שתי המדינות ושהוא מכיר בריבונות ישראלית בתוך תחומי הקו הירוק. יש להם את הזכות המלאה להציג לקהל האירופי את המוצרים שיוצרו בהתנחלויות כמוצרים שהגיעו מאזור שנוי במחלוקת. את זה ישראל הביאה על עצמה בדרך זו או אחרת."
"העולם המוסלמי מונה מיליארד בני אדם...צריכים להיות זהירים לגבי מיליארד בני אדם, כפי שלא היינו רוצים שמישהו יעשה הכללה לגבי 13 מיליון יהודים."
"איראן, כידוע, איננה רק מדינה פונדמנטליסטית קיצונית. יש בה שכבות אוכלוסייה רחבות שהן חילוניות, משכילות ונאורות. יש בה מעמד ביניים רחב מאוד, ובתוכו רבים שחירפו את נפשם והפגינו באומץ נגד המשטר הדתי הרודני, השנוא עליהם."
"הייתי ילד מאוד יצירתי. כל הזמן מנסה לראות דברים קצת אחרת, לעשות הכלאות של מציאות ושל דמיונות."
"גדלתי בבית שבו אתה לא באמת יכול לחשוב על עצמך שאתה יותר טוב ממישהו אחר. דע את מקומך. תתייחס לעצמך בטיפה אירוניה."
"למזלי, הכתיבה מאפשרת לי אפילו בזמנים הכי קשים שיש – להמשיך ולהיות. לפעול נגד כוח הכובד של דבר שבאופן אחר היה ודאי גובר עליי."
"הספרות שאני אוהב לקרוא, ואני מקווה שלפעמים גם זאת שאני כותב, היא הספרות שמתרחשת בשני המקומות האלה – בבלתי נמנעות של הכתיבה, ובמגע הזה שלנו עם המוות."
"זה כבר טבע שני שלי: כל אדם שאני רואה, אני חייב לחלץ מהפנים שלו את הילד שהוא היה. ובשנים האחרונות, כשאני הולך ומקשיש, אני גם בודק איך הוא ייראה כאדם זקן."
"אני לא מנהיג פוליטי, ופוליטיקה בעיניי קשורה במועקה ובנטל, ממש. אבל אישית, אני לא מפחד. כשיש לי מה להגיד – ולא תמיד יש לי – אני אומר, ואני מקווה שגם שומעים."
"אני מרגיש שקרה לי דבר שמאוד רציתי שיקרה לי, ולא ידעתי לנסח אותו עד שהתחלתי לכתוב: שאני יכול להיות חלק מחייהם של אנשים רבים. זאת חוויה הפוכה בדיוק ביחס לאופן שבו הדור שלי וגם אני אישית חונכנו: שהעולם תמיד עוין, שצריך תמיד להיזהר ולעמוד על המשמר, שינסו לרמות אותך או לנצל אותך. בזכות הספרים, אני רואה שיש אפשרות אחרת להיות בעולם... אנשים מתחילים לספר לי בזכות הספרים על החרדות שלהם, ועל הטרגדיות שלהם, ועל המשפחות שלהם. לא יכולתי לאחל לעצמי משהו שיעניק לי גמול גדול ממנו: שהדבר המוזר שלי, שאני אוהב לדמיין ולספר סיפורים, הביא אותי לחיים של אנשים זרים."
"רק במילים, בדיבור, בסיפור, יש מזור והצלה: לא במובן הפסיכולוגי־תרפויטי אלא במובן האמנותי שלהן כשהן הופכות לספר. הן בוראות עולם, וגיבוריו של גרוסמן תמיד ידעו זאת ביחסם המאגי־אירוטי אל המילים ואל השפה שמאפשרת להם להתקיים בעולם משלהם." ~ אריאנה מלמד