קיבוץ ברלין

קיבוץ ברלין הוא ספרו הראשון של יוסי עוזרד, איש תקשורת ישראלי, שיצא לאור ב־2013. הספר נע קדימה ואחורה בזמן ומתאר את קורות דמות המספר בקיבוץ, בצבא בימי מלחמת יום הכיפורים, בעבודתו בגלי צה"ל ובשנות מגוריו בברלין.

"בתום השירות הצבאי ארזתי תרמיל קטן, נפרדתי לשלום מהוריי ועזבתי את הקיבוץ."
"כשהמצב הסתבך ואיום הפיטורים התקרב, החלטתי לדבר עם ועד העובדים של גלי צה"ל."
"העתירה שהגשתי קיבלה פרסום נרחב בכל אמצעי התקשורת. תמונתי ושמי הופיעו בכמה עיתונים."
"לכאורה ניצחתי וקיבלתי אישור לחזור לעבודה."
"כשלושה שבועות לאחר רצח ראש הממשלה רבין בחודש נובמבר 1995, עליתי למטוס עם שתי מזוודות ועקרתי לברלין."
"נסעתי מישראל למקום שידעתי שאיש אינו מכיר אותי, נסעתי כדי לחפש את עצמי, להתנתק מהרעש התמידי המלווה את חיי בישראל."
"השנים חלפו, לאט לאט הרגשתי טוב יותר. השפה הגרמנית כמו באה אליי, ולא אני רדפתי אחריה."
"ההיעדרות רבת השנים מהקיבוץ הולידה אצלי צורך עמוק להבין ולשחזר."
"האושר נמצא בכוס תה, ביום שמש נעים."

על הספר[עריכה]

"אנחנו גדלנו בקיבוץ על 'מה יגידו', חיינו עמוק בתוך חברה סגורה וביקורתית. למזלי, ידידי הסופר אגור שיף הצליח לגרום לי להשתחרר מהחשש. הוא אמר לי 'תכתוב מה שמתחשק לך. אל תיתן דין וחשבון. רק תספר'. עצה נפלאה." ~ יוסי עוזרד
"מלחמת יום־כיפור. הייתי בן 25, קצין ומילואימניק, והמלחמה הזו טלטלה את כל הערכים שצמחתי עליהם. יצאתי ממנה אדם אחר. בפעם הראשונה התחלתי להטיל ספק בכל אמירה ובכל מעשה של הדרג המפקד והדרג השלטוני. בשלב מסוים במלחמה הפסקנו להקשיב לקולות שבאו מלמעלה ופעלנו כפי שמצאנו לנחוץ... אני זוכר שיצא לי להאזין במכשיר הקשר לשיחה בין האלוף אריאל שרון למפקד חזית הדרום חיים בר־לב. התנהל ביניהם ויכוח קטנוני ועקיצות הדדיות בזמן שחיילים נהרגו." ~ יוסי עוזרד
"חרף פגמיו והבעייתיות שבהגדרת מטרותיו, יש בספר יופי רב, כנות מרגשת, כמעט ילדית, וטוהר כוונות משכנע המגובה בכישרון סיפורי מובהק. אולי לא נוצר כאן 'מאה שנים של בדידות' בגרסת הקיבוץ (משאלה סמויה־גלויה של עוזרד, להערכתי), אבל לעומת זאת נולד סופר שיכול להעביר במילים, בהשאלה מהוראת בימוי של צ'כוב ל'גן הדובדבנים', המצוטטת בספר, צליל של מיתר שפקע. וזה בהחלט לא מעט." ~ ירון פריד
" 'קיבוץ ברלין' הינו רומן מאוד דואלי, ובין דפיו מנשבת רוח ביקורתית שמשביה עזים לא פחות מהשרקייה הנושבת בקיבוץ, אבל גם רוח געגועים המצננת את הלהט הביקורתי על החיים בצל ה'מה יגידו'." ~ ירון אביטוב