נתן זהבי

נתן זהבי

נתן זהבי (נולד ב־27 באוקטובר 1946), עיתונאי, פובליציסט, שדרן רדיו, שחקן ומפיק קולנוע ישראלי, זוכה פרס סוקולוב (2000). ידוע בסגנונו הבוטה ובהשתלחותו בגופי הממסד.

• "לפני קרוב ל־40 שנה, כשלמצילי תל אביב היו בעיות והם חיפשו מישהו שיעלה את העניין שלהם בכנסת, חיברתי את ועד המצילים, שרובם היו ליכודניקים, עם שריד. בהתחלה הם ביטלו את הרעיון כי לא היו מוכנים ששמאלני יטפל בענייניהם. אחרי ששוכנעו, הזמינם שריד לכנסת, העביר אותם בין לשכות השרים, הציג אותם אחד אחד בשמו בפני הבכירים הנוגעים בדבר ודיבר בשבחם. הם הוקסמו ממנו והוא מהם. מאז ועד יום מותו היה מגיע לחוף הים ומשחק שש־בש עם המצילים. שריד החשיב עצמו לאחד מטובי שחקני השש־בש בארץ, אף שלפי תדמיתו היה אמור לשחק שח או ברידג'. כמה חודשים לפני מותו הוא ישב לבד ליד שולחן ב'ברבוניה'. צירפתי אותו לשולחן הקבוע שלי, ובמשך שעתיים שריד סיפר סיפורים מהמתרחש בצמרת הפוליטית עם תיאורים ציוריים ועסיסיים. תענוג." ~ על חברותו עם יוסי שריד (נתן זהבי, "סיפור החברות שהתחיל כשיוסי שריד העיף אותי מהאולם", באתר מעריב, 13 בדצמבר 2016)
• "לפני כ־50 שנה נתקלתי ביוסי שריד. זו הייתה היתקלות כואבת. שריד, ששימש כדובר מפלגת השלטון מפא"י (בשנים 1964 - 1967), התרוצץ בין האישים החשובים שהגיעו לוועידת המפלגה בהיכל התרבות. בזה אחר זה הגיעו גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון ואחרים. אני שוטטתי ביציע בין המכובדים עם מצלמת המינולטה ופלאש בראון ותקתקתי תמונות של גדולי הדור. כשהגיע יגאל אלון שמתי לב שפניו מעוותות בצורה מפחידה. בלי לחשוב פעמיים התייצבתי לידו והתחלתי לתקתק אותו. שריד קלט אותי, הגיע אליי ודרש שאניח לאלון. השבתי לו שאני ממלא את תפקידי. הוא נופף בידו לסדרנים והורה להם להעיף אותי מהאולם. אני זוכר את המילה 'להעיף'. והם, ממושמעים להפליא, לא הוציאו אותי אלא העיפו אותי בצורה אלימה, שבין השאר גרמה לי להתגלגל עם המצלמה והפלאש על המדרגות, מה שגרם לי לשנוא את האיש שנתן את ההוראה – יוסי שריד. עברו שנים עד שהכעס שלי עבר. כשסיפרתי לאמי במקרה על הסיפור הזה עם שריד, היא הדהימה אותי כשסיפרה שאביו של שריד, יעקב, הגיע אי שם בשנות ה־20 של המאה הקודמת לעיירה שבה גרה בפולין, השתכן בחדרון קטן ולימד עברית את הילדים היהודים באזור במסירות רבה, וכך מאות ילדים באזור העיר ביאליסטוק ידעו עברית על בוריה בזכות המורה הקפדן יעקב שניידר. שניידר, שלימים שינה שמו לשריד, בגלל היותו השריד האחרון של משפחתו שהושמדה כמעט כולה בשואה, עלה לארץ ב־1934. אמי, שהייתה בת 20 באותה שנה, הופתעה כשראתה שעל האונייה שהביאה אותה ארצה היה גם המורה יעקב שניידר. הסיפור הזה מאוד ריכך אותי ביחסי לשריד, ויום אחד, כשהזדמן לי, סיפרתי ליוסי את הדברים ומאז הפכנו לידידים. לעתים, כשהיה מצלצל אליי, היה מצחיק אותי כשהיה פותח את השיחה באותו משפט בקול שקט קצת דרמטי: 'שלום, מדבר הבן של המורה של אמא שלך לעברית. תוכל להקדיש לי דקה מזמנך היקר?'. מעבר לרצינות התהומית שלו, הוא היה איש מצחיק." ~ על היכרותו עם יוסי שריד (נתן זהבי, "סיפור החברות שהתחיל כשיוסי שריד העיף אותי מהאולם", באתר מעריב, 13 בדצמבר 2016)
• "אני מודע לכך שלפעמים אני מדבר בצורה בוטה וכן, מה שקורה זה שאף אחד לא רוצה ליפול לג'ורה שלי. יצרתי מצב של כוח, ואני מנצל אותו לפתרון בעיות של אנשים שהמדינה לא דואגת להם. את לא יכולה להעלות על דעתך כמה בעיות של אנשים פתרתי בכך שהייתי בוחן את הסיפור שלהם, רואה שהם צודקים ופונה למי שרלוונטי – מצלצל למי שאני מצלצל, מגיע לפעמים גם לרמת השר, ואומר: 'תקשיב, יש כאן שתי אפשרויות – או שתפתור את הבעיה באופן מיידי, או שמעכשיו אני אצא למסע תקשורתי אישי נגדך – איפה אתה גר, כמה חדרים יש לך בבית, כמה פעמים בשבוע מגיעה אליך עוזרת'. אז, הם היו מפחדים, כי זה נוגע להם אישית, נותנים הוראה למי שצריך, וזה היה נפתר. הג'ורה המלוכלכת הזו, שאנשים אומרים שיש לי, מצילה הרבה אנשים. אבל ינעל העולם, זה לא התפקיד שלי, אלא של משרד הרווחה, של שר האוצר, של ראש הממשלה, והם אלה שצריכים לדאוג לעם." ~ על אופיו (איילת קליין כהן, "מעיר ועצבני: הג'ורה של נתן זהבי מצילה אנשים", באתר nrg,‏ 10 באוקטובר 2016)
• "מתוך היכרותי עם המערכת, מי שנכנס לפוליטיקה, זה כמו לקפוץ לתוך ג'ורה – הוא חייב לצאת משם מסריח, אי אפשר להתחמק מזה. אני רואה אנשים שנכנסו לפוליטיקה כשהם אפילו די תמימים, והפכו אחרי שנה לפוליטיקאים לכל דבר – במניירות, בטריקים ובשטיקים, במרדף החולני אחרי יחסי ציבור והתקשורת, כשבעצם, מהרגע שיש להם מכונית ממומנת, שכר גבוה, שלושה עוזרים ולשכה, הם שוכחים שיש רחוב. קחי, לדוגמה, את מיקי רוזנטל – הוא כבר לא עומד ברחובות ועולה על בריקדות, נגמר הסיפור. הפוליטיקאים עסוקים בכנסת. הם גם נוסעים המון, כביכול מייצגים את המדינה בחו"ל. אז אני אומר להם – 'הלו! אתם נבחרתם לייצג את האזרח הקטן, האזרח הסובל. יש מספיק פלצנים שיכולים לנסוע לחו"ל, אבל אתם נציגי החברה המנוצלת, הדפוקה והסובלת, ואתם צריכים להיות שם בשבילה'. תראי, אני בטוח שהרבה נכנסים לזה בכוונות טובות. תראי למשל את ההבדל בין דפני ליף^(וצ) לסתיו שפיר – סתיו שפיר פוליטיקאית מצוינת, עם יכולת דיבור מרשימה, וכשהיא עושה מהומות בוועדת הכספים, גם אני מתרגש. לעומתה, דפני ליף נשארה ברחוב, והיא עוברת מעיר לעיר, מצפון עד הדרום, ומנסה לעזור. היא מהפכנית רחוב – דפני ליף הייתה יכולה להיות בכנסת לפני כולם, היא הייתה ראש המהפכה, אבל היא החליטה להמשיך לפעול ברחוב. אני גם מאמין, אגב, שהיא תחזור לגור באוהל, כי אין לה גרוש על התחת. אגב, היא הרי נשפטה על כך שכביכול תקפה שוטרים, והיא לא תקפה זבוב בחיים שלה. כולם ראו את זה בצילומים. חבריה למחאה לא באו להזדהות איתה בבית משפט, וזה דבר שמציג יותר מכול את מה שהשתנה אצלנו." ~ על פוליטיקאים ופוליטיקה בישראל (איילת קליין כהן, "מעיר ועצבני: הג'ורה של נתן זהבי מצילה אנשים", באתר nrg,‏ 10 באוקטובר 2016)
• "יש צורך במהפכה חברתית, אבל אין מי שיעשה אותה. בגלל זה אני רוצה מאוד שצעירים יקראו את הספר, כדי שתחלחל בהם ההבנה שזה לא יכול להמשיך ככה. אנשים כאן איבדו את מה שעוד היה לנו פעם – בשנות הקמת המדינה, כשלאנשים לא היה כלום, האדם היה נעזר בשכנו, והדלתות אז היו פתוחות, לא נעולות. היו באים לאמא שלי ושואלים: 'שרה, יש לך בצל? חסר לי בצל לסלט'. היום, מי בכלל דופק בדלת של השכנים? אנשים לא יודעים מי גר לידם. אני מנסה לחשוב במונחים שלצערי, די פסחו מהעולם, כמו שוויון חברתי וסוציאליזם. לא ברמות של 'הלו, איזה קומוניסט', אלא ברמות של קצת יותר התחשבות, שיתוף ועזרה הדדית. זה מתחיל מחינוך בגיל צעיר, למשל בתנועות הנוער, ששם חינכו לערכים, וכמובן מהבית, הכי חשוב זה מה שמגיע מהבית. אבא שלי תמיד היה אומר משהו שאני לא אשכח: 'אף פעם אל תביט על האנשים שיש להם יותר מאשר לך, תמיד תביט על האנשים שיש להם פחות מאשר לך ותהיה מאושר עם מה שיש לך'. ככה צריך לחנך את הילדים." ~ על ערכים לשוויון (איילת קליין כהן, "מעיר ועצבני: הג'ורה של נתן זהבי מצילה אנשים", באתר nrg,‏ 10 באוקטובר 2016)
• "כמה ימים לפני המועד האחרון לפינוי עליתי על הג'יפ והתחלתי את מסע הפרידה שלי מסיני. עברתי דרך החופים והמפרצונים המקסימים, דרך יישובי הבדואים, דהב, נואיבה בואכה אילת. הגעתי הרוס כמי שחרב עליו עולמו. הייתי שפוך, שתוי ואומלל אצל רפי נלסון, שם נשארתי חודשים ארוכים בתקווה שעוד אחזור לבית הקטן שלי בשארם. זה לא קרה. זה לא יקרה. הגעתי מהגיהינום התל אביבי לאופירה, ומחיר השלום שלי היה לחזור לגיהינום. לפעמים אני מפזם 'הו שארם א-שייח', חזרנו אלייך שלישית', אבל זה חלום שכנראה כבר לא יתגשם." ~ על זיכרונותיו מהיישובים הישראליים בסיני טרם פינויים (נתן זהבי, "לעזוב את גן עדן: 30 שנה לפינוי סיני", באתר nrg,‏ 11 באפריל 2012)
• "כנציג הרווקים הייתי אמור לפגוש אותו לפני המראתו משארם, לסגור עניין מסוים שקשור לדיור החלופי בצפון במסגרת הפיצויים. ראש לשכתו הציג אותי בפניו, הייתי עם בגד ים ספידו וטי־שירט נטולת שרוולים. באותם ימים היה לי שיער ארוך ובלונדיני מהשהייה המרובה בים ובשמש. בגין בקול ציני שאל: 'זה נציג הרווקים או הרווקות?' קיבלתי עליו ג'ננה. 'אדון בגין, אני לא שואל אותך למה אתה בא חנוט בחליפה ועניבה למקום עם טמפרטורה של ארבעים מעלות, אז אל תלעג למראה החיצוני שלי', אמרתי. בגין הביט עליי בעין של אבא טוב: 'איש צעיר, אם נפגעת אני מתנצל'. הוא אחז בזרועי וביקש שאגש איתו לצד ואז לחש באוזני: 'צר לי, אך ניאלץ לדחות את הפגישה. עליזה אשתי חולה מאוד ואני חייב להגיע אליה כמה שיותר מהר', מאותו רגע למדתי לאהוב את בגין ה'מענטש' (הבן אדם)." ~ על המפגש שלו עם מנחם בגין טרם פינוי היישובים בסיני (נתן זהבי, "לעזוב את גן עדן: 30 שנה לפינוי סיני", באתר nrg,‏ 11 באפריל 2012)
• "יש בארץ הזאת קבוצת אוכלוסייה, שהיא גזענית מתעבת את בני עדות אשכנז, הם מוכנים לעשות הכל בכדי לגרום לשנאה, אולי הסתה עד כדי השמדתם בסיבוב שני, על ידי אחיהם בני עדות המזרח. זה לא להאמין, אבל זה קורה פה בארץ ישראל, במדינת העם היהודי, ואני מוכרח לומר לך - אני מתעב גזענים אשכנזים ובמידה לא פחותה גזענים יוצאי עדות המזרח. אני חושב שכל הוויכוח על אשכנזים ומזרחים הוא מיותר, אין לו יותר מקום בארץ הזאת בשנת 2008, וכל מי שמעלה את הנושאים האלה אין לי אלא להוקיעו ... זה מעורר שאט נפש." ~ (נתן זהבי, "נתן זהבי אשכנזים ומזרחים" (סרטון ביוטיוב), קטע מתוך תכנית הרדיו שלו משנת 2008)

נאמר עליו

• "כאן ב־103FM אני ממלא היום את מקומו של נתן זהבי ולא הייתי מסכים למלא מקומו של אדם שאיני מעריך, מכבד ואפילו אוהב, אין הרבה אנשים כאלה. נתן יצא לחופש, מגיע לו, לאנשים מעורבים ואכפתיים מגיע חופש, כי מעורבות ואכפתיות מתישות במיוחד. נתן מוכר בציבור כ'זהבי עצבני' וזה גם שם התוכנית, ולהווה ידוע שגם אני עצבני. הרבה דברים עדיין מעצבנים אותי להפתעתי, יום יום ועִצבּוניו ויהיה זה יום רע בשבילי שבו אחדל להתעצבן. אדישות וניכור מאוסים עליי, ואין לי שום סימפטיה לאדישים שבינינו, ולא הייתי רוצה להכיר אותם, את האנשים האדישים, שיתרחקו ממני. אדישות היא צעד אחד בלבד לפני ההיוואשות. יותר משאני עצבני, שריד עצבני, אני בעצם כועס, שריד כועס. אני מצמצם, מנסה לפחות לצמצם, את גזרת הכעסים שלי אבל לא כל כך מצליח." ~ יוסי שריד על זהבי עת שימש מחליפו בתוכנית הרדיו שלו (נתן זהבי, "סיפור החברות שהתחיל כשיוסי שריד העיף אותי מהאולם", באתר מעריב, 13 בדצמבר 2016)

קישורים חיצוניים

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: נתן זהבי