שתהיי לי הסכין

שתהיי לי הסכין הוא רומן מאת דויד גרוסמן על התכתבות בין גבר ואישה המתקרבים זה לזה במילים. הספר יצא לאור ב־1998.

"את לא מכירה אותי, וכשאני כותב לך גם אני לא לגמרי מכיר את עצמי."
"הוא יכול להיות כוח אדיר, את צודקת, הוא יצר ולהט, ויצירה וחיים."
"לאט לאט מתנתקים בכלל אחד מהשני, אבל לא מפסיקים להרביץ לאוויר."
"הלוואי שאת מרגישה כמה שאני איתך עכשיו, בגוף ובנפש."
"אני לא רוצה לפגוש אותך ולא להפריע לחיים הרגילים שלך אבל הייתי רוצה שתסכימי לקבל ממני מכתבים."
"אני באמת מדבר רק על מכתבים, לא פגישה, אף פעם לא גוף, לא בשר, לא איתך, זה נעשה לי כל־כך ברור אחרי המכתב שלך, רק במילים. כי פנים אל פנים זה יתקלקל לנו, יגלוש תיכף לשבילים המוּכּרים. וכמובן בסודיות גמורה, בלי לספר לאף אחד, שלא נַפנה את המילים שלנו נגדנו מבחוץ. רק המילים שלי פוגשות את המילים שלך, ושנרגיש איך לאט־לאט קצב הנשימות שלנו מתאחד."
"אני רוצה שתדעי עלי, שתדעי אותי במערומי, בחישובים הקטנים שלי ובחרדות העלובות, ובטיפשותי, ובבושות שלי, ובקלוני. למה לא, גם 'קלוני' זה אני. גם הוא רוצה להינתך לך, כמו גאוותי, בדיוק באותה עוצמה הוא רוצה."
"את כנראה צודקת שפגישה 'באמצע הדרך', כפי שאני הצעתי, כבר לא מספקת, ושפגישה אמיתית בינינו תתרחש רק אם כל אחד מאיתנו ילך את מלוא הדרך לעבר האחר."
"איך לא קשה לך לומר שבלי ספק הייתם זוג קצת מוזר, ושאפילו האנשים הכי קרובים לכם לא תמיד מבינים מה אתם עושים יחד? ושאותך זה דווקא משמח, שרק שניכם יודעים."
"אני לא חושבת שאתה האדם שיוכל לרפא אותי ממה שפגוע בי, אבל אולי, בשלב הזה של חיי, אני לא כל כך זקוקה לרופא, אלא למישהו עם פצע דומה?"
"במסע־העסקים הבא שלך לפאריס תיגש בבקשה למוזיאון רודן. יש שם פסל, 'המשורר והמוזה'. תביט בו, פעמיים. אחר־כך תבדוק בחנות המזכרות אם עדיין מוכרים שם את הגלויה של הפסל הזה. מתחת לתמונת הפסל הם הוסיפו פעם ציטוט (אתה יודע שאסור באיסור חמור לסמוך עלי בציטוטים ובמי אמר למי, אבל נדמה לי שזה של בודלר): 'הנה ללאוטה שלך, משורר, ותן לי נשיקה'. תקנה לך את זה ממני."
"את בטח זוכרת את הפלא הזה כשילד מתחיל לתת שמות לדברים. ובכל זאת, בכל פעם שהוא למד מילה חדשה, מילה שהיא גם קצת 'שלהם', של כולם, אפילו המילה הראשונה שלו, מילה יפה כמו 'אור', הלב שלי גם נחמץ קצת באפס קצהו, כי חשבתי – מי יודע מה הוא מאבד ברגע זה, וכמה אינסוף סוגים של זוהר הוא הרגיש וראה וטעם והריח, לפני שדחס את כולם לתוך התיבה הקטנה 'אור', עם הריש הזו בקצה, כמו מתג כיבוי."
"הלוואי ששני זרים גמורים ינצחו את הזרות עצמה, את העיקרון האדיר והמחוקק של הזרות, ואת כל צמרת הקרמלין המפוטמת שיושבת לכולנו עמוק־עמוק בנשמה, ושנהיה כמו שניים שהזריקו לעצמם זריקת־אמת והם מוכרחים לומר אותה סוף־סוף, את האמת, רוצֶה שאוכל לומר לעצמי 'איתה אני זבתי אמת', כן, זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה, מלה שלך, בכלל לא זכרתי שהיא מוּתרת, צליל כל־כך עדין ורך, מלה בלי עור."
"לגלות לאדם על עצמו דבר מה שאיננו יודע - זו מתנת אהבה גדולה. הכי גדולה."
"ככל שההסתברות להתרחשותו של אירוע קטנה יותר, כך האינפורמציה שהוא מכיל רבה יותר."
"חבל שאני לא נמצא לידך בכל בוקר כשאת מתעוררת כדי להפשיר לך את האצבעות וללטף את הפרקים. מה את שומרת שם חזק כל כך?"
"ורק אנחנו שנינו, חבוקים ורטובים מקור, או מכל מה שמרטיט, ועיני היו בתוך עיניך, וכובד מוחשי של גוף אישה היה בתוך גופי, נפש זרה פירפרה חופשיה בתוך הנפש שלי, ואני לא נקפצתי, ולא ירקתי אותה החוצה כמו חרצן שנתקע בגרון, להיפך, שאפתי אותה עוד ועוד, והיא התרפקה אל גופי מבפנים, והבנתי בפעם הראשונה את הביטוי היפה הזה, יצורי גווי…"
"ובמבט הזה את שואלת אותי שוב - מי אתה? לא יודע, רוצה להיות כל מה שמבטך יראה בי. כן, אם רק לא תפחדי לראות - אני אולי אהיה."
"פשוט מפוצצת אותי לפעמים, היהירות שלך. את נורא קשוחה, כבר אמרתי לך?"
"כי אני, את כל הכוחות שלי אני צריך כדי לשמור את עצמי מאוזן, אפילו לא מילימטר אחד פחות או יותר מאיזון מלא ומדויק."
"ולפעמים מדהים אותי כמה שהם צייתנים כולם, ואיך בבלי דעת הם ממלאים אחרי ההוראות, ותמיד נולדים בריאים ומתפתחים היטב ולא מתפתים פתאום לאיזו מחלה ממארת או מום, וגם לא סתם מתים, אין אצלי למות! גם לא בגיל מופלג, רק אחרי!"
"אבל את מבינה שלא רק המוות חייבת לציית לי. אסורה כל חריגה, כל הפרה של השיגרה המבורכת הזאת. ואם מאיה למשל תהרהר פעם, רק תהרהר, באפשרות לעזוב אותי, להתאהב בזכר אחר ולהפקיר אותי ללהקת כלבי הדם של הקנאה שלי, זה יהיה הסוף שלי, פשוטו כמשמעו, פטיש חמש קילו על לב הפרפור. זה החוק הלא כתוב: מי שרוצה להיות קרוב אלי, מתחייב בנפשי."
"ואיך ייתכן שמי שהעז לבקש מישאלה גדולה כזו מהחיים, גם מפחד מהם כל כך."
"הצער שאי אפשר לחלוק עם איש, שמספיק בדיוק לאדם אחד."
"שמת לב איזה צמד מופלא אנחנו? אני תמיד אומרת ׳תגיד׳, ואתה אומר ׳תשמעי׳."
"קראתי פעם רעיון חז"לי, שיש בגוף עצם אחת קטנה, למעלה בקצה עמוד השדרה, לוז שמה, שאי אפשר להכחיד אותה, והיא לא מתפוררת אחרי המוות ולא נשרפת באש, וממנה יתחילו לברוא את האדם בתחיית המתים. ואז היה לי מישחק קטן - הייתי מנסה לנחש מה הלוז של אנשים שהכרתי, מה הדבר האחרון שיישאר מהם, הלא ניתן להכחדה, ושממנו הם ייבראו מחדש."